התוצאה הבלתי נמנעת של הפחתת נטל המס
כאשר הוצאות משרדי הממשלה בירידה מתמשכת ושר האוצר מתעקש לא להעלות מסים בשנה הבאה, אין פלא שהדיון בשר"פ ובשירותים פרטיים אחרים רק הולך ומתגבר
הדו"חות הכספיים של הממשלה לשנת 2013, שפרסם אתמול אגף החשב הכללי באוצר, כוללים ניתוח מעניין של התפתחות ההוצאות וההכנסות בתקציב המדינה מסוף שנת 2000 ועד היום.
מבט חטוף אחד בשני גרפים בודדים בניתוח זה מסביר טוב יותר מ־2,000 מילים לאן בעצם הביאה אותנו מדיניות "האיש הרזה והאיש השמן" של נתניהו, על צמצום הוצאות המגזר הציבורי לטובת המגזר העסקי. למה בכלל צריך לדון עכשיו בשר"פ בבתי החולים ומדוע ההתעקשות של לפיד לא להטיל מסים נוספים בשנה הבאה רק תרע את מצבנו?
הגרף הראשון מראה את הירידה בנטל המס בתקופה הנסקרת. בנימין נתניהו נכנס לתפקיד שר האוצר בתחילת 2003. בסוף שנת 2002 הסתכם נטל המס ב־26.3%, ובסוף שנת 2012 הוא ירד ל־22%. גזירות לפיד העלו אותו בסוף השנה שעברה ל־22.9%. חלק מהירידה התלולה בגביית המסים נובע מהמשבר הגלובלי בשנים 2008–2009, וחלק אחר ממנה הוא תוצאה ישירה של מדיניותו הכלכלית של נתניהו.
הגרף השני בסקירה מסביר את הצד השני של התמונה. הקטנת נטל המס היא רק שם קוד למאווייו האמיתיים של נתניהו: הקטנת חלקה של הממשלה בפעילות הכלכלית. מגרף זה מתברר כי הוצאות המשרדים האזרחיים של הממשלה פחתו מ־20.2% מהתוצר בסוף 2002 ל־18% בסוף השנה שעברה. ובמכבסת המילים המקובלת, המשמעות היא שהממשלה מעניקה לנו עבור המסים שהיא גובה מאיתנו הרבה פחות שירותים בתחומים כמו בריאות, חינוך, רווחה וביטחון פנים. כך למשל, כאשר הממשלה מעבירה פחות כסף לבתי החולים, הם נאלצים לסגור את הפער באמצעות שירותי רפואה פרטיים.
צילום: עומר מסינגר
כעת המשחק עובר לתקציב השנה הבאה. שר האוצר לפיד כבר הצהיר שבשנת 2015 לא יוטלו מסים נוספים, אך רק בשבוע שעבר הסביר בנק ישראל כי כדי לעמוד ביעד הגירעון שנקבע (2.5% מהתוצר) יהיה על הממשלה להטיל בשנה הבאה מסים נוספים בהיקף של כ־5.5 מיליארד שקל. כדי לדבוק ביעד הגירעון מבלי להטיל מסים נוספים יהיה על האוצר לערוך קיצוץ תקציבי נוסף. המשמעות של ירידה נוספת בהיקף השירותים שנותנת לנו הממשלה היא שהדיבור בעד ונגד השר"פ ימשיך להעסיק אותנו תקופה ארוכה.
הפנסיה התקציבית: משקולת ראשונה על צוואר המדינה
ההתחייבות לפנסיה התקציבית גבוהה מזו שהדו"חות מציגים
בעוד השכר הממוצע במשק כמעט קופא על שמריו, שכר כלל עובדי המדינה עלה בכ־21 מיליארד שקל ב־2012 ל־123.5 ב־2013. אלא שהמשקולת המשמעותית היא הפנסיה התקציבית: ההתחייבויות של המדינה על הפנסיה התקציבית שעלו בשיעור דומה לעליית השכר, מ־544 מיליארד שקל ב־2012 ל־565 מיליארד שקל ב־2013. כ־31% מההתחייבויות, שהם כ־177 מיליארד שקל, מיועדים לעובדי מערכת הביטחון. מנתונים שפרסם אגף החשב הכללי עולה כי הפנסיה החודשית החציונית ברוטו במערכת הביטחון עומדת על 11,752 שקל וכי 25% מגמלאי מערכת הביטחון מקבלים פנסיה של מעל 16,255 שקל בחודש.
המספרים שפורסמו גבוהים למדי כשלעצמם, אלא שמדובר בנתונים חלקיים שלא מגלים את התמונה המלאה.
כאשר עובד צה"ל פורש לגמלאות, בגיל 47 בממוצע, הוא זוכה לפנסיית גישור עד שהוא מגיע לגיל 67, גיל הפרישה לגברים, אז הוא מקבל את הפנסיה הצוברת שלו. סכום אדיר זה שניתן לפורשים במשך כ־20 שנה אינו נכלל בחישובי אגף החשב הכללי. על כך אמרה אתמול החשבת הכללית מיכל עבאדי־בויאנג'ו: "המשמעות היא שהוא מקבל פנסיה תקציבית לכל דבר מגיל פרישתו ועד גיל 67, וכאשר גיל הפרישה הממוצע מצה"ל עומד על 47, מדובר בהמון כסף". כל זה נכון גם לגבי עובדים אחרים במערכת הביטחון, אך בשל גיל הפרישה הצעיר במיוחד בצה"ל העיוות במספרים גבוה במיוחד אצל פורשי הצבא. באגף החשב הכללי מתכוונים לעשות מאמץ לספק את הנתונים על כך בדו"ח של שנה הבאה.
הוצאות משרדי הממשלה: אלה שמנצלים מעט מדי ואלה שמצליחים לחרוג
החטיבה להתיישבות הצליחה להוציא יותר מתקציבה השנתי
מרבית משרדי הממשלה ניצלו בשנת 2013 שיעור סביר של 90%–100% מהתקציב שלהם (כולל התחייבויות לשנת 2014).
אלא שמספר משרדים לא מבוטל לא טרחו להשתמש בכל תקציבם - מצב תמוה לנוכח הקיצוצים הנרחבים בתקציבי המשרדים בשנים האחרונות והתלונה המתמדת מצדם על היעדר תקציבים.
כך למשל עולה מדו"חותיה הכספיים של המדינה לשנת 2013 כי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב הוציאה ב־2013 רק כ־49% מתקציבה, מבקר המדינה הוציא רק כ־60% מתקציבו ומינהל הדיור הממשלתי השתמש רק בכ־76% מהתקציב שלו.
מנגד, ישנן החטיבה להתיישבות והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים שהצליחו לחרוג מהתקציב שהוקצה להן. החטיבה להתיישבות שהתחילה את 2013 עם תקציב של 82.8 מיליון שקל, הוציאה בשנת 2013 כ־667 מיליון שקל.
לאורך השנה קיבלה החטיבה תוספת תקציבית של 570 מיליון שקל; כלומר, ההוצאות של החטיבה גבוהות פי שמונה מהתקציב המקורי שהוקצה לה.
למעשה החטיבה להתיישבות והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים הם הגופים היחידים מבין כל הגופים בממשלה שחרגו מתקציבם והוציאו בהתאמה 102% ו־101% ממנו.
המוסד לביטוח לאומי: משקולת שניה על צוואר המדינה
גירעון הביטוח הלאומי יגיע ל־35 מיליארד שקל ב־2060
המוסד לביטוח לאומי - שהוא למעשה קו ההגנה הכלכלי האחרון של אזרחי המדינה - מתקוצב הן מדמי הביטוח הלאומי שמשלם הציבור, הן מהריביות של הקרן שמחזיק המוסד והן ממימון של משרד האוצר. הדו"חות הכספיים של הממשלה מעלים נתון מדאיג לפיו הגירעון התזרימי של המוסד שעמד ב־2010 על 2.1 מיליארד שקל יעלה בהדרגה ל־13.5 מיליארד שקל ב־2030 ובהמשך יטפס עד ל־35 מיליארד שקל ב־2060. על פי הנתונים, הסכומים שיעביר האוצר למוסד לביטוח לאומי (שהם חלק מתקציב המדינה) ילכו ויגדלו עם השנים ואפילו יכפילו את עצמם תוך 20 שנה מ־18.5 מיליארד שקל ב־2010 ל־38.1 מיליארד ב־2030, וב־2060 צפויים אף להגיע ל־80 מיליארד, כל זה בהנחה שהממשלה לא תגדיל את דמי הביטוח לאומי או לחילופין, תקטין את הקצבאות.
המוסד לביטוח לאומי צילום: טל שחר
האוצר מציג תחזית פסימית לפיה התשלומים של הביטוח הלאומי צפויים לגדול בקצב מהיר יותר מאשר התקבולים שלו (כולל הריבית מהקרן של המוסד). ברגע שיעברו התשלומים את התקבולים, תשלים הקרן של הביטוח הלאומי את ההפרש. על פי התחזיות הללו ב־2024 תחל הקרן לקטון עד שתתרוקן לחלוטין ב־2042.
מספר סיבות הביאו למצב הנוכחי ובראשן: הצטרפות של אלפי אזרחים למעגל מקבלי הקצבאות והשינוי בהנחת התמותה - כלומר כמה שנים יחיו מקבלי קצבאות הזקנה ושארים. אם בשנות התשעים תוחלת החיים של הישראלי הממוצע היתה 78, היום כבר מדובר על גיל 82. תוספת של 4 שנים לתוחלת החיים משמעותה תוספת של 4 שנות התחייבות לקצבאות, וכשמשרד האוצר עדכן את לוחות התמותה ב־2012 נאלץ גם המוסד לביטוח לאומי להתאים את עצמו לשינויים.
נזכיר כי בינואר 2012 נכנסה לתוקפה מדיניות ממשלה שמאפשרת למי שמשתכר מעל רף של 40 אלף שקל, שעלה בהדרגה ל42.4 אלף שקל, לא לשלם דמי ביטוח לאומי על חלק השכר שמעל לרף. המדיניות הזו בוודאי אינה מועילה לתחזית המדאיגה.
ההוצאה התקציבית: גירעון נמוך מהצפוי
האוצר מרוצה מהירידה בהוצאות הריבית של המדינה
שיעור ההוצאות על הביטחון ביחס לתמ"ג ב־2013 נשאר יציב ועומד על 6.2% (זאת כאשר בשיאו ב־2002 עמד על 9.2%).
החשבת הכללית, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, הדגישה כי הירידה המשמעותית ביותר והעקבית ביותר מכלל ההוצאותה תקציביות היא של הוצאות הריבית שעומדות על 13.4% מכלל התקציב. הוצאות אלה ירדו בהתמדה מ־2005, אז היה שיעורן 17.6% מהתקציב. הירידה בהוצאות הריבית מוסברת בכמה דרכים: ראשית, סביבת הריבית העולמית ירדה בשנים האחרונות, כך שקל יותר גם לממשלה לגייס חוב בריבית נמוכה יותר. שנית, שער החליפין היציב של השקל וחוזקתו של המטבע, מאפשרים גם כן גיוס חוב בשיעורי ריבית נמוכים יותר. שלישית, "כאשר שולטים ביחס החוב־תוצר ושולטים באחוז הגירעון - הוצאות הריבית יורדות", אומרים באוצר.
מיכל עבאדי בויאנג'ו, החשבת הכללית במשרד האוצר צילום: עמית שאבי
הגירעון בסוף 2013 היה 3.2% ביחס לתמ"ג, שהם 33.4 מיליארד שקל. זאת אף שההערכות המקוריות של הגירעון עמדו על 4.3%. באגף החשב הכללי מסבירים את הפער של יותר מ־10 מיליארד בכך שההכנסות ממסים היו גבוהות מהתחזית המקורית, ואילו ההוצאות היו נמוכות מהתכנון המקורי בתקציב.
