$
דעות

ההיגיון העקום מאחורי פיצוי העסקים הגדולים

החברות הגדולות הטוענות לפגיעה משמעותית בהרבה מזו שנגרמה לעסקים הקטנים במהלך מבצע צוק איתן, מתעלמות מההטבות המפליגות שלהן הן זוכות בשאר ימות השנה

עמית נויפלד 15:5705.08.14
בתחילת השבוע התקיימה ישיבה מיוחדת של ועדת הכספים שעסקה בנושא הפיצויים לעסקים בעקבות מבצע צוק איתן. אל הוועדה עלו ובאו בעלי עסקים שביקשו לשטוח את טענותיהם ולזכות במענקי הפיצוי, ובהם גם את רמי שביט, בעלי רשת המשביר לצרכן, והראל ויזל, מבעלי השליטה המרכזיים בחברת פוקס.

 

"יש כאן מלחמה וכל השולחן מתעלם מזה", צעק שביט על חברי הוועדה. "אני מדבר בשם העסקים הגדולים שאיש לא מייצג אותם ואני אומר לכם שהבעיה היא בכל הארץ".

 

מנכ"ל פוקס, הראל ויזל. לעסקים הקטנים אין אשראי אינסופי מנכ"ל פוקס, הראל ויזל. לעסקים הקטנים אין אשראי אינסופי צילום: אוראל כהן

 

שביט כמובן צודק כמעט בכל טענותיו. יש כאן מלחמה. זה נכון, תקראו לזה מבצע, מערכה, קרב. בסופו של דבר מדובר במלחמה. הבעיה היא בכל הארץ. זה גם נכון. ישראל מדינה קטנה ואין בה כמעט אזור גאוגרפי או סקטור עסקי שלא סופג ירידה משמעותית במחזורים. עם זאת, "העסקים הגדולים שאיש לא מייצג" היא טענה תלושה, שלא לומר האוקסימורון הגס ביותר שניתן לתאר.

 

אם יש סקטור במגזר העסקי שזוכה שוב ושוב להטבות, למענקים, לייצוג של לוביסטים ואף של חברי כנסת מכהנים שהגיעו היישר משדרת המנהלים שלו, הרי שזהו מגזר העסקים הגדולים, הרשתות והתאגידים. "אנחנו העסקים הגדולים מובילים את המשק", טען הראל ויזל באותו מעמד, וגם הוא צודק, הרשתות אכן מובילות את המשק, היישר אל פי תהום.

 

בהיותן נשלטות על ידי מספר מצומצם של בעלי שליטה, בהיותן מעסיקות עובדים לא מקצועיים בשכר מינימום, בהיותן מעבירות פסי ייצור למזרח הרחוק, בהיותן מעודדות צריכת יתר, בהיותן מסתייעות בכוחן על מנת לכופף ספקים מקומיים, בהיותן גדולות מספיק על מנת לתאם עמדות עם מתחרים, להעלות מחירים ולהתעלם מתלונות הצרכנים - אותן חברות אכן מצליחות להוביל את המשק לריכוזיות, לפערים חברתיים, ליוקר מחיה ולבזבוז חסר תקדים.

 

"עסק קטן בדרום יש לו שניים-שלושה עובדים," מסביר ויזל. "ואם הוא נסגר הנזק שלו קטן. הנזק שלנו עצום, אפילו שאנחנו יושבים במרכז, חנות הקצה שלנו באופקים נפגעת".

 

את ההיגיון העקום שעומד מאחורי המשפט הנ"ל מן הראוי היה להעמיד מול הקיר. אנסה בכל זאת לפרש את הדברים: ויזל, שהתרגל לחשוב במונחים כלכליים ומתמטיים קרים, מבקש בעצם לטעון שעסק קטן בדרום שנסגר עלול לגרור אחריו נזק קטן, נאמר - חוב של 100אלף שקל בלבד; בעוד שפוקס, עם כל יום נוסף של לחימה, מפסידה מחזורים של מאות אלפי שקלים, רק במרכז.

 

כמובן, מה שוויזל לא מביא בחשבון הוא העובדה שלאותו בעל עסק קטן שנסגר אין אשראי בנקאי אינסופי, אין עסקים חובקי עולם ואין משפחה עשירה שכבר עשתה את הונה - העסק הקטן היה מקור הפרנסה היחידי שלו ושל עובדיו הספורים.

 

אולי דרך טובה יותר להסביר את הסיטואציה לוויזל תהיה כדלקמן - אדם הגווע ברעב שיאבד חמישה קילוגרמים ממשקלו, ככל הנראה יקפח את חייו. ויזל, אם יאבד חמישה קילוגרמים ממשקלו, לא יחוש כל מצוקה, ואולי אף ירגיש קלילות מוזרה וחדשה בעודו צועד מרכב היוקרה שלו, אל מעלית בניין המשרדים, ואז אל משרדו המפואר.

 

בטור זה אינני מנסה לגרום לכם להחרים את חנויות פוקס והמשביר לצרכן. למעשה, אני מנסה לגרום לכם להחרים את כלל הרשתות הפועלות במדינה, יהיו אלה בתחום המזון, הביגוד, הרהיטים או הספרים. רק אחרי שנשוב לקנות בעסקים קטנים, נוכל לחזור ולהאמין בצמיחה הכלכלית, רק שהפעם תהיה זו צמיחה אמיתית, כזו המתחילה מלמטה, ומטפסת כלפי מעלה.

 

 

הכותב הוא עורך האתר slow.org.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x