דילמת החדשנות, גרסת עזה

בימים אלו, כאשר מתבררים ממדי איום המנהרות, נשמעים קולות המבקשים לחקור מדוע לא הוקדשה לאיום תשומת הלב הראויה, חרף התראות ומידע מוקדם שהיו הן לגורמי הביטחון והן לדרג הפוליטי. ברצוני לבחון את הסוגיה תוך שימוש במסגרת הרעיונית של חדשנות טכנולוגית, הלקוחה דווקא מהעולם העסקי. בפרט, אתמקד בהבחנה בין "חדשנות מתמשכת" ו"חדשנות מערערת" על פי מודל שהציע פרופסור קלייטון כריסטנסן מהרוורד. לצורך הדיון נערוך הקבלה בין חברות טכנולוגיה מובילות אשר מתמודדות בשוק עסקי תחרותי מול סטארט-אפים, לבין מדינות אשר מתמודדות מול ארגוני טרור. ההקבלה כמובן אינה מושלמת, ואולם היא מספקת כמה נקודות מעניינות למחשבה.

מנהרת תקיפה בעזה צילום: דובר צה"ל

ואולם לפני שנגיע לאקטואליה, נתבונן במה שמכונה "דילמת החדשן" בעולם ההייטק. כולנו מכירים ענקיות טכנולוגיה אשר ביססו את עצמן כמובילות טכנולוגיות בתחומן, ותקופה ארוכה נחשבו לבלתי מנוצחות. דוגמאות בולטות הן מיקרוסופט בתחום מערכות ההפעלה ואינטל בתחום המעבדים. במשך עשרות שנים הפגינו החברות האלה חדשנות מתמשכת, והוציאו גרסאות משופרות ומתקדמות של מוצריהן. ההיסטוריה מלמדת אותנו שהאיום על חברות שכאלה לא מגיע מחברה מתחרה אשר מוציאה מוצר מקביל, אלא דווקא מכיוון טכנולוגיה מערערת – מוצר בסיסי וזול בתחום אחר לחלוטין, אשר צובר תאוצה עם השנים, ורק אז מתגלה כאיום.

במקרה של מיקרוסופט היתה זו טכנולוגית האינטרנט והחברות שקידמו אותה ובראשן גוגל. מיקרוסופט לא חשה מאוימת מחברות אינטרנט, מכיוון שכדי לגלוש באינטרנט או לשלוח דואר אלקטרוני היה צורך במחשב, ועל רוב המחשבים בעולם מותקנת מערכת ההפעלה חלונות, דפדפן אקספלורר ותוכנת דואר אאוטלוק, כולן מבית מיקרוסופט.

ואולם בשנים האחרונות גובר השימוש בתוכנות מבוססות אינטרנט הניתנות לשימוש גם ממכשירים ניידים, סמארטפונים וטאבלטים, אשר אין למיקרוסופט נוכחות בהם. דבר הפוגע בהכנסות מיקרוסופט. מקרה דומה הוא הסיפור של אינטל – יצרנית המעבדים למחשבים אישיים – אשר גילתה באיחור שמכירות המכשירים הניידים באות על חשבון מכירות המחשבים האישיים. תופעה אשר לא ניתן היה לחזות כשרק הופיעו הסמארטפונים הראשונים, בין השאר מכיוון שהמכשירים האלו כונו "טלפונים חכמים" ולא "מחשבים". כלומר טכנולוגיות האינטרנט והטלפונים החכמים ערערו את שוק המחשבים האישיים אף על פי שמלכתחילה לא התחרו בו ישירות.

חברת גוגל, אגב, חווה בשנים האחרונות גם את הצד השני של המטבע. גוגל, שהפגינה לאורך שנים ארוכות חדשנות מתמשכת בתחום החיפוש והפרסום באינטרנט, לא ראתה ברשתות החברתיות איום עליה. ואכן, בימיהן הראשונים, רשתות חברתיות לא היוו תחליף לחיפוש מידע או מוצרים. כיום, ברור לכולם שהרשתות החברתיות, ובפרט פייסבוק, נוגסות בעוגת הפרסום של גוגל, וגולשים רבים פונים לחבריהם ברשת החברתית במקום לבצע חיפוש בגוגל. הרשתות החברתיות מערערות את שוק החיפוש והפרסום באינטרנט, אף על פי שלא זה היה יעודן המקורי.

בכל המקרים שתוארו לעיל, החברה המבוססת לא ראתה בטכנולוגיה המערערת איום, מכיוון שבגלגולה המקורי היא אכן לא היוותה איום. יתרה מכך, לחברות בסדר גודל שכזה אין אפשרות להתמודדות עם כל עשרות הטכנולוגיות, רובן איזוטוריות, רק מחשש שמא הם יבשילו לכדי איום ממשי. יש לזכור שרוב אותן חברות הן חברות ציבוריות רווחיות מאוד בתחומן, והסתבכות עסקית מחוץ לתחומי הליבה שלהן עשויה לפגוע בהן כלכלית, וכן לפגוע באמון המשקיעים בהן.

זוהי, על רגל אחת, דילמת החדשן – האם ומתי משתלם לחברה מבוססת לחסום מתחרים פוטנציאלים בתחום שאיננו תחום הליבה שלה, רק מחשש שמא בעתיד המתחרה ינגוס בהכנסות אותה חברה. בהקשר זה בולטת הנחישות של חברת פייסבוק אשר רכשה בסכומים דמיוניים הן את חברת שיתוף התמונות בטלפון הנייד, אינסטגרם, והן את חברת המסרים הקבוצתיים, וואטסאפ, מחשש שהטכנולוגיות שלהן יערערו בעתיד את שוק הרשתות החברתיות שבו היא שולטת.

ובמעבר חד למנהרות התקיפה עזה – קיום המנהרות בעזה ידוע לכוחות הביטחון כבר יותר מ-15 שנה. בתחילה שימשו המנהרות להברחת מוצרים מתוך הרצועה ואליה מכיוון סיני (ציר פילדלפי). השימוש האזרחי זכה להעלמת עין של הגורמים הישראלים גם מכיוון שהוא אפשר לתושבי עזה קיום חיים נורמטיביים במציאות של סגר מתמשך, ואפשר לממשלות ישראל לרקוד על שתי החתונות. גם כאשר שימשו המנהרות לתקיפה (מקרה ראשון במוצב טרמית בשנת 2001), היו אלו מנהרות בתחום הרצועה או כאלו שהגיעו עד הגדר. בקרב מקבלי ההחלטות התקבעה התודעה כי בעיית המנהרות שייכת לסוגיית הגבול בין הרצועה ובין סיני, וזאת אף על פי שבעשור האחרון בוצעו כמה שימושים במנהרות תקיפה בתוך שטח ישראל, לרבות מקרה חטיפתו של גלעד שליט.

במקביל, ניהלו ישראל והפלסטינים מרוץ חימוש בתחום הרקטות והטילים. במערכה הזו הפגינו שני הצדדים חדשנות טכנולוגית מתמשכת. הפלסטינים עברו מפצצות מרגמה לרקטות ולטילים, תוך שיפור מתמיד בדיוק ובטווח, ומעבר לייצור עצמי. מדינת ישראל מצידה, שיפרה את מערכות ההתראה, האיכון והיירוט ובראשן מערכת "כיפת ברזל". לאור ההישגים היחסיים של ישראל בזירת הטילים, אשר מהווים איום ממשי ומתמשך, ניתן להבין מדוע חמק מנהור הרצועה מתחת לרדאר הישראלי. גם מערכת הביטחון, כמו חברות הטכנולוגיה שהזכרנו קודם, מתמודדות מול עשרות איומים פוטנציאלים: מטעני חבלה, פיגועי התאבדות, חדירות ימיות, מצנחי רחיפה ועוד. אף על פי שחלק מהאיומים נשארים ברמת האנקדוטה, התמודדות עימם וההערכות להם דורשת תקציב ומשאבים, ובאה על חשבון מאמצים אחרים. בל נשכח כי פרט לאיומי הטרור, מתמודדת ישראל גם עם איומים אסטרטגיים ממדינות שכנות ומרוחקות ומצד ארגוני טרור גלובלים. ארגוני הטרור הפלסטינים, חרף פגיעתם הקשה באזרחים ובחיילים בעימות האחרון, אינם איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.

פעולת צה"ל בצוק איתן להסרת איום מנהרות התקיפה היא תגובה נחושה לאיום ממשי טרם שנהפך לאיום אסטרטגי. נשאלת השאלה, האם ניתן היה לנטרל את האיום באמצעים טכנולוגים גם ללא עימות צבאי? ננסה להשליך מהפרקטיקה המקובלת בעולם העסקי על ההתמודדות בזירת הטרור: כאשר חברה עסקית מגלה שטכנולוגיה מערערת על ליבת העסקים שלה זה בדרך כלל כבר מאוחר מדי עבורה. על חברות חדשניות לנהל ערוצים מערערים משל עצמן, אשר אינם נגזרים ממתחרה כזה או אחר, אלא מהבנה עמוקה של יכולות הליבה של הארגון, והכרות אינטימית עם הצרכים של לקוחותיו. את ניהול החדשנות המערערת צריכה להוביל ההנהלה הבכירה. על החברה לנקוט גישה פרואקטיבית, ולספק פתרונות לצרכים עתידיים המשלימים את הפתרונות שהיא מספקת בהווה, ובכך להגדיל את ציבור לקוחותיה. חשוב לציין, שביישום גישה שכזו טמונים אתגרים רבים, שכן ניהול הערוצים המערערים מתבצע במקביל לניהול החדשנות המתמשכת, ושניהם מתחרים על משאבים מוגבלים, וצריכים להתקיים בחברה עם מערכת נתונה של תהליכים וערכים.

בהקבלה, יישום גישה דומה בזירה הביטחונית, יתבטא בהקמת יחידה בפיקודו של קצין בכיר, אשר תפקידה לייצר פתרונות לאיומים עתידיים, גם כאלה שעוד לא קיימים. משימות היחידה לא יגזרו מאיום ספציפי אלא מצורכי ביטחון רחבים ככל הניתן. גישה שכזו אמנם תקטין את הסיכויים שבפעם הבאה נופתע מעוצמת האיום התורן, ואולם היא דורשת הקצאת משאבים משמעותית, ועשויה להיתפס כבזבזנית שכן היא מייצרת פתרונות לאיומים היפותטיים, אשר חלקם לא יתממש לעולם.