כך נפחית תביעות על רשלנות רפואית
מחקר אמריקאי מלמד כי כ-37% מהמטופלים שהגישו תביעות רשלנות רפואית לא היו פונים לביהמ"ש אילו רק היו מקבלים התנצלות. כדאי לחשוב על כך
16:4611.07.13
בשנת 1996 פורסם ב-Arch Intern Med סקר שנערך בקרב חולים ברפואה פנימית וביקש לבדוק כיצד חולים מצפים מרופאים לדווח על טעויות רפואיות. כ-98% מהחולים, כך גילה הסקר, מעוניינים שרופאיהם ימסרו להם את כל המידע בדבר הטעויות שייתכן והתרחשו במהלך הטיפול הרפואי שקיבלו, גם אם מדובר בטעויות זניחות ולכאורה חסרות משמעות.
מהסקר עלה עוד, שכאשר הרופא משוחח עם החולים המטופלים בגובה העיניים, בהגינות וביושר, תוך מתן הסבר מלא ואמין על שהתרחש, לפחות חלק מהם היו מוכנים לקבל את הטעות ולהמשיך בחייהם.
לעומת זאת, במקרים בהם נתגלתה טעות שנעשה ניסיון להסתירה, נפגעו יחסי האמון בין החולים לרופאים, והחולים דיווחו על תחושות קשות של כעס, מרירות, בגידה והשפלה. תחושות אלו הן העומדות ביסוד מרבית התביעות בגין רשלנות רפואית.
ברגע שהמידע המוסתר נגלה בפני המטופל - אם במפגש ישיר עם התוצאות הטראגיות של הטעות ואם באופן עקיף, דרך חוות-דעת של רופא אחר - מערכת יחסי האמון בין המטופל למערכת הרפואית מתערערת באופן חמור. המטופל מוצא עצמו נפגע פעמיים: הן בנשיאת ההשלכות הפיזיות והכואבות של טעויות הרופאים, והן בפגיעה הנפשית - התחושה ש"רימו אותי" - שהיא פועל יוצא של הפרת האמון והסתרת המידע.
יחסי רופא-מטופל ידועים באופיים הא-סימטרי: הפער העצום בין הידע והמיומנות של הרופא אל מול הבלבול וחוסר-האונים של המטופל, יוצר תלות מצידו וכופה עליו מתן אמון ברופאו. מאחר שהרופא נהנה מיתרון טבעי של ידע וכוח, הרי שנכפית עליו חובת אמינות מוגברת.
בית חולים (למצולמים אין קשר לכתבה) צילום: צביקה טישלר חובתו זו של הרופא, לחשוף בפני החולה את האמת, נחלקת לשניים: לפני הטיפול, עליו לגלות לחולה כל מידע רלוונטי הנוגע למהלך הטיפול, לרבות חלופותיו השונות ושלל הסיכונים והסיכויים של כל אחת מהן. אחרי הטיפול, חלה על הרופא חובה אתית לגלות למטופל על תקלות שהתרחשו – ככל שהתרחשו – במהלך הטיפול.
בניגוד לחובת הגילוי שלפני הטיפול הרפואי, חובת הגילוי שלאחר הטיפול אינה מעוגנת בחקיקה או בפסיקה. חובה זו מבוססת על ההסכמה, שכל אדם זכאי לדעת מהם האירועים, המעשים, המחדלים וההוראות שהביאו אותו למצב בו הוא נתון לאחר הטיפול.
ממחקר שפורסם בשנת 2006 בירחון לחינוך תרופתי, היוצא לאור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון, עולה כי כ-37% מהמטופלים שהגישו תביעות רשלנות רפואית לא היו פונים לבית המשפט אילו רק היו מקבלים התנצלות.
פעולה רבת משמעות לשני הצדדים
התנצלות היא פעולה רבת משמעות לשני הצדדים. יש לזכור, שמדובר בהתנצלות על פעולות שנעשו (או לא נעשו) בגופו של המטופל, ושיש להן השלכות חמורות ולעיתים אף בלתי הפיכות. כך למשל, אישה שרחמה נכרת בטעות או ילד שמת כתוצאה מטיפול לא נכון. הנפגע נדרש לסלוח על פגיעות, שנראה כי אין עליהן סליחה: עליו להתרומם מעל הפגיעה האישית שלו, מעל תאוות הנקם, ולהעניק מחילה וכפרה לפוגע. זהו תהליך קשה, המחייב התעלות עצמית וכוחות נפש רבים. על אף הקושי הקיים בהענקת הסליחה, תיתכן אף הטבה עצומה לנפשו ומחשבותיו של הנפגע: שחרור האנרגיה השלילית הכלואה והעצמה אישית על ידי הכרה בכוחו לסלוח וביכולת לשחרר עצמו מהכבלים הרגשיים.
מן העבר השני עומדות תוצאותיו של מחקר אחר, שפורסם ב-Journal of General Internal Medicine בשנת 2007. על פיו 77% מהרופאים והאחיות דווקא היו מעוניינים להתנצל, אך הוטרדו מכך שהבעת הסליחה והחרטה תשמש נגדם כהודאה בבית המשפט. ברגע שהפוגע-המתנצל מאותת כי הוא לוקח אחריות על הפגיעה, הוא עלול לחשוף את עצמו, מטבע הדברים, לביקורת ולתחושת בושה.
על מנת לעודד רופאים לחשוף בפני המטופלים טעויות ותקלות רפואיות, נחקקו בעשור האחרון בארצות הברית ובקנדה חוקים המקנים לצוות הרפואי חסינות על ביטויי התנצלות בפני מטופלים, כך שלא ישמשו כנגדם כהודאת בעל דין. המטרות העיקריות של מגמה זו הן להתגבר על החשש מפני תביעות ולהפחית את העלויות הכרוכות בהתדיינות המשפטיות, כמו גם לשמור על יחסי האמון והכבוד בין המטפל למטופל. באירופה, אגב, עדיין אין חקיקה מסודרת בנושא.
הלשכה לאתיקה של הסתדרות הרפואית בישראל אימצה את גישת הרפואה המערבית, ובשנת 2004 פרסמה נייר עמדה בעניין, על פיו מוטלת על הרופא החובה האתית לגלות למטופל – ללא דיחוי ותוך הבעת אמפתיה וצער – על כל תקלה שקרתה בעת הטיפול בו. אלא שבדרך ליישם הלכה למעשה את גישת האמון במקומותינו, עומדים לנו לרועץ דיני הראיות.
דיני הראיות אינם מעניקים חסינות משפטית במקרים של גילויי אחריות וביטויי התנצלות מצד הרופאים. כל עוד המצב הוא כזה, נראה כי לא צפוי כל שינוי בהתנהגותם כלפי המטופלים בכל הקשור לגילוי נאות לאחר תקלות וטעויות רפואיות.
מפאת היעדרה של דיסציפלינה מוסדרת בעניין, בתי-המשפט בארץ לא פוסקים למטופלים בתביעות רשלנות רפואית פיצוי בגין הפרת האמון מצד הרופאים ועבור עגמת הנפש שנגרמה להם בשל כך, אלא במקרים קיצוניים ביותר. לרוב, הפיצוי בגין עגמת הנפש נכלל במסגרת הפיצוי עבור נזק לא ממוני, היינו "כאב וסבל".
טוב יעשה המחוקק אם יאמץ את החקיקה הנוהגת באמריקה, באופן שיקל על הרופאים ועל הסגל הרפואי לנקוט בגישה האנושית והנעלה של גילוי והתנצלות כלפי המטופלים לאחר שאלה נפגעו מטעות או רשלנות בעת הטיפול. הדבר יחזק את אמון הציבור במערכת הבריאות וישמש אמצעי מבורך לקידום בטיחות החולה, זכויותיו וכבודו.
הכותב הוא עו"ד העוסק ברשלנות רפואית, שותף באגו בועז- גבאי משרד עורכי דין
* המידע המוצג במאמר הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המאמר באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
