שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 17.04.2014

גנובי האופניים

לפעמים מאחורי שִלדה וגלגלים מסתתר סיפור על תשוקה והתמסרות על גבול האובססיה. הבמאי הדוקומנטרי טל חיים יופה יצא לחפש דרך חדשה להתנייד ונשאב לעולמם של הבונים, המתקנים, האספנים ויתר האנשים שמכורים לדו־גלגליים שלהם - וחזר עם סרט על אהבה

טל מילר 11:0117.04.14

בסרט הראשון של הבמאי הדוקומנטרי טל חיים יופה (45), "גנבו לי ת'אוטו", ובכן, גנבו לו ת'אוטו. אז הוא עלה על אופניים. עשר שנים עברו, יופה כבר התרגל להתנייד בקטנוע, אבל אז, ובכן, אוטו זבל ריסק לו את הקטנוע. הפעם אופניים לא היו המחשבה הראשונה שעברה לו בראש. הוא התלבט בין קניית טוסטוס חדש להיצמדות לתחבורה הציבורית המהוללת של גוש דן. אבל האופניים התגנבו בכל זאת, חלודים ומפונצ'רים, ממתינים ליד הפחים לאותו אוטו זבל שיגאל גם אותם. יופה הספיק להקדים אותו: הוא שיפץ את האופניים, תיקן את הפנצ'רים, עלה על הכביש והבין שהוא מאוהב. מאז ילדותו בקיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן לא חווה אושר כזה מנסיעה בכביש.

 

אבל האופניים הניצולים לא היו תחליף יעיל במיוחד לטוסטוס, והאמת היא שמהר מאוד גם עליהם יופה כבר עבר לדבר בלשון עבר. הוא מיהר ל־ebay - הג'יידייט של חרמני השלדות ברכבי תבל - והחל לחפש את זוג האופניים הבא. הוא מצא, קנה, ואז מכר למען זוג חדש, והבין שני דברים מבהילים במידה שווה: הראשון הוא ששום שִלדה לא משביעה את הרעב הברזלי שהתגלה אצלו אלא רק מגדילה אותו; השני הוא שלא משנה עד כמה ההתמכרות שלו לחיפוש אחר האופניים המושלמים עמוקה ומעמיקה מיום ליום, תמיד יהיו אנשים ששקועים בעניין עמוק יותר. נחמת הרבים הזאת והעובדה שבכל זאת מדובר בדוקומנטריסט הולידו מסע קולנועי ששמו "פריילופ" (על שם המסב שבתוך הגלגל האחורי), סרט שהוא שיר הלל לתשוקה ולנכונות ללכת אחריה, גם אם היא לשלדה ושני גלגלים, ושיוקרן ב־9 במאי בפסטיבל דוקאביב.

 

טל חיים יופה. "בחיי הנישואים אני גבר נאמן, את כל הבוגדנות שלי אני מנתב לאופניים" טל חיים יופה. "בחיי הנישואים אני גבר נאמן, את כל הבוגדנות שלי אני מנתב לאופניים" צילום: תומי הרפז

 

"זה סרט שבא מהתאהבות ונעשה באהבה", אומר יופה, "ברגע שהרגשתי את האובססיה שהתפתחה אצלי ואת ההתנגשות של האהבה הזאת עם החיים האמיתיים שלי כאבא ובעל שצריך לנסות לפרנס את המשפחה שלו, החלטתי לעשות על זה סרט. הגעתי לאנשים נוספים שכל אחד מהם לקח את הסטייה של האופניים לכיוון אחר. בהתחלה הסרט נקרא 'גיבורי האופניים שלי', כי חיפשתי אנשים שנשרטו באמת באהבה שלהם לאופניים. עם הזמן הבנתי כמה רחוק האנשים האלו לקחו את האהבה הזאת, ואני חייב להודות שקינאתי בהם. כל אחד מהם חי את הפנטזיה שלי".

 

האוצֵר: נולדים עם זה

 

בחצי השני של לול אחד במושב חרב לאת בעמק חפר מסתתרת התחנה הראשונה ואולי המרשימה ביותר במסע המצולם של יופה: מוזיאון האופניים של אלון וולף (45). המוזיאון הזה היה החלום שלו. מילולית. לילה אחד, אחרי עשרות שנות איסוף של פריטי אופניים מכל הסוגים והמינים, שמילאו את הסלון וכבר גלשו לחדר השינה, וולף חלם על עצמו בתוך מוזיאון ענק, מלא אופניים שכולם שלו. כשהתעורר לקח את החלום הזה הכי רחוק שאפשר. במונחים שלו זה אומר לקחת לול ישן במשק, שגודלו 600 מ"ר, לפנות ממנו 2,000 תרנגולי הודו, להפוך אותו למבנה שמתאים לתצוגה ולסדנאות שיפוץ, ולהתחיל לסדר. היום יש שם כ־150 זוגות; הראשון באוסף הוא אופני הטיל שהוריו של וולף קנו לו כשהיה בן שנתיים. במקלט טחוב בירושלים הוא מצא את האופניים השניים, שהגיעו באונייה מגרמניה בשנות העשרים. יש להם גלגלים מעץ ולפי אלון הם חגגו זה מכבר יומולדת מאה. אחר כך באו גם אופניים סוריים שנמצאו בכפר נטוש ברמת הגולן אחרי מלחמת יום הכיפורים; אופניים של אלופים מקומיים — הביאנקי של מאמן נבחרת ישראל לשעבר עמוס לוי, הצ'ינלי 68 של אלוף ישראל המיתולוגי ראובן כינורי, האופניים שעליהם יצחק בן דוד ייצג את ישראל באולימפיאדת רומא 1960; אופני דהר עם מדבקה מאחור המעידה על רישיון לאופניים; אופניים של חברת חרש אופן, שפעלה בארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ועסקה ביבוא אופניים בריטיים ולאחר מכן גם בייצור; ועוד ועוד זוגות, כל אחד עם סיפור משלו.

אלון וולף, מפעיל את מוזיאון האופניים הראשון בארץ . "בכל יום אני בטלפונים עם אנשים שמציעים לתרום פריט, ואני מבלה לא מעט זמן באיסופים. יש לי מחסן של כל אופני הג'אנק ההרוסים ובכל כמה זמן אני מוציא זוג אחד ומשפץ אותו. ואני לא זורק כלום כי מהחלקים של האופניים אני גם בונה פסלים" אלון וולף, מפעיל את מוזיאון האופניים הראשון בארץ . "בכל יום אני בטלפונים עם אנשים שמציעים לתרום פריט, ואני מבלה לא מעט זמן באיסופים. יש לי מחסן של כל אופני הג'אנק ההרוסים ובכל כמה זמן אני מוציא זוג אחד ומשפץ אותו. ואני לא זורק כלום כי מהחלקים של האופניים אני גם בונה פסלים" צילום: תומי הרפז

 

"בגדול אני כל יום בטלפונים עם אנשים שמציעים לתרום פריט כזה או אחר, ואני מבלה לא מעט זמן בנסיעות ובאיסופים", מתאר וולף את סדר יומו של מנהל מוזיאון האופניים היחיד בישראל, שמתפרנס מסדנאות תיקון אופניים ומתרומות של המבקרים במוזיאון. "ויש לי מחסן של כל אופני הג'אנק העזובים וההרוסים, ובכל כמה זמן אני מוציא זוג אחד והופך אותו לפרויקט שלי - מתקן, מקלף את הצבע, משייף ומביא אותם למצב שבו הם יכולים לעמוד בתצוגה של המוזיאון. הזמן שלי עובר או באיסוף פריטים חדשים או בשיפוץ של פריטים ישנים או בסדנאות שאני מעביר".

 

המוזיאון פתוח מדי יום, חינמי אבל נשען על תרומות, ומציע עוד חוויית אופניים מפתיעה: "אני לא זורק כלום כי מהחלקים של האופניים אני גם בונה פסלים של חיות ואנשים — מחבר רגלית וכיסא ופנסים ופעמונים ופדלים - אז תמיד יש מה לעשות איתם. זה עוד תחביב, תחביב נלווה. כל הדבר הזה מכיל בעיניי שילוב של אסתטיקה, אמנות ויצירתיות עם כלי שמאפשר גם פעילות גופנית וגם טיולים. השילוב הזה מייצר תחביב מושלם. חוץ מזה — אספן זה אופי. זה מישהו שנולד עם צורך לאסוף. הבת שלי גם ככה, אותו הדבר. מאז שהיא נולדה היא אוספת".

 

הבונה: כוריאוגרפיה של ברזלים

 

ארי רוזנצוויג (43) בכלל נולד בדנמרק לאם דנית ואב ישראלי. אח שלו עוד שם, ויש לו חנות אופניים גדולה בקופנהגן. אבל הוא הלך לרקוד, מגיל 18 היה חבר בלהקות דניות ושבדיות וב־1993 התגלגל לישראל, הצטרף ללהקת המחול הקיבוצית ואחר כך כבר לבת שבע. הוא רקד, וגם היה כוריאוגרף ומפיק של מופעי מחול, אבל ב־2006 פרש. "הייתי קצת עייף ושבע", הוא מסביר. "ריקוד זה עולם אינטנסיבי מאוד, אתה כל הזמן בהופעות, חזרות וסיורים ובשלב כלשהו אתה צריך רגע לקחת אוויר".

 

ארי רוזנצוויג, בונה אופניים. "התהליך דומה לזה של כוריאוגרף: יש לך רעיון או שרטוט, ואתה מתחיל להפוך אותו לממשי בלי שברור לך איך זה ייצא. יש כאן שילוב של אסתטיקה, גוף ויצירה, והתחושה מול אופניים שבנית מזכירה את התחושה ברגע העלייה לבמה. זה סיפוק שלא כל אדם זוכה לחוות" ארי רוזנצוויג, בונה אופניים. "התהליך דומה לזה של כוריאוגרף: יש לך רעיון או שרטוט, ואתה מתחיל להפוך אותו לממשי בלי שברור לך איך זה ייצא. יש כאן שילוב של אסתטיקה, גוף ויצירה, והתחושה מול אופניים שבנית מזכירה את התחושה ברגע העלייה לבמה. זה סיפוק שלא כל אדם זוכה לחוות" צילום: תומי הרפז

 

את האוויר הוא לקח בפורטלנד, אורגון, ב־United Bicycle Institute, בית הספר של ג'ים קיש, מאסטר עולמי בבניית שלדות, שהן הלב, השרירים ועמוד השדרה של הקונסטרוקציה הכביכול פשוטה כל כך שנקראת אופניים. רוזנצוויג התמחה בתכנון שלדות, בבנייה שלהן, בריתוך, וכשחזר ארצה פתח בית מלאכה בבנימינה. בחמש השנים האחרונות הוא ייצר כ־200 שלדות, בעבודת יד שהותאמה אישית לרוכבים מקצועיים וחובבים בדנמרק, שוויץ וישראל, והיה לבונה האופניים הפרטיים הנחשב בישראל.

 

מבחינתו, זה כמעט שלב מתבקש בביוגרפיה שלו, והיחס שלו לשלדות, לחומרים ולזוויות הוא כאל אמנות גדולה וחושנית. "גדלתי עם ריח של מתכת - אבי ייצר מכשירי חיתוך ועיבוד ליהלומים וגם לתעשיית הרכב בדנמרק, והאהבה לתחומים של הבנייה ושל האופניים התחילה בגללו. תהליך הבנייה של אופניים גם דומה מאוד לזה של כוריאוגרף: אתה מתחיל בכמה תנועות ואז בונה משהו שגדל ונהיה פיזי. יש לך רעיון או שרטוט, ואתה מתחיל להפוך אותו לממשי בלי שברור לך איך בדיוק זה ייצא. אתה נהיה הכוריאוגרף של הברזלים. יש כאן שילוב של אסתטיקה, גוף ויצירה, והתחושה מול אופניים שלמים שבניתי מזכירה מאוד את התחושה ברגע העלייה לבמה, כשההופעה מתחילה. ואף פעם לא נמאס לי להרגיש את התחושה הזאת, זה סיפוק שלא כל אדם זוכה לחוות. וכל זוג שאני עושה אני רוצה לקחת לעצמי, כי בכל אופניים אני שם המון מעצמי".

 

הבלוגר: איך נראה פורנו של אופניים

 

ינק יונטף (41) מתל אביב ידוע בקרב מעצבים בארץ ובעולם כמעצב האותיות והטיפוגרף המוביל בארץ כיום. אבל בקרב חובבי האופניים בארץ ובעולם הוא ידוע כאיש שמאחורי bicyclog, בלוג מקיף, מוקפד, מרתק ומצליח (שמגיע לעתים לאלפי גולשים ביום, ממדינות שונות) שמתעד לא רק אופניים אלא גם היבטים תרבותיים וחברתיים הקשורים בהם. אחד הפוסטים הפופולריים בבלוג ניסה, למשל, להסביר לקוראים בחו"ל איך נראית מדינה שלמה על אופניים ביום כיפור.

 

ינק יונטף, מפעיל בלוג אופניים בינלאומי. "אתה עובר ברחוב ומוצא אופניים מעץ לבוד. מתברר שהם עוצבו בידי מעצב יאכטות איטלקי. מיד אתה עושה להם בייקפורן. מה זה בייקפורן? מעין פפראצי אירוטי לאופניים, אתה פשוט מצלם אותם מכל כיוון. זה פטיש, אבל פטיש שגורם לך להרגיש נהדר" ינק יונטף, מפעיל בלוג אופניים בינלאומי. "אתה עובר ברחוב ומוצא אופניים מעץ לבוד. מתברר שהם עוצבו בידי מעצב יאכטות איטלקי. מיד אתה עושה להם בייקפורן. מה זה בייקפורן? מעין פפראצי אירוטי לאופניים, אתה פשוט מצלם אותם מכל כיוון. זה פטיש, אבל פטיש שגורם לך להרגיש נהדר" צילום: תומי הרפז

 

השטף שמאפיין את הבלוג מציף גם את השיחה עם יונטף מהשנייה שבה הוא נשאל על אופניים: "כילד בן שבע במולדובה קיבלתי אופניים מסבא שלי, ומהר מאוד התייחסתי אליהם כאילו הם היו סוס ואני הייתי לוחם בחיל הפרשים. אלו היו אופניים עם טורפדו, כחולים, לא פנסי שמנסי, אבל עם ריח של גריז. אתה מחזיק מקל, רוכב איתו על האופניים ומרגיש כמו לוחם בצבא שיוצא להרוג את האויב. זו תחושת כוח אדירה וסובייטית מאוד".

 

ההמשך היה פחות סובייטי - תיכון בחיפה, צבא ברמת הגולן, לימודים בבצלאל - אבל תל אביב החזירה אותו לרכיבה כמקום שבו המציאות פוגשת את הדמיון. "בדרום העיר, בחצר של אחת החנויות לכלי עבודה, ראיתי במקרה אופני ראלי מתקופת המנדט. קניתי אותם ב־20 שקל, אופניים משנות הארבעים, הכל חלודה, ושיפצתי אותם — אתה לוקח שלדה ישנה שכמעט אי אפשר להשתמש בה ונותן לה עוד סיגנל אחד של חיים. תוך כדי העיסוק בזה חזרה לי האהבה לאופניים, התחלתי לרכוב שוב והקמתי את הבלוג. אני מתעד זוגות אופניים שמעניינים אותי או אנשים על אופניים. אתה הולך ברחוב ורואה מנקה שסידר את הכלים, המטאטא והמגב על האופניים באופן שגרם לו להיראות כמו מכשפה שמרחפת. או שאתה עובר ברחוב שד"ל ליד משרדים של בנק הפועלים ומוצא אופניים שעשויים מעץ לבוד. מתברר שאלו אופניים שעוצבו על ידי מעצב יאכטות איטלקי. מיד אתה עושה להם בייקפורן. מה זה בייקפורן? מעין פפראצי אירוטי לאופניים, אתה פשוט מצלם אותם מכל כיוון. זה פטיש, אבל פטיש שגורם לך להרגיש נהדר".

 

המתקן: אני רק 20% אובססיה

 

בממלכת תיקון האופניים בקיבוץ עין כרמל שייקה גורן (68) הוא שליט יחיד. "ככה אני אוהב", הוא אומר, "לעבוד לבד. אין מנהלים ואין נהלים. יש ברזלים וידיים, הידיים שלי. מה צריך יותר מזה?". גורן, תושב דליה, בעסק רק מ־1995; עד אז עבד כמנהל האחזקה של עין כרמל. "כשהתחלתי לתקן אופניים גיליתי שהעבודה הזאת מלאת יצירתיות וקומבינה - כל מה שיהודי וישראלי טוב נולדים איתו".

 

שייקה גורן, מתקן אופניים ואספן של סמלי אופניים. "יש קטעים שיורדים עליך, אבל אני יודע שסמל חדש שווה שמחה גדולה. מי שנאמן לדרכו סופג עלבונות. ואני לא מחזיק בכלל אופניים חדשים, זו ספסרות לשמה. מוכרים זבל במחירים מטורפים. ידי לא תהיה במעל, אתה שומע? לא תהיה במעל!" שייקה גורן, מתקן אופניים ואספן של סמלי אופניים. "יש קטעים שיורדים עליך, אבל אני יודע שסמל חדש שווה שמחה גדולה. מי שנאמן לדרכו סופג עלבונות. ואני לא מחזיק בכלל אופניים חדשים, זו ספסרות לשמה. מוכרים זבל במחירים מטורפים. ידי לא תהיה במעל, אתה שומע? לא תהיה במעל!" צילום: גיל נחושתן

 

מי שמביא לגורן אופניים לתיקון או מביא שלדה כדי לקבל אופניים שלמים, מקבל גזוז תוצרת בית ("נדיר, רק אני מכין כזה"), פסקול של קול המוזיקה, הצצה לאוסף אדיר של אופניים ושיעור באיכות. כי מתברר שבכל הנוגע לאופניים גורן משוכנע שהולך ופוחת הדור. "אני לא מחזיק בכלל אופניים חדשים, זו ספסרות לשמה. מוכרים זבל במחירים מוטרפים. ידי לא תהיה

במעל, אתה שומע? לא תהיה במעל!".

 

וישנו גם העניין הזה של סמלי אופניים. גורן אוסף אותם על הקיר; את חלקם, כפי שהוא מסביר בסרט של יופה, הוא מוריד מאופניים שמגיעים אליו לתיקון. "יש לי כרגע 220 סמלים נדירים ועוד היד נטויה. הכי יקר לי הסמל של דהר, פירמה תל־אביבית, משהו נדיר". במשך שנים ניסה להבין את מקור האספנות שלו, עד שוויתר. "אין לזה הסבר.

 

נפגשתי עם המון אספנים ואחת אמרה לי 'אני לא אוספת תשובות. אני אוספת בולים. יש לך בולים להביא לי?'. יש משהו אובססיבי מאוד באיסוף, כי אף פעם אין לך נחת. רק מצאת שלדת בוטקיה נדירה מהולנד או אופניים של מחלק דואר משוויצריה וכבר אתה חושב על מה שאין לך. שום דבר לא ימלא אותך אף פעם. אבל אני מעריך שאני מורכב לכל היותר מ־20% ומ־80% שפיות, ועם 20% אתה בהחלט יכול לחיות. יש קטעים שיורדים עליך, אבל אין לי זמן להסביר לכל אחד את מה שהסברתי לך, שאין הסבר. אני יודע שסמל חדש שווה שמחה גדולה. מי שנאמן לדרכו סופג קצת עלבונות".

 

הממציא: אופניים סוחבים הכל

 

אצל מארק דונדה (43) האופניים הם לא המטרה, רק האמצעי. ערוץ שמאפשר פרצי יצירתיות מפתיעים. לפני כמה שנים, למשל, בנה אופניים ששימשו לקרבות אבירים בגן מאיר. "זה היה די פשוט: לקחתי אופניים, ריתכתי עליהם זוג נוסף ויצרתי אופני קומתיים. ככה בניתי שני זוגות", הוא מספר. "כל אחד מהרוכבים קיבל רומח עם ספוג בקצה, הם היו נוסעים וחובטים זה בזה, ומי שנשאר אחרון על האופניים ניצח. אני לא יכול להגיד שהתחברתי במיוחד לאירועים האלו, סך הכל די פחדתי כי הם באמת היו מסוכנים. לימים גיליתי שאנשים היו עולים על האופניים שיכורים, וחלק נפלו עוד לפני שהצליחו לעלות עליהם".

 

מארק דונדה, ממציא אופניים מיוחדים ומוכר עגלות לאופניים . "העגלה תלויה בסוג הגלגלים שאתה שם. בשביל להעביר מכונות כביסה או ספות או גלשנים אתה שם גלגלים כבדים של אופנועים. בדרום תל אביב יש אנשים שמובילים דירה על אופניים. זה לגמרי אפשרי, פשוט אנשים לא מודעים ליכולות האלה" מארק דונדה, ממציא אופניים מיוחדים ומוכר עגלות לאופניים . "העגלה תלויה בסוג הגלגלים שאתה שם. בשביל להעביר מכונות כביסה או ספות או גלשנים אתה שם גלגלים כבדים של אופנועים. בדרום תל אביב יש אנשים שמובילים דירה על אופניים. זה לגמרי אפשרי, פשוט אנשים לא מודעים ליכולות האלה" צילום: תומי הרפז

 

אחר כך המשיך להמציא אופני כלאיים שונים ומשונים, שממלאים את המסגרייה שלו בפלורנטין, ובשנים האחרונות הוא מתמחה באופניים עם עגלות, או עגלות לאופניים, או אופני עגלה, מעין ארגז שיכול לשנע כמה ילדים, או גלשנים, וגם ספות, ואפילו מכונת כביסה. "העניין הוא סוג הגלגלים שאתה שם", מסביר דונדה, "בשביל מכונות כביסה או ספות או גלשנים אתה שם גלגלים כבדים של אופנועים. בדרום תל אביב יש אנשים שמובילים דירה על אופניים. זה לגמרי אפשרי, פשוט אנשים לא מודעים ליכולות האלה ובעיקר קשה להם מאוד לשלם על זה. הם לא מצליחים להבין למה הם צריכים לשלם 1,500 שקל כדי להוסיף עגלה לאופניים שעלו 600. זה עסק יקר".

 

המתעד: באופניים אין מונוגמיה

 

תוכנית לאופניים ששרטט ארי רוזנצוויג (למעלה) ופריטים ממוזיאון האופניים, כולל רישיון שמוצמד לגלגל תוכנית לאופניים ששרטט ארי רוזנצוויג (למעלה) ופריטים ממוזיאון האופניים, כולל רישיון שמוצמד לגלגל צילום: תומי הרפז

הסרט של יופה מסתיים בהתרסקות. עם האופניים, כמובן. המפגש עם האספלט נגמר בשבר באף, שבר בכף היד ו־50 תפרים בפנים. "הדבר היחיד שחשבתי עליו אחרי הנפילה הוא הפחד שהיד שלי לא תצליח להחזיק את הכידון", הוא מספר. "זה מאוד הטריד אותי, וכשסיימתי את זה רק עם אצבע אחת קצת עקומה הרגשתי שיצאתי בזול".

 

אבל גם השריטה שבגוף לא ריפאה את השריטה שבנפש. אחד המרואיינים בסרט מסביר ליופה שהוא הבין שצריך לאסוף אנשים, לא ברזלים. אבל המרואיין הזה ממשיך לאסוף, גם אם פחות, ויופה אסף בדרך את גיבורי האופניים שלו, אבל לא עזב את הברזלים. הוא עדיין מבלה לפחות שעה ביום ב־ebay, בחיפוש אחר האופן הגדול הבא.

 

"בחיי הנישואים אני גבר נאמן מאוד ואת כל הבוגדנות שלי אני מנתב לאופניים", הוא מסביר. "אתה כל הזמן רוצה לחוות עוד ועוד. אתה מוצא איזה מותג ספרדי נורא מיוחד ואז שומע על חברה שיושבת באיזה כפר ליד פירנצה וחייב להגיע אליה. הרעב לא נגמר ואפשר לראות את זה גם אצל האנשים בסרט, חלקם מחזיקים עשרות זוגות, כמו שיח'ים סעודים של אופניים, לא מסתפקים במונוגמיה. מכונית מוציאה המון אגרסיות מאנשים, אתה יכול לראות בחורה עדינה ונעימה מקללת בכביש כמו שהיא לא היתה עושה בחיים.

 

באופניים יש משהו תמים שמחזיר אותך לאיזה אושר רחוק של ילדות, להתגלמות החוויה העצמאית של ילד שכבר לא צריך שההורה יסיע אותו, כי הוא בכוחות עצמו, על כלי הרכב שלו. זו תחושה מדהימה".

 

את ההתנגשות בין האושר הזה לחיי היומיום, שיופה חווה בעצמו, הוא פגש גם אצל האחרים. "זו תשוקה אדירה וחסרת אחריות, ואני מתחבר לזה לגמרי כי אצלי זה כך גם בקולנוע. אני יודע שזה חסר אחריות לעשות סרטים אבל אני כל כך אוהב את זה. כל אחד והשריטה שלו".

 

השריטה של יופה הובילה אותו לממן את הסרט מכיסו, כולל תשלום לעורך הסאונד בזוג אופניים. עכשיו הוא עובד על הסרט השמיני שלו, שיעסוק במבקשי מקלט מאפריקה, וכמו כולם מנסה לשרטט בעצמו את גבולות האהבה שלו. "יש כמובן הרבה קווי דמיון בין אופניים לקולנוע - גם השריטות והנפילות שאתה חוטף בדרך וגם הכספים הרבים שאתה מוציא על האהבות הלא מתגמלות האלו - אבל בעיקר אלו שני תחומים שאתה אוהב נורא ונשאר איתם כי אתה לא יכול אחרת. אחרי כל סרט שאני לא מצליח להוציא ממנו כסף אני אומר לאשתי: 'זה הסרט האחרון שאני עושה. אני מסיים אותו ומבטיח לך שאחריו כבר אמצא מקצוע נורמלי'. נו, עדיין אין מקצוע חדש באופק. מקסימום אופניים חדשים".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x