שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף מנהלים דצמבר 2012

"מנוחה משתקת את הבנאדם. בלי הרצון להמשיך, מה נשאר לנו"

איל עופר, בנו הבכור של סמי עופר המנוח, בשיחה כנה ונדירה על מה שגורם למשפחה הזאת לתקתק. בלעדי

קרן צוריאל-הררי וגולן חזני 08:4925.12.12

אתם רוצים שאספר לקוראים מה עשיתי ואז הם יעשו מה שאני עושה? האמת היא שמי שעשה את זה לפניי זה אבא שלי, סמי עופר. תפיסת העולם שלנו לגבי עסקים היא לא תוצאה של ניסיון ראשון. לנו - ואני מדבר עליי, על אחי ועל האנשים שסובבים אותנו - היה יתרון עצום בחיים בכך שלמדנו מאחד האנשים היותר מוכשרים שנולדו בארץ, שהעביר לנו את תפיסת העולם והעסקים שלו, שבזכותה הוא הגיע למה שהגיע. זה הבסיס להצלחה וליתרון היחסי שלנו. היינו תלמידים יוצאים מהכלל, והמשכנו את מה שהוא נתן לנו מהיום שהצלחנו להבין מה קורה סביבנו".

 

איל עופר הוא איש עסקים מרתק בעיקר משום שכל עסקיו נעשים בחשאיות, הרחק מהציבור ומהעין התקשורתית. רוב החברות שלו פרטיות ומדווחות רק לו. לרובן אין אתרי אינטרנט, ובאלה שיש - אי אפשר למצוא את שמו. הרחק מעין הציבור הוא צבר הון שהוערך השנה על ידי "פורבס" ב־5.8 מיליארד דולר, חלקו כמובן ירושה, לאחר שאביו סמי, שהיה האיש העשיר בישראל, מת ביוני 2011, בגיל 89. מותו של סמי עופר קיבע פורמלית את חלוקת הנכסים שהונהגה עוד בחייו: עסקי הספנות והנדל"ן לאיל, החברה לישראל ועופר הייטק לאחיו, עידן. עם זאת, כמי שעבד בצמוד לאביו, אי אפשר להפריד בין האיש ליצירת ההון האישי והמשפחתי, ונראה שלעופר זה כלל לא משנה. המשפחה היא הכל עבורו.

 

 

1. נאמנות

 

מה הדבר הכי חשוב שאבא לימד אתכם?

"זה התחיל מהתפיסה הבסיסית שלו, שהדבר הכי חשוב בעסקים הוא ההתייחסות הבלתי תלויה לעבודה והנאמנות לאנשים שעובדים איתך. הגישה הזאת היתה פנאטית אצלו עד כדי כך שהיחס למשפחה הוקרב, והגישה הבלתי אמצעית לעבודה היתה המטרה הראשונה והיחידה שניהלה אותו. הוא הצליח להעביר את זה לעובדים ולדור ההמשך שלקח את הניהול ממנו. זה הבסיס האמיתי להצלחה ולקיום המתמשך של החברות שהוא השאיר אחריו.

 

"ההתייחסות שלו לשותפים ולעובדים היתה כמעט שווה: הגינות מקסימלית ביחסים. הוא אף פעם לא הפריד בין שותפים, עובדים ויורשים. כולם היו במישור אחד, והעיקרון היה שמי שמוכשר יקבל את התפקיד והאחריות. דבר לא ייעשה על בסיס יחסים משפחתיים, אלא רק על בסיס יכולות אישיות. אף אחד מבני המשפחה לא זכה לפריבילגיה או יתרון יחסי בגלל הקשרים המשפחתיים, ואף אחד מהעובדים לא נהנה מיחס עדיף אם הוא לא היה מוכן לקחת אחריות אישית על התחומים שבניהולו.

 

"מה שהיה חשוב יותר מכל בתפיסה הניהולית שלו, ושנשאר עד היום, הוא שהקידום האישי מבוסס אך ורק על הרצון האישי של הבן אדם לקחת על עצמו אחריות, להקריב ולבצע. לאדם שהתחיל ברמה זוטרה לגמרי יש אותה הזדמנות להתקדם כמו לאחד שנחת מלמעלה, מה שברוב המקרים לא קרה, כי רוב האנשים שעבדו בחברות המשפחתיות גדלו מלמטה. הדוגמה הקלאסית, שאבא תמיד דיבר עליה, היתה יד ימינו אמנון ליאון, שהתחיל את דרכו בחברה כנער שליח והפך לאיש מספר אחת. העיקרון היה 'אתה תבוא, תעבוד איתי, אני אדאג לצרכיך, אבל הנאמנות והדבקות שלך בעבודה הם היתרון הגדול שיהיה לך אם תרצה להתקדם'".

 

והיום אתה מיישם את הגישה הזאת כלפי הילדים שלך?

"בדיוק אותו דבר", הוא אומר. ארבעת ילדיו - דיוויד, ג'ונתן, דניאל ואוליביה - כולם עובדים בעסקיו. דניאל הוא מנהל בחברת הספנות המשפחתית זודיאק מריטיים, וג'ונתן מנהל את דירברוק, החברה המשפחתית לייעוץ השקעות וניהול נדל"ן שיושבת בלונדון. "מספיק לומר שהחלוקה ביניהם היא בין ספנות לנכסים", אומר עופר.

 

"דברים, כמובן, השתנו מאז", הוא מודה, "אז מי שהיה נער שליח יכול היה להתקדם, כי גם המנהלים גמרו מקסימום בית ספר תיכון, ומעטים הלכו לאוניברסיטאות. היום בשביל להיות נער שליח צריך לגמור אוניברסיטה. נער שליח שגמר אוניברסיטה ורוצה להתקדם במסגרות שלנו יכול לעשות את זה דרך נאמנות, חריצות ויוזמה. אנחנו לא נחסום אף אחד שמראה נכונות ואמביציה מעבר לאחריות שהוקצתה לו, להפך. אנחנו נותנים לאנשים הזדמנויות להתברג וללמוד, כדי שיוכלו להיות יותר אפקטיביים ולתפוס עמדות יותר נאותות. כתוצאה מזה רוב המנהלים שלנו מכל העולם הם אנשים שבאו מבפנים, ובמעט מאוד מקרים אנחנו לוקחים אנשים טובים מבחוץ ומכניסים אותם למערכת.

 

"היום אנחנו כבר עובדים עם הדור השלישי. שלושת הבנים והבת שלי, שכבר סיימו ללמוד ועשו תואר שני, כולם גדלו מגיל צעיר בתוך העסק - ואני מתכוון שכולם ירדו לרמה הכי נמוכה, אם זה בים או ביבשה, ובזמנם החופשי לקחו פוזיציות כטירונים. זאת אומרת שכמוני וכמו אחי הם עבדו כבר בגיל 14 ו־15 באוניות ובמספנות, וזה חשף אותם לחומר בתנאים שהם לא היו רגילים אליהם מהבית, ונתן להם יכולת לתפקד ולחיות עם אנשים בגובה העיניים. הם ירדו למספנות עם פועלים, חיו על אונייה וגרו בקבינות עם ימאים פשוטים, וראו מיד ראשונה איך העסק עובד. אחרי שהם השיגו לעצמם כל מיני תעודות אקדמיות וביקשו ליישם אותן, זה השתלב עם הניסיון האישי ועם מה שהם ראו ועשו בידיים. כשהם הגיעו לרמות הניהול כבר היה להם קל מאוד להבין איך אונייה מתפקדת בים קשה, מה קורה כשמים נכנסים לאונייה או כשסחורה נרטבת, כשמי שתייה מתקלקלים או כשיש תאונות.

 

"לדעתי זה נותן ממד שחסר למנהלים שמונחתים מלמעלה. זה אספקט שאנחנו מתייחסים אליו ברצינות רבה. גם אנשים שמתחילים לעבוד אצלנו, למשל כשהילדים שלי מביאים את החברים שלמדו איתם באוניברסיטה - אף אחד לא מקבל תפקיד ניהולי לפני שהוא עבר שנה שלמה בכל המחלקות, האוניות והמשרדים בעולם, כדי שתהיה להם הבנה עמוקה. מי שמצטיין נכנס לתפקיד ניהולי. מי שלא עומד בזה - נושר".

 

2. מיקוד

 

לאורך הראיון עופר יושב כשגבו אל שני חלונות מחופים לבן, השמים הלונדוניים מתכהים לאטם ככל שהראיון מתמשך. על אדן חלון אחד בקבוקי אלכוהול, על השני תמונה של הקתי סארק (Cutty Sark), אחד האוצרות הימיים הגדולים של בריטניה. אוניית המפרש, שנבנתה ב־1869, היא היחידה ששרדה מצי שלם של אוניות שהוביל תה מסין לבריטניה, ונהרסה כמעט לחלוטין בשריפה. אביו תרם יותר מ־3 מיליון ליש"ט לשיפוץ ושחזור האונייה - תרומה שנחשבת הגדולה ביותר מטעמו של אדם יחיד למוסד תרבות בריטי. באפריל השנה חנכה מלכת בריטניה את פתיחתה מחדש.

 

כשאנחנו מתעניינים בתמונה עופר מביא אותה מאדן החלון ומציב אותה מול מצלמת הסקייפ. "זה הגוף של הקתי סארק", הוא מספר בגאווה אחרי שווידא שאנחנו רואים היטב. "סמי עזר להם לשפץ אותה במסגרת התרומות שלו באנגליה. מדהים איך שבנו אותה מחדש".

 

הוא באמת נרגש כשהוא מדבר על האונייה, וניכר שספנות היא המקצוע הראשון שלו. "אני סינגל־מיינדד, רק ספנות", הוא אומר. הפעילות שלו מתבצעת באמצעות שתי חברות עיקריות: זודיאק מריטיים, חברת הובלה ימית שיושבת בבריטניה ובבעלותה 153 כלי שיט; ורויאל קריביאן, חברת שיט התענוגות שבה עופר מחזיק בשותפות עם משפחת ווילהלמסן הנורבגית ומשפחת פריצקר האמריקאית.

 

בשעה ששתי החברות הראשונות פרטיות, ולא ניתן לדעת מה שוויין וכמה הן מרוויחות, רויאל קריביאן היא חברה ציבורית (סימול בבורסת ניו יורק: RCL) ונסחרת לפי שווי שוק של 7.4 מיליארד דולר, כך שחלקו של עופר, כ־4.5% במישרין, שווה כיום בשוק כ־330 מיליון דולר (הוא מחזיק מניות נוספות דרך חברות שלא ניתן לעקוב אחריהן באמצעות הדיווחים לרשות ני"ע האמריקאית). אשתקד היא הרוויחה 607.4 מיליון דולר על מחזור הכנסות של 7.5 מיליארד דולר, ובתשעת החודשים הראשונים של 2012 הסתכמו הכנסותיה בכ־5.9 מיליארד דולר, והניבו רווח נקי של 411 מיליון דולר.

 

אתה ממוקד בשני תחומים, ספנות ונדל"ן, ולא מתפזר לתחומים נוספים.

"היכולת להתרכז בנושא או שניים שבהם יש לנו הבנה ויכולות טובות יחסית היא היתרון היחסי שאני מסוגל להביא לשולחן. אם אני מתחיל לעסוק בדברים שאני לא מבין בהם, או מבין בהם פחות, אני פוגע ביכולת שלי להתרכז בדברים שאני צריך להבין בהם, וזה מסיט את תשומת הלב של האנשים שעובדים סביבי ממה שהם צריכים לעשות. כדי לשמור על יתרון יחסי אנחנו מנסים להתרכז ולפתח את הנושאים שיש לנו בהם הבנה מצוינת, כי הפיזור הוא בעוכרינו".

 

אמרת לפני כמה חודשים שעסקי הספנות נמצאים בתקופה קשה וחשוכה. זה עדיין כך?

"כן. כמות הסחורה שמועברת די דומה, הדבר היחיד שהשתנה הוא שיש עודף אוניות. ספנות היא צינורות הדם של העולם, העולם לא יכול לתפקד בלי ספנות. בלי עיתון יש קיום, אבל אי אפשר בלי ספנות. הענף תמיד סובל ממחסור או מעודף אוניות. כרגע הוא סובל מעודף, ובניגוד למחזורים קודמים - הבנקים לא מתערבים, והעודף ממשיך להתקיים. בסופו של דבר זה יתאזן".

 

איל עופר איל עופר צילום: טל כהן

 

3. נגד השוק

 

מעניין לגלות שתקופת שפל ותיקה יותר בענף הספנות, בשנות השבעים והשמונים, היא שהובילה את סמי ואיל עופר לענף השקעה עיקרי אחר של המשפחה - נדל"ן אמריקאי. "כשהספנות הגיעה לשפל אבי חשב שאנחנו צריכים לווסת את התנודתיות של הענף עם מקור השקעות נוסף, תנודתי פחות. ישבנו וחשבנו באיזה ענף נוכל להשקיע, שבו גם אם יהיו תנודתיות וטעויות, הם לא יפגעו בנו בטווח הקצר. הגענו למסקנה שלנדל"ן יש משקל כלכלי מאוד יציב, מפני שהוא לא נתון לתנודתיות שנובעת מעליות וירידות יומיות של מחירי מניות או קומודיטיז.

 

"נכסים אתה קונה, מקבל תשואה קבועה, ואם טעית יהיו לך חמש שנים קשות וחמש השנים הבאות יפצו אותך. גם אם לא - הנכס לא נעלם. לנכס תמיד יש ערך. לאונייה אין ערך. ככל שהזמן עובר הערך שלה הולך ומתגמד, ואחרי 20 שנה היא שווה רק את מחיר הברזל. אם עשית טעות בחמש השנים הראשונות, היכולת שלך לפצות את עצמך בשנים שנשארו הולכת וקטנה. לכן החלטנו ללכת לענף שיאפשר לנו יציבות לאורך תקופה וייתן לנו תזרים וערכים למשך תקופות ארוכות. הוא ביקש ממני שאפנה את עצמי לתחום הנכסים, אז עברתי לניו יורק".

 

ההשקעות הראשונות של משפחת עופר בניו יורק היו במשרדים ובנכסים מסחריים. "כשהגעתי לניו יורק בשנות השמונים זו היתה תקופת שפל אמיתית", הוא משחזר. "אנשים מכרו דירות באזורי יוקרה במחירי אפס, רק תוריד מהם את עלות התפעול והניהול. כשדיברו אז על ניו יורק אמרו שהעיר הזאת לא תחזור. בדיוק התחילה תקופת הקומיוטרס (יוממים), אנשים עברו לפרברים, אמרו שהם יכולים לשבת בבית ולעבוד מרחוק. עסקים העתיקו את מרכזי העובדים שלהם לאזורים מרוחקים והשאירו בניו יורק רק את המטה, והעיר שהיתה רוויה בשפע התרוקנה.

 

מימין לשמאל: ליאורה עופר, עידן עופר, יולי עופר, סמי עופר ודורון עופר מימין לשמאל: ליאורה עופר, עידן עופר, יולי עופר, סמי עופר ודורון עופר צילום: אביגיל עוזי

 

"אנחנו הסתכלנו על ניו יורק ואמרנו שניו יורק יש רק אחת, ומרכזים עירוניים שיצאו מהאופנה יחזרו, כי בסופו של דבר, מה הבן אדם רוצה? להיות בחברת אנשים אחרים. אם הוא יושב על המחשב, קורא, כותב ומדבר בטלפון - זה לא נותן לו את חדוות החיים. התחלנו לקנות נכסים במחירים שנראו מטופשים, אבל אלה היו מחירי השוק של אז. ברגע שניו יורק התעשתה, והמשטרה וראש העיר לקחו את הדברים לידיים וניקו אותה מפשע, אנשים התחילו לחזור, ולפני שהיתה לנו הזדמנות להבין מה קורה שווי הנכסים מיד צמח חזרה.

 

"אז הבנו שנכסים, כמו אוניות, צריך לקנות בצורה לעומתית (contrarian): כשכולם חושבים שזה הסוף, זה הזמן לבדוק אם זה הסוף, אם זה באמת דבר שנגמר ויצא מהעולם או שזה עניין של אופנה. יש דברים בעולם שבאמת מגיעים לסופם, כי דברים משתנים, אבל יש דברים ששום דבר לא יעזור - הם תמיד יחזרו להיות באופנה. מרכזים עירוניים, מרכזים מסחריים ואזורי מחיה מכובדים הם כאלה.

 

"אותו דבר אנחנו עושים באוניות. אנחנו מחכים שהשוק יירד לרמה שבה מחיר האוניות נמוך כי ההכנסות לא קלות, ואז אנחנו קונים, מחכים, וכשהדרישה הולכת וגדלה אנחנו נהנים מחדש. זו תפיסת עולם שאתה יכול לבצע רק בחברה פרטית. בחברה ציבורית זה הרבה יותר קשה כי הציבור והאנליסטים דורשים שתשמור תמיד על רמת רווחים קבועה וצומחת, וזה לא יכול לקרות כי שום דבר הוא לא קונסיסטנטי. אם הנהלה בחברה ציבורית לא יכולה לקחת על עצמה פוזיציות שהיום לא נראות טוב אבל יכולות להצליח בסייקל הבא - היא מפסידה".

 

סנטרל פארק ווסט, ניו יורק סנטרל פארק ווסט, ניו יורק צילום: בלומברג

 

זו הסיבה שאתה מקפיד שרוב החברות שלך יהיו פרטיות?

"הסיבה שאני עומד על זה שנישאר פרטיים היא לא להיות חייב למלא את הציפיות של ציבור המשקיעים להכנסות קבועות. אני רוצה לקחת ריסק, אני רוצה להיות אחראי על הריסק שלי, ועל הבסיס הזה לקבוע אם אצליח או לא".

 

עידן, לעומתך, עובד יותר עם חברות ציבוריות.

"עידן עושה מה שהוא עושה, ואני עושה מה שאני עושה", הוא חותך.

 

4. תזמון

 

גולת הכותרת של פעילות הנדל"ן של עופר בניו יורק בשנים האחרונות היא פרויקט 15 סנטרל פארק ווסט, הכתובת הנחשקת של בניין הדירות היקר ביותר בניו יורק. 202 דירות היוקרה, שמאכלסות דיירים כמו דנזל וושינגטון, סטינג, מנכ"ל גולדמן זאקס לויד בלנקפיין ושליט אמירות שארג'ה שיח' אל־קאסימי, נמכרו בשלהי 2007 תמורת כ־2 מיליארד דולר, עוד לפני הפתיחה. ההיסטוריה חוזרת על עצמה בפרויקט החדש של עופר, Gramercy 18, שהוקם עם שותפיו לסנטרל פארק ווסט האחים זקנדורף, דור שלישי ליזמי נדל"ן בניו יורק. המבנה ממוקם מול פארק גרמרסי המפורסם - הפארק הפרטי היחיד בעיר, וכולל 16 דירות בלבד, אחת לקומה (או פנטהאוז על שתיים), שנחטפו ברובן בתוך חודשיים וחצי תמורת כ־300 מיליון דולר.

 

עופר מפתח כעת גם את פרויקט סנט וינסנט, על חורבות בית החולים הוותיק בווסט וילג' שרכש ב־2011 עם משפחת רודין, גם היא מהוותיקות בשוק הנדל"ן הניו־יורקי, תמורת 260 מיליון דולר, לאחר שנקלע לקשיים. עם משפחת זקנדורף הוא הכריז לא מזמן על הקמת UN Plaza 50, מגדל מגורים יוקרתי בן 44 קומות ממש מול בניין האו"ם, בתכנונו של נורמן פוסטר, שנועד לשרת את אוכלוסיית הזרים שמתגוררת באזור. בעיתונות הניו־יורקית נכתב כי הקמת הבניין תעלה כחצי מיליארד דולר והוא יושלם בסוף 2014. את כל הפעילות הזאת עופר מנהל דרך גלובל הולדינגס, חברת הנדל"ן המשפחתית והכל כך פרטית שאפילו אין לה אתר אינטרנט.

 

חלק מההשקעות האחרונות שלך היו בפרופיל מאוד גבוה, במחירים מאוד גבוהים.

"תראו, היסטורית ההשקעות שלנו בניו יורק תמיד היו בנכסים מסחריים, אף פעם לא עסקנו בפיתוח נכסים לדיור. מה שקרה הוא שהנכסים המסחריים סבלו מעודף, ובמקביל המשפחות שעזבו את העיר והקריבו את חייהן כדי שהילדים יגדלו בטבע ולא במרכזים עירוניים מבטון התרוקנו מילדים - ואז הם רצו לחזור לחיים יותר אינטראקטיביים מקאנטרי קלאב. הבעיה היתה שבכל התקופה הזאת ניו יורק בנתה את עצמה לאנשים צעירים, ללא משפחות, בבנייה מודרנית.

 

"כש־15 סנטרל פארק ווסט נפל לנו לידיים, התפיסה שלנו היתה שונה משל רוב האנשים שפיתחו בניו יורק. הרעיון היה לפתח בניין עבור משפחות בסגנון שאנחנו מכנים pre-war מודרני, כלומר דירות גדולות בסגנון שנות השלושים והחמישים, עם חדרי אוכל, סלונים, חדרי שינה, חדר עוזרת וכדומה - אבל ברמה ואבזור מודרניים.

 

"כשעשינו את זה לקחנו על עצמנו ריסק לא קטן, כי השוק הזה עוד לא הוכיח את עצמו, אבל המיקום היה מדהים. בחרנו אדריכל שאמר שהבניין צריך להיראות כך שכאשר הוא יהיה גמור יחשבו שהוא שם משנות השלושים, והתברר שהדרישה לבניין הזה היתה מעל ומעבר לציפיות שלנו. האמת היא שמכרנו אותו הרבה יותר מדי מוקדם".

 

מה זאת אומרת? לא הפסדתם שם כסף.

"מכרנו אותו מוקדם מדי כי המחירים שאנשים קיבלו על דירות אחרי שגמרנו למכור היו בין פי שניים לפי שלושה ממה שהם שילמו לנו. אני טוען שהפסדנו שם, ואחרים אומרים אוי להפסד כזה", הוא אומר ומחייך. לפני כשנה, למשל, קנה האוליגרך הרוסי דמיטרי ריבולובלב את אחד הפנטהאוזים לבתו בת ה־22 ושילם תמורתו 88 מיליון דולר - מה שזיכה את הנכס בתואר "הדירה היקרה ביותר בניו יורק". דירות שעלו על הנייר 11.3 מיליון דולר נמכרות כיום במחיר גבוה פי שלושה ויותר.

 

"שאלתם אם אנחנו בוחרים ללכת על פרויקטים ברמות חשיפה כאלו גבוהות, והתשובה היא לא. אנחנו הולכים על פרויקטים שהם בני השגה. מאחר שבניו יורק יש לנו שם של אנשים שמסוגלים לספק את כל מה שקשור במורכבות של פרויקטים כאלה, מי שיש לו פרויקטים דומים בא אלינו, ואנחנו בוחרים למה להצטרף ולמה לא".

 

5. הזדמנויות

 

עופר מתמקד בהשקעות נדל"ן בניו יורק, ובשאר ארצות הברית הוא מושקע באמצעות שותפות בת 15 שנה עם משפחת מילר, ששמה מילר גלובל ("אנחנו גלובל, הם מילר"). הפורטפוליו של מילר גלובל, שמרכזה בדנבר, קולורדו, עשיר ומפוזר מאוד, וכולל נכסים מסחריים, בתי מלון ומשרדים בוושינגטון הבירה, אורלנדו, דנבר, אוסטין, יוסטון, שיקגו, סיאטל וקליפורניה.

 

"אני סומך על שיקול הדעת שלהם באזורים האלה", אומר עופר. "הם לא מבינים בניו יורק, אני לא מבין באזור שלהם, ונכסים יותר מכל דבר אחר זה מקצוע ששייך לטריטוריה. ספנות היא דבר גלובלי, אתה לא יכול להבין בספנות רק בישראל, סין, יפן או אמריקה. נדל"ן הוא תחום מקומי, אם תיקח אדם שמבין את השוק של ניו יורק ותעביר אותו למיאמי זה לא יעבוד. בנדל"ן אתה חייב להבין את המילייה והכוחות הכלכליים והמסחריים, אחרת הסיכוי שתצליח נמוך. ב־20 השנים האחרונות התרכזנו במיד־טאון מנהטן, זה אזור שאנחנו מכירים כמו את כף ידנו. אני עד היום לא מבין שום דבר באיך עובד דאון־טאון מנהטן".

 

ספינה קתי סארק המשופצת ספינה קתי סארק המשופצת צילום: John Gichigi

 

לאן הולך שוק הנדל"ן האמריקאי? הוא יתאושש?

"זה לא שוק אחיד. באופן כללי, שוק הדיור באמריקה על הפנים. היתה בניית יתר שנבנתה על משכנתא על גבי משכנתא על גבי משכנתא, וכל זה קרס והשאיר מלאי עצום בלי יכולת לממש אותו. בתוך השוק הזה יש גם אזורים שפורחים, כמו טקסס. למה? כי זו מדינה של נפט, ונפט זו תעשייה שצומחת, הרווחים שלה בשמים, כך שגם המדינה והערים המרכזיות בה צומחות. קליפורניה, אריזונה ומרכז ארצות הברית - על הפנים. פלורידה, שהיתה תקופה קצרה שהיא היתה על הפנים בגלל עודף היצע, שינתה כיוון בגלל זרימה של דרום־אמריקאים ממדינות עשירות כמו ברזיל, ונצואלה, מקסיקו וקולומביה בהיקפים שלא היו פעם. אבל גם שם, זה לא כל פלורידה אלא ממיאמי עד פורט לודרדייל.

 

"עכשיו, כל זה משנה את הסטטיסטיקה באמריקה? לא, משום שהמלאי בשמים. אתה מסתכל על לאס וגאס, שתלויה בעיקר באמריקאים שהיו צריכים לעבור אליה בפנסיה בגלל שיטת המיסוי הנוחה, מזג האוויר היציב ומקומות התעסוקה - ויש שם מלאי עצום ומחירים מתחת לאדמה.

 

אמה וסם גאזל, בתם לינה, דניאל עופר והוריו מרילין ואיל בחתונתם של לינה ודניאל. כל הילדים בעסקים אמה וסם גאזל, בתם לינה, דניאל עופר והוריו מרילין ואיל בחתונתם של לינה ודניאל. כל הילדים בעסקים צילום: לובקה

 

"אבל דברים משתנים, שום דבר לא סטגנטי אלא אם כן משהו בסיסי נהרס באמת, ואחד הדברים הבסיסיים בחיים הוא קורת גג. אנשים תמיד יצטרכו לגור באיזשהו מקום. בסוף הם יקבלו בחזרה את הביטחון, וימצאו את המחירים שיהיו נכונים למשכורות החדשות ממקומות העבודה החדשים שהם ימצאו, בסוף הדברים יתקנו את עצמם. האם זה יחזור לטירוף שהיה לפני חמש שנים? אני חושב שלא.

 

"כלום לא יעזור, הכלכלה האמריקאית תחזור לעצמה. זו הכלכלה הכי גדולה, הכי חזקה והכי גמישה. אין אף מדינה בעולם שמסוגלת לשנות כיוון במהירות שהאמריקאים יכולים. אין אף מדינה בעולם שבה מוביליות כוח האדם כל כך גדולה כמו באמריקה. אתה שוכר באריזונה טנדר של U-HAUL, מעמיס עליו את כל מה שיש לך, נוסע לעיר אחרת שבה יש עבודה, שוכר בית וממשיך לעבוד. זו אמריקה".

 

אומרים שסין תהיה המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר.

"יהיו לה המון מהמורות בדרך, אבל אי אפשר לעצור אותה. סין זה מיליארד ו־300 מיליון איש חרוצים, שרוצים יותר, ויש שם דיסציפלינה. זה לא רק סין, זה כל המזרח הרחוק. אנשים עובדים שם כמו נמלים, שבעה ימים בשבוע. אין בסין מושג של לצאת לחופש שבועיים או חודש בשנה. אין ללכת לבית מלון, הכל כלול או לא כלול. התפיסה הזאת לא קיימת שם. ככל שלאנשים יהיה יותר והרווחה שלהם תגדל הם ירצו יותר - וזה ישתנה".

 

והכי חשוב: ריגוש

 

אנשים שמכירים את עופר מספרים שלמרות ההון שצבר, הוא לא יפספס שום הזדמנות עסקית. "הוא מסוגל לקום ולטוס חצי עולם כדי לא להחמיץ עסקה, בהחלטה של רגע. החלטות של מאות מיליוני דולרים לוקחות אצלו שניות", סיפרו לנו. אחרים הוסיפו שלצד זאת הוא איש משפחה, שלא מפספס אף ארוחת ערב שבת. כשאנחנו מספרים את זה לעופר הוא צוחק. "דיברתם עם אשתי?", הוא שואל.

 

היא היתה מאשרת שאתה איש משפחה?

"היא חושבת שאני לא. אני חושב שלמשפחה או לדור הבא יש חשיבות מכרעת במה שאתה עושה. איך אמרתם? יש לי מספיק בשביל לחיות. אני היום אוכל רק פעם אחת ביום - פעם הייתי אוכל שלוש או ארבע ארוחות. אני כבר לא נוסע ביותר מאשר מכונית אחת, ככל שמתבגרים צריך פחות", הוא אומר, ולרגע לא ברור לנו אם הוא רציני או מתבדח. "מה שאני עושה היום זה עבור עתיד המשפחה, הצורה שבה אני עובד היא דוגמה לאלה שאחריי.

 

"אם הייתי חושב לרגע שכל מה שעשינו יירד לטמיון, יעבור לידיים של אנשים שלא יצליחו לעשות עם זה דברים נכונים, לא הייתי עושה את זה. אני מאמין שאלה שימשיכו בדרכנו יעשו את זה בדרך טובה, והדוגמה האישית חשובה עבורם. אם המנהלים והילדים יראו שאני יושב על מי מנוחות ולא מעביר את רוב הזמן בעבודה הם יעשו את אותו הדבר. זה היה החלום של אבי וזה גם הרצון שלי, שהילדים שלנו והילדים שלהם ינהגו כמונו. נקווה שזה יחזיק מעמד לפחות שלושה־ארבעה דורות".

 

לא חסר לך כלום ואתה עדיין רעב. מה מניע אותך?

"אני אוהב את זה. יש המון ריגושים ודברים חדשים ועסקים חדשים ומקומות חדשים ואנשים חדשים. זה מניע די חשוב וזה שומר אותנו צעירים מלאי אנרגיה. אנשים שיוצאים לפנסיה נעשים זקנים. אבי בגיל 85 היה כמו ילד, כי הוא לא חשב לרגע שהוא בפנסיה. אסור לומר לבן אדם שהיה פעיל כל חייו 'מהיום והלאה - עזוב, לך תנוח'. מנוחה משתקת את הבנאדם. הראש צריך להמשיך, הרצון להשיג צריך להמשיך, אחרת מה נשאר לנו? גולף אני לא משחק. טניס אני לא יודע, ואם הייתי יודע, עם הגיל היכולת היתה הולכת ומידרדרת. לרוץ מרחקים אני לא אוהב, אז מה נשאר? ליהנות מהריגושים של עשייה ועסקים. זה מה שנותן את האנרגיה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x