מדינת קומבינה
זה לא נוחי ורקפת. זו הישראליות, חברים. הסחבקיה, השיטה והתרבות. אז מה בכל זאת מיוחד בסיפור של נוחי? שהוא נחלש. פתאום כל אחד יכול לעבור לידו ולתת לו כאפה ככה בשביל לסגור איזשהו חשבון
07:5219.04.13
אין ספק שזה מעצבן שרוצים למחוק לנוחי דנקנר את החוב.
אנחנו לא מבינים עד הסוף בבנקאות ובחובות מסופקים, אבל הביטוי "חוב פרטי" תפס אותנו. חוב פרטי יש גם לנו. זה נוגע בדיוק באוברדראפט של כולם. ובמשכנתא. ובטלפון שכל אחד קיבל פעם מהבנק על חריגה של אלף שקל. זה מעצבן, כי למה דווקא הוא, וכאילו ברור מדוע הוא. וכולנו מבינים עכשיו עוד יותר בהון שלטון ומגלגלים את השמות הללו ככאלה שהבינו איך זה עובד. גד סומך, שסידר לרקפת רוסק-עמינח, שסידרה לאחותה, שסידרה לבן של גליה מאור וגו'. דזבין אבא בתרי זוזי... ואתא נורא ושרף לחוטרא... ממלמלים כולם, במה שהיה פעם "שיחות סלון" ועכשיו נקרא "רשת חברתית". ואפילו הפוליטיקאים המומים פתאום מנוחי ורקפת.
רקפת רוסק עמינח ונוחי דנקנר צילום: עמית שעל, צביקה טישלר
רקפת רוסק עמינח ונוחי דנקנר צילום: עמית שעל, צביקה טישלר
כאילו שזה התחיל משם - מהתמונה האינטימית של הבנקאית והטייקון שהפכה לסמל לכל זה. כאילו כולנו טהורים ואם רק נפטר מעניין החוב של נוחי והקומבינה לכאורה שיש סביבו ישוב הסדר על כנו. כאילו שלא כולנו חלק ממדינת קומבינה. כאילו שלא כל אחד, ברמתו, בקטנה, שמח שהוא חבר של הפקידה מהבנק שיכולה לעזור לו בכל מיני דברים. כאילו לא התרגלנו כולנו שבכל רמה שהיא, בכל מקום שהוא, אנחנו מחפשים את ההוא או ההיא שאנחנו מכירים, שיסדרו לנו הנחה, מסלול מקוצר, יחס עדיף, צ'ייסר חינם על הבר.
כי זה לא נוחי ורקפת. זו הישראליות, חברים. הסחבקיה, השיטה והתרבות. כל בר דעת משתדל שלא יקרה לו חלילה שהוא יגיע למקום בו לא מכירים אותו, בו יקבל יחס רגיל. כי היחס הרגיל אומר שאתה עומד בתור אחרי כל אלה שכבר עקפו אותך כי להם יש מישהו מבפנים. והשיטה אומרת שאף פעם, כמעט אף פעם לא נולד נוהל או תור שאי אפשר לסובבו באמצעות חבר טוב מהצבא, או מישהו שחייב לך משהו, או סתם פקיד אפור ומיוסר שאתה בכישורים ובחן הפכת אותו לבעל עניין במקרה שלך. למישהו שידאג שלטלפון שלך יענו כשתמיד תפוס ושאת הפקס שלך לא יזרקו לפח כמו את הפקסים של כולם.
אז מה בכל זאת מיוחד בסיפור של נוחי? שכאילו דמו הותר. שהוא נחלש. שפתאום כל אחד יכול לעבור לידו ולתת לו כאפה ככה בשביל לסגור איזשהו סוג של חשבון. כי זה גם כן חלק מהשיטה. החברה יכולה לטהר את עצמה אחת לכמה זמן בכך שהיא בוחרת אדם או נושא. איש, אישה או קוטג' לראות בהם סמל לכל מה שמושחת. וכמו קורבן המוקרב לאל, זה מפיס את דעת ההמון, את הרעב להיטהרות. ואפשר לנוח קצת ולחכות לקיץ המחאתי הבא.
זה לא שבוחרים סתם איש, אישה או נושא. בוחרים משהו מעצבן באמת. כזה שבאמת חצה איזשהו גבול. ההמון לא מספיק משוגע על מנת להמציא עלילת דם יש מאין. לבחור עובר אורח אקראי. בוחרים מישהו שמגיע לו. אובייקטיבית. אבל בוחרים מישהו שאפשר להתעסק איתו, שהוא כבר מפחיד פחות. כך, למשל, העלנו ואחר כך הורדנו את ארקדי גאידמק. זוכרים? התחילו לבעוט גם בו באיזשהו שלב, אבל לא כשהוא היה בשיא. אז ליקקו לו. כשהוא נחלש. התחילו לבעוט בו כמו שבועטים בנמר ההוא שהסתובב בשכונה וטרף את חיות הבית. אבל, כשהוא כבר עם זריקת ההרדמה בצוואר. בהתחלה האמיצים או הכועסים ביותר. בעיטה קטנה, לראות מה המצב. ואם הוא לא מוריד את הרגל בביס, אפשר להמשיך וגם לצרף עוד בעיטות ועוד אנשים. חגיגה.
זה לא יעלה על הדעת שמוותרים למישהו על חוב פרטי בנוהל שונה ממה שמוותרים לנו, במקרה הנורא והשכיח שבו אין לנו את החברים הנכונים. נכון, בנקים מוותרים על חובות כחלק משיגרת יומם כפי שמסביר הבנק מאז התעוררה הסערה. זה ידוע. אבל לנו מוותרים על חוב אחרי שניערו אותנו טוב טוב ממה שיש לנו. ואותו לא. נכון. זה מרתיח. אבל ההתעסקות בזה, רק בזה, מרחיקה אותנו מההתעסקות בעצמנו, בשיטה, ובנוחים האחרים שבינתיים מפחיד להתעסק איתם, כי אולי נצטרך מהם משהו.
הכותב הוא מייסד ומנכ"ל S2R Strategy2Results חברה לייעוץ ארגוני-אסטרטגי ומרצה-עמית בביה"ס אריסון למינהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה
