כשהקשר בין העסקים לקהילה יהפוך להיות בלתי ניתן להתרה

ביום שבו סגר את מפעל שלטי הניאון שלו, אי שם ב־1999, ישב מייקל גרג'יאן בחצר ביתו באיסטהמפטון, מסצ'וסטס, וחיפש משהו חדש. הממציא הוותיק שרשם עשרות פטנטים בתחום התאורה והניאון, החליט שהוא המציא מספיק מוצרים. מעכשיו הוא רוצה להמציא רעיונות. אחרי כמה חודשים של סיעור מוחין, בעיקר עם עצמו, הוא גיבש מודל שהוא מכנה E2M. בתמצית, המודל מייצר רשת של עסקים, שהצרכנים יודעים שאם ירכשו מהם סחורות או שירותים אזי חלק מכספם יחזור לקהילה שבה הם חיים.  

אחרי שנים של הכנת התשתית, גרג'יאן יצא לדרך ב־2004, כשהמודל עובד כך: עסק שרוצה להיות חבר ברשת של גרג'יאן ייאלץ להתחייב לחלוק את הרווחים שלו עם הקהילה ועם עובדיו. בין 5% ל־20% מהרווחים של העסק (על פי שיקולו) ייתרמו לקהילה דרך E2M. עוד 5%–20% יחולקו באופן שוויוני בין עובדי העסק שהם אינם בעלי המניות שלו.

הצרכנים פועלים כמשקיעים ובוחרים היכן לשים את הכסף

הכסף שיעבור לקהילה יגולגל על ידי E2M לתוכה דרך כמה כלים ועל בסיס הצרכים שהקהילה עצמה תקבע. חלק מהכסף, למשל, ינותב להלוואות בתנאים נוחים לעסקים קטנים. חלק אחר ייתרם לקהילות המקומיות לשם קידום פרויקטים חברתיים וסביבתיים.

היזם מייקל גרג'יאן, ממציא המודל: "תארו לכם שהיו אלפי עסקים קטנים שמעודדים על ידי הקהילה. בסוף התהליך היינו יוצרים מעגל שבו הכסף מחולק באופן שוויוני ובריא יותר"

"זה בעצם שינוי תפיסתי יותר מאשר עסקי", מסביר גרג'יאן בבלוג שלו. "המשקיע פה הוא למעשה הקהילה הצרכנית. בכך שהם בוחרים לרכוש דווקא מעסקים שמשתייכים לרשת E2M, הצרכנים למעשה בוחרים להשקיע את הכסף שלהם. לכן, בתמורה, העסקים האלה מעצימים חזרה את הקהילה שמעצימה אותם, על ידי שימוש ברווחים. ואנחנו, כגוף שמסמיך ומנהל את העניין, משחקים תפקיד לא רק בעזרה לקהילות על ידי שימוש בכסף, אלא גם על ידי עזרה בצורה של הלוואות, ייעוץ עסקי ושירותים אחרים. זה באמת מצב שבו כולם מרוויחים".

הפוטנציאל הבלתי נגמר של הצריכה הפרטית

האמת היא שזה פשוט כמו שזה נשמע. אם, למשל, כל העסקים בארה"ב היו מצטרפים לרשת E2M, הפוטנציאל היה אדיר. 66% מתוך התוצר האמריקאי, כ־10 טריליון דולר בשנה, מקורם בצריכה פרטית של מוצרים ושירותים. לו כל העסקים בארה"ב היו חברים ברשת של גרג'יאן, הרי שכמות הכסף שהיתה חוזרת לקהילות היתה עצומה — 0.5–2 טריליון דולר מדי שנה. הכסף הזה גם היה מעודד יצירת עסקים קטנים ובינוניים, שנחשבים לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של כל משק.

"תארו לכם שבמקום אותם תאגידי ענק ששולטים לנו באופן גורף בכלכלה, היו לנו אלפי עסקים קטנים שמעודדים על ידי הקהילה. הסכומים שאותם אנו מוציאים מדי שנה היו יכולים בקלות לכלכל כ־10 מיליון עסקים קטנים שמגלגלים כל אחד מחזור של מיליון דולר. מתוך הרווחים של המחזור היתה מתגלגלת כמות כסף עצומה חזרה לקהילות, מממנת עוד ועוד עסקים ופרויקטים חברתיים וסביבתיים, ובעצם יוצרת מעין מעגל שחוזר על עצמו שבו הכסף מחולק באופן שוויוני ובריא יותר בין העסקים לקהילה", כותב גרג'יאן.

למעגל הלקוחות הנאמן גם מוסיפים שירותי מימון

בסיס הרעיון של גרג'יאן אינו חדש. הוא למעשה משתמש במודלים כלכליים שתופסים את העסקים כחלק מהקהילה שמקיפה אותם. זו בעצם קריאה לדמוקרטיזציה של הקפיטליזם. אחרי הכל - כך לפי חסידי המודל - בלי הצרכנים, בלי אוצרות הטבע ובלי ההון האנושי, ששייכים למעשה לציבור הכללי, המגזר העסקי לא היה יכול להתקיים.

גם במישור הסביבתי המודל של E2M מחזיר את הכוח לקהילה. עסקים או תאגידים, שמעוניינים לקבל את נאמנות הצרכנים שירכשו מהם מוצרים לאורך זמן, ייאלצו להפגין שקיפות גבוהה יותר ולשתף את הקהילה במהלכים הסביבתיים שלהם. חברות שלא יעמדו בקוד סביבתי מחמיר פשוט לא יהיו חלק מהארגון.

צריך להודות על האמת, עד כה המודל נמצא בחיתוליו מבחינת היקף פעילותו. חברים בו עיתון מקומי, חברת פיננסים מקומית, חברת אנרגיה מקומית, חברה לקליית קפה, חקלאים אחדים וכמה יצרנים של ביו־דיזל. אבל למרות היקפו המצומצם, הוא עובד. כמה אלפי צרכנים שנמנים עם שורותיו צורכים מוצרים ושירותים מהעסקים האלו.

העסקים עצמם נהנים לא רק ממעגל הלקוחות הנאמן, אלא גם משירותי המימון של E2M. כשלפני שנתיים נזקק עסק חדש שהצטרף לרשת - חנות גדולה למוצרי מזון לחיות בית - להלוואה לשם התרחבות, הוא קיבל אותה מ־E2M. גם השוק המקומי של ריבר וואלי, שנזקק לשיפוצים, זכה למענק בחסות הקהילה המקומית. אם הדברים ימשיכו להתפתח, המודל של E2M עשוי להצמיח את הדור הבא של הקפיטליזם. מרוסן יותר, שמזכיר לעסקים מדי יום שבלי הצרכנים ובלי הקהילה, אין ביזנס.