שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
דעות

אפילו באמריקה עוד לא ניסו להפריט את השיפוט

חוק "בוררות חובה" לא יכול להיות פתרון לגיטימי לבעיית העומס. מעבר לסכנה הנשקפת לעצמאות מערכת בתי המשפט, עלולה הפרטה זו לשמש תקדים מסוכן להפרטות בתחומים רבים אחרים

אן סוצ'יו 07:5707.09.12
בשלושת העשורים האחרונים מתמודדת מערכת המשפט בישראל, כמו גם מדינות מערביות אחרות, עם גידול מתמיד בהיקף הפעילות בבתי המשפט ועם עומס הולך וגדל על המערכת. על פי חלק מההערכות, העומס השיפוטי (מספר תיקים לשופט ומספר שופטים ביחס לגודל האוכלוסייה) שמוטל על שופט בישראל היום, הוא כפול מהעומס השיפוטי שמוטל על שופט ברוב מדינות המערב. אז מה עושים? שר המשפטים הציע בהצעת חוק "בוררות חובה", אשר עלתה השבוע לדיון בועדת החוקה, להפריט את השיפוט, ולהעביר תיקים אזרחיים מידי השופטים לידי עורכי דין שישמשו כ"בוררים" וינהלו את התיקים במשרדיהם הפרטיים בהליך מזורז.

 

למרות שרוב מדינות המערב מתמודדות גם הן עם מצוקת העומס על בתי המשפט, ההמצאה הישראלית הזאת לא נוסתה בשום מקום בעולם. אפילו בארצות הברית - ארץ ההפרטות הבלתי מוגבלות - לא חשבו עדיין על הפרטת השיפוט במתכונת הקיצונית שמציע שר המשפטים כפתרון לעומס. הדגם היחיד שדומה לבוררות חובה הוא הליך שאומץ בכמה מדינות בארצות הברית ונקרא "בוררות שליד בית המשפט" (court annexed arbitration).

 

ארגזים בהמתנה בבית משפט מחוזי תל אביב (ארכיון) ארגזים בהמתנה בבית משפט מחוזי תל אביב (ארכיון) צילום: אוראל כהן

 

אבל דווקא ההשוואה בין הדגם האמריקני להצעת החוק הישראלית חושפת את חוסר הסבירות והקיצוניות של ההצעה הישראלית. בוררות משפטית בארצות הברית היא סוג של הליך קדם-משפטי כשלכל צד להליך יש זכות בסיום הליך הבוררות לקיים הליך מחדש (de novo) בפני בית המשפט. ואילו בישראל, ההליך המכונה "בוררות חובה" הוא הליך שיפוטי לכל דבר שכנגדו יכולים הצדדים להגיש ערעור בלבד. לא רוצים לאפשר לאזרחים את זכות הבחירה הזו, אלא לשלוח אותנו למשרדים פרטיים של אנשים שאינם עובדי ציבור, וכל שנותר לנו הוא לקוות שנזכה להליך הוגן ושוויוני. יתרה מכך, ההשוואה מעלה כי בעוד שהמודל האמריקאי חל רק על תביעות קטנות, בדרך כלל עד חמישים אלף דולר, הצעת החוק הישראלית תחול על תביעות של סכומים אדירים של עד 2.5 מיליון שקל.

 

לא רק שכפייה על מתדיינים לקבל הכרעה מחוץ לבית המשפט אינה מקובלת בעולם, אלא שיש היום רתיעה הולכת וגוברת גם מהשימוש הנפוץ בסעיפי בוררות חובה הנקבעים בהסכמים בגלל החשש שגורמים עסקיים ינצלו לרעה "הסכמה" של צד חלש. סעיפים כאלה נפוצים בחוזים סטנדרטיים של חברות ביטוח, בהסכמים לרכישת מוצרים וגם בהסכמי עבודה. השימוש

בסעיפי בוררות חובה נפוץ מאד בארצות הברית אולם הוא מעורר ביקורת קשה של ארגוני זכויות עובדים וצרכנים בטענה שהסעיפים האלה מגבילים את יכולתו של העובד או הצרכן לתבוע את זכויותיו ומאפשרים לגורמים חזקים לכפות עליו מנגנון בוררות בלא הסכמה מדעת ולעתים בלא ידיעתו. אחד הטיעונים הוא שהליכי הבוררות מקנים יתרון לשחקנים חוזרים, העסקים הגדולים והמעסיקים, על פני השחקנים החד-פעמיים, עובדים וצרכנים. בשנים האחרונות נעשה ניסיון לתקן את חוק הבוררות האמריקני באמצעות "חוק בוררות הוגנת" (arbitration fairness act), שנועד להגביל את האפשרות לכפות בוררות חובה על עובדים וצרכנים.

 

אין ספק שהעומס השיפוטי בישראל גורם לעינוי דין קשה, פוגע בזכות לנגישות לערכאות שיפוטיות ומטיל עלויות כבדות על מי שמבקש לקבל את יומו בבית המשפט. אין גם ספק שנדרשים פתרונות דחופים למצב, אבל הפרטת השיפוט לא יכולה להיות פתרון לגיטימי לבעיית העומס. מעבר לסכנה הנשקפת לעצמאות מערכת בתי המשפט והפגיעה בזכות להליך הוגן ובזכות הגישה לערכאות, עלולה הפרטה זו לשמש תקדים מסוכן להפרטות בתחומים רבים אחרים. אם הכרעה שיפוטית היא סמכות שיכול להפעיל גורם פרטי, אילו גבולות יוותרו בפני הפרטות של סמכויות שלטוניות?

 

הכותבת היא עו"ד באגודה לזכויות האזרח, ומחברת נייר עמדה בנושא במרכז חזן לצדק חברתי במכון ון ליר

בטל שלח
    לכל התגובות
    x