$
דעות

הסיפור של דר הרחוב אברהם: כשאפשר לעזור, צריך לעשות את זה

כשחלקנו התמוגגנו מהשלג, קפא דר הרחוב מתחת לבית של חברה שלי. חשבנו להביא לו מרק. שכחנו, ולא כי אנחנו אנשים לא טובים

יאיר נתיב 12:2014.12.13

בזמן שחלקנו מתמוגגים מהשלג וחלקנו מתלוננים על מוכנות הרשויות לסופה, אברהם, דר הרחוב שאת שם משפחתו אני לא יודע, קפא מקור בירושלים.

 

מתחת לבית שלנו עם ישראל חגג מחויך. ילדים בנו אנשי שלג ותושבים רבים התחרו בתחרות הבלתי מוכרזת: מי יעלה לפייסוש את התמונה הכי יפה מהסופה. בזמן הזה היה שם גם אברהם, או שאולי בכלל קוראים לו אפרים, שבו נתקלנו כשהאמבולנס הגיע לקחת אותו לבית החולים. הבעיה שלו לא היתה שלא קיבל מספיק לייקים (במקרה הטוב) ואפילו לא הפסקת חשמל וקור בתוך הבית (במקרה הרע).

 

 

עץ בסופה, אתמול. מה יאיר היותר מפורסם היה אומר? עץ בסופה, אתמול. מה יאיר היותר מפורסם היה אומר? צילום: ענבר נוקראי

 

על הבעיה שלו אף אחד מכם לא ישמע. בזמן שחזרנו בערב חמישי מארוחה חמה בחוץ, שבה התבאסנו על כך שבגלל הסופה נגמר הקינוח החביב עלינו במסעדה, חיכה אמבולנס מתחת לבית. זאת היתה הפעם הראשונה ששמענו אותו מדבר, חלש ומבולבל, כשהחובש שאל אותו איך קוראים לו. הוא פשוט קפא, וזה קרה בגלל שלאף אחד לא היה אכפת.

 

אני רוצה לספר לכם קצת על האיש שגר בחדר המדרגות בבניין של חברתי בירושלים, שעד הסופה היה חסר שם מבחינתנו. האדם המבויש שמקבץ נדבות בפינת הרחוב והולך לישון מכוסה בחדר המדרגות היה אפילו מעט מפחיד. לא שמענו אותו מדבר, אלא בעיקר מרעיש. כשנכנסנו עשינו זאת במהרה כדי לא להיתקל בו. ישב שם בן אדם שלא היה בן אדם מבחינתנו. כלומר, עד שהגיע האמבולנס, שהוכיח שמדובר בבן אנוש ממש כמונו, רק כזה שלא שפר עליו מזלו. לא מדובר כאן במסומם. הרי לאלה אנו לא תורמים או עוזרים כי הם "הביאו את זה על עצמם". אנו יכולים לדעת את זה כי בחודשים האחרונים נתקלנו בו מדי יום ביומו. מדובר במסכן נטו.

 

הסיפור כאן הוא לא על רק אברהם, שהתברר לנו שהוא בן 59. הסיפור יכול להיות הטיפול של רשויות הרווחה בדרי הרחוב, שלפי ההערכות מספרם נאמד בכיותר מ-3,000 אנשים כאשר כשליש מהם כלל לא מדווחים לרשויות ולא זוכים לטיפול. לקראת הסופה הקצה משרד הרווחה סכום של כ-1.8 מיליון שקל לטיפול מיוחד בהם. האם מצבם הקבוע מספק אותנו? זאת שאלה חברתית של חלוקת משאבים ושל אחריות המדינה לתושביה.

 

כמו בכל נושא, גם לתושבים עצמם יש יכולת להשפיע. עוד לפני שהאמבולנס הגיע לאסוף אותו, לפני שבכלל חשבנו שעשויה להיות כאן בעיה בגלל הקור, חשבנו להביא לו מרק. שכחנו, ולא כי אנחנו אנשים לא טובים. בכל פעם שאנחנו נכנסים ומתעלמים ממנו, אנו לא עושים את זה כי אנחנו אנשים רעים. אני לפחות עושה את זה מתוך מחשבה שיש מספיק צרות בעולם. יש מספיק עצב, ואין לי אף צורך לנכס לעצמי עוד. יש מספיק בעיות לטפל בהן, ולא צריך עוד אחת.

 

הייתי רוצה לנהוג כמנהגו של היאיר המפורסם יותר, זה שמנהל כרגע את משרד הממשלה החשוב מכולם, ולדבר עלינו, הישראלים. פעם, בימי התום, הייתה יותר ערבות הדדית. בחשבון נפש עצמי, אני חושב שלפני כמה שנים הייתי עוזר לו לפני שהגיע למצב שאליו הגיע. לא הייתי הופך את עולמי, כי בסופו של דבר כל אחד מאיתנו מנהל את חייו, אבל הייתי נוקף אצבע. לא נקפתי.

 

זאת לפחות המסקנה שאני יוצא ממנה מהסיפור העצוב של אברהם, שפונה לבית חולים ואת גורלו נדע - אני מניח - בעוד כמה ימים. כשאפשר לעזור, צריך לעזור. כוס קפה, כוס מרק. זה כל כך מעט עבורנו, זה יכול להיות הבדל ענק עבורו.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x