משפט

שופטת עם "ראש גדול" וביטחון עצמי רב

המעבר של פרופ' דפנה ברק־ארז מהאקדמיה לבית המשפט העליון נראה כבשורה שהמוסד הזה היה זקוק לו. בניגוד לתדמית הפרופסור, היא התגלתה כעניינית ותכליתית. למרות גילה הצעיר, היא אינה נרתעת מכתיבת החלטות מיעוט החושפות עולם ערכי ומנומק היטב, שגם נשען על ידע נרחב

משה גורלי 08:3009.06.13

פרופ' דפנה ברק־ארז (48) משלימה בימים אלה שנה ראשונה לכהונתה בבית המשפט העליון ומציינת במקביל את הוצאת הכרך השלישי בסדרת ספריה על המשפט המינהלי, המוקדש הפעם למשפט מינהלי כלכלי.

את הספר החלה פרופ' ברק־ארז לכתוב כאקדמאית, והוא יוצא לאור כשהיא חלק מהערכאה העליונה של מערכת המשפט. עובדה שתגרום מן הסתם לעניין גובר של עורכי דין בספר החדש, ואפשר להניח שהם לא יהססו לצטט ממנו בפניה.

 

השופטת דפנה ברק-ארז. ברכה כפולה לעליון השופטת דפנה ברק-ארז. ברכה כפולה לעליון צילום: עמית שעל

 

ברק־ארז היא השופטת השנייה שמונתה לעליון היישר מהאקדמיה. קדם לה פרופ' יצחק אנגלרד, שלאחר פרישתו ב־2003 התגבשה בעליון התנגדות תמוהה למינוי פרופסורים - התנגדות אישית בעיקר. הנשיא בדימוס אהרן ברק מנע את מינויה של פרופ' רות גביזון, והנשיאה בדימוס דורית ביניש פעלה להכשלת המינוי של פרופ' נילי כהן. ההתנגדות הוצגה כמקצועית. הנימוק היה שהעומס הרב בעליון תובע מקצוענות ומיומנות שיפוטית, תכונות שפרופסורים, שנוטים לסבך ולסרבל, רחוקים מהן. ברק עצמו ניסח פעם את ההבדל בין שופט לפרופסור. שופט, הוא אמר, יודע להפוך כל בעיה לפתרון. פרופסור, לעומת זאת, הופך כל פתרון לבעיה.

 

פרס ניחומים על ההפסד מול וינשטיין

 

גם ברק, אגב, הוא פרופסור, אבל לעליון הוא הגיע לאחר שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. כך גם חברו פרופ' יצחק זמיר. מברק־ארז נמנע מסלול דומה לאחר שהגיעה לשלב הגמר במירוץ למשרת היועץ המשפטי. אמנם היא נהנתה מתמיכת ראש ועדת האיתור, השופט תיאודור אור, אך הפסידה ליהודה וינשטיין, המועמד המועדף על שר המשפטים יעקב נאמן. "פרס הניחומים" בדמות המינוי לעליון לא איחר להגיע. המינוי שלה הוא האחרון שהובילו השר נאמן והנשיאה ביניש בוועדה לבחירת שופטים. מעניין שבתקופת ביניש מונו תשעה שופטים, אך רק אשה אחת. ביניש לא התנגדה רק לנילי כהן, אלא גם ליהודית צור. לבסוף היא תמכה בברק־ארז למרות היותה פרופסור.

 

בכל שנה בוחר "עורך הדין", כתב העת של לשכת עורכי הדין, את פסקי הדין הבולטים של השנה. בשנה שעברה בחר פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, בתחום התאגידים, את הבג"ץ שהכשיר את הסדר הטיעון בעניין תאונת הרכבת הקטלנית בצומת בית יהושע. בהסדר הורשעה רכבת ישראל בגרימת מוות, ואילו נושאי המשרה זכו לחסינות. ברק־ארז, כשופטת חדשה, התרעמה על ההסדר. "יש לשבח את השופטת החדשה ברק־ארז על שהביעה חוסר נחת בולט מעסקות מעין אלה, הנפוצות במקומותינו, שמתגוללות על תאגידים ומעניקות חסינות לחשודים בעבירה שהם בשר ודם", כתב פרוקצ'יה.

 

ההחמרה האישית בעניין הרכבת חוזרת בכמה פסקי דין שכתבה ברק־ארז בענייני עבירות צווארון לבן.

 

מקדמת בברכה את "תקדים ההחמרה"

 

בעל משרד פרסום רכש עבור מפיצים של ויאגרה מזויפת שטחי פרסום בעיתונים. בכספים שהתקבלו הוא התחלק עם המפיצים. בעל משרד הפרסום הורשע בין היתר בעבירות הלבנת הון ונידון לשנתיים מאסר ולקנס של 200 אלף שקל על חלקו בפרשה. סנגורו, עו"ד רועי בלכר, טען בלהט נגד חומרת העונש. ברק־ארז שיבחה את המאמץ של בלכר, אך קבעה: "ייתכן שאף היה מקום להחמיר בעונש". בפרשת אחרת, אלספק, נשלחו לראשונה למאסר בפועל מורשעים בשימוש במידע פנים בהתאם למדיניות ההחמרה של חאלד כבוב, שופט המחלקה הכלכלית במחוזי בתל אביב. ברק־ארז דחתה את ערעור המורשעים וקידמה בברכה את תקדים ההחמרה של כבוב. "טרם הושת מאסר בפועל על מי שהורשע בעבירה של שימוש במידע פנים", כתבה ברק־ארז והוסיפה: "אל לנו להיקלע למעגל שוטה בשל כך על יסוד גישה שתתריע תמיד נגד החלתה של גישה ראויה בפעם הראשונה. העמדה העקרונית שהנחתה אותנו במקרה זה היא זו המצדדת בקביעת רף ענישה מחמיר בעבירות של שימוש במידע פנים, כדוגמת עבירות כלכליות אחרות".

 

פסק דין יצירתי במיוחד כתבה ברק־ארז בערעורו של עמי גורבץ, עוד עבריין ניירות ערך שנקלע לקו ההחמרה של כבוב ונידון ל־27 חודשי מאסר ולקנס של 150 אלף שקל. כצפוי לא מצא גורבץ ישועה והקלה אצל ברק־ארז. "נקודת המוצא שהנחתה אותנו בדיון במקרה זה היא החשיבות הנודעת לענישה משמעותית בעבירות צווארון לבן, שחרף אופייה ה'נקי' היא 'מלוכלכת' לא פחות ונזקיה אף עולים במקרים רבים על נזקיהן של עבירות רכוש מסורתיות", כתבה השופטת, שבכל זאת מצאה דרך מקורית להתערב בעונש: במקום שהקנס ייכנס לקופת המדינה, היא חילקה אותו בין נפגעי התרמית של גורבץ כפיצוי.

 

המומחיות של ברק־ארז היא במשפט מינהלי, שהשתלב לא פעם בכתיבתה על צדק חלוקתי, חברתי וסביבתי. בתחום זה היא פרצה דרך בפסק דין שכונן והשריש את עקרון "המזהם משלם". עיריית חולון חוקקה חוק עזר שחייב מפעלים לפנות פסולת על חשבונם. שר הפנים סירב לאשר את חוק העזר בטענה שהעירייה ביקשה לעקוף באמצעות אגרת הפינוי את הקפאת הארנונה. ברק־ארז העדיפה את השיקולים הסביבתיים של העירייה על פני שיקולי פיקוח הארנונה של משרד הפנים. "עיריית חולון", כתבה, "ביקשה לשזור במארג חוקי העזר שלה את העיקרון של 'המזהם משלם', לפחות בכל הנוגע לאיסוף האשפה ממפעלים. עמדתו של משרד הפנים היתה פגומה, מאחר שלא התחשבה בשיקול רלבנטי נוסף - השיקול הסביבתי".

 

"יש היגיון בחשיבה מחדש"

 

פסק דין תקדימי של ברק־ארז סדק איסור חוקי מסורתי לסחור בתביעות נזיקיות. החוק האוסר לספסר בתביעות מקורו בתפיסה מוסרית המבטאת חשש שאנשים שנפגעו ואין ביכולתם לממן תביעה ימכרו את הזכות בנזיד עדשים לסוחרים ממולחים בעלי יכולת ואורך נשימה לתבוע. זו המהות של סעיף 22 לפקודת הנזיקין: "הזכות לתרופה בשל עוולה וכן החבות עליה אינן ניתנות להמחאה אלא מכוח הדין". ברק־ארז בפסק הדין: "האם איסור זה הוא אכן כללי וגורף, והאם ראוי שיהיה כזה?". השופטת הצביעה על כרסום מתמשך בהצדקות המסורתיות להעברת זכויות אישיות, שנעלמות לשיטתה "ככל שמדובר בגופים מסחריים ולא כל שכן בגופים מסחריים קשורים, הממחים (מעבירים) ביניהם זכויות תביעה בשל צרכים פרוצדורליים ושיקולי נוחות. הדברים נכונים שבעתיים כשתכליתה העסקית הכנה של ההמחאה נלמדת מתוך הקשר עסקי רחב, שבמסגרתו החברה הממחה מתמזגת לתוך החברה הנמחית". והיא מסכמת: "יש טעם טוב לחשוב שההסתייגות המסורתית מהמחאתן של זכויות תביעה בנזיקין נראית במתכונתה הגורפת ככזו שעבר זמנה. יש היגיון בחשיבה מחדש על היקפו הרחב של האיסור הקיים".

 

ברק־ארז היא מהמינויים הצעירים ביותר בתולדות העליון. בהינתן בריאות טובה, היא אמורה לכהן 23 שנה. בהנחה ששיטת הסניוריטי תישמר, תשמש ברק־ארז בשבע שנותיה האחרונות בעליון כנשיאה, לאחר פרישת השופט יצחק עמית ב־2028. התקופה הארוכה מבטיחה לא רק המשכיות, אלא גם הטבעת חותם משמעותית. השנה הראשונה בהחלט מספקת כמה כיוונים להערכת פועלה עד כה.

 

מחמירה עם פליליים, חומלת על קשי היום

 

ברק־ארז בהחלט אינה בשורה טובה למערערים פליליים. לעומת זאת, היא התגלתה כנדיבה וחומלת כלפי קשי יום. כך בשתי עמדות מיעוט שכתבה. האחת, לאפשר לישישה בת 90 לרכוש את הדירה שהתגוררה בה במסגרת חוק הדיור הציבורי, אף שהרוב קבע שהיא "נטשה" את הדירה ולכן אינה זכאית. בדעת המיעוט השנייה פסקה נגד גירוש אלמנה אוקראינית שמות בעלה שמט את הבסיס להישארותה בישראל.

 

דעות המיעוט של השופטת בשנתה הראשונה אינן דבר של מה בכך. הן מעידות על ביטחון עצמי רב שנגזר מרקורד אקדמי מרשים. כשהביטחון הזה פוגש במומחיות המינהלית, מתקבלים פסקי דין של "ראש גדול". ולא פחות חשוב: אף שהיא פרופסור, התגלתה ברק־ארז כשופטת שכותבת קצר. השילוב של השכלה אקדמית ויעילות הוא ברכה כפולה לבית המשפט העליון.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x