מחאת 2012: הופכים לכוח
ב-2011 יצאנו לרחוב כדי למחות. השנה אנו יוצאים לרחובות כדי להתאחד, כדי להיווכח שיש לנו, לרוב, כוח. כשאנו חוברים יחד, כגוש אחד, אין כוח שיוכל לעמוד מולנו, עשיר או חזק ככל שיהיה
המאבק החברתי חזר במוצ"ש לרחובות עם אלפים רבים של אנשים ברחבי הארץ שזועקים לשינוי. יחד עם האלפים, מיד גם הגיעה הביקורת: על המספרים שלא משחזרים את ההפגנות של הקיץ שעבר, ועל מסרים מרובים, מרובים מדי, שעלו בעצרת בת"א. כמה קל להתבונן על המחאה החברתית משל הייתה מתמודד בתוכנית
מאחורי האלפים הרבים שגדשו במוצ"ש את הכיכרות, ישנם מיליוני ישראלים שכמהים ומייחלים לשינוי במציאות חייהם. כל הסקרים מראים זאת בבירור. אולם רבים בציבור הישראלי חשים השנה ייאוש. אחרי תקווה גדולה שהניעה מאות אלפים לדרוש צדק חברתי ברחובות הקיץ הקודם, רבים מרגישים שדבר לא השתנה מאז במערכות השלטון והכלכלה. והם צודקים.
אכן דבר לא השתנה בשיטה שבה מנוהלת המדינה. הפוליטיקאים כפי שראינו בשבוע שעבר ממשיכים לפעול ממניעים אישיים של כוח ולא לטובת הציבור. המערכת הכלכלית ממשיכה להתנהל על פי עקרונות של רווח ולא רווחת הציבור. ואם נוסיף על כך שחיתות וסיאוב שרק פושים עמוק יותר ויותר במוקדי הכוח לא כאירועים נקודתיים – אלא כמגמה שיטתית, נקבל את המסקנה העגומה: לא השתנה דבר בדרך שבה מנהלים שליחי הציבור את ענייני המדינה.
ואמנם, קבוצות המחאה השונות מעלות לסדר היום רשימה כמעט אינסופית של תחומים שדורשים שינוי עומק: תחומי הדיור, הבריאות, החינוך, יוקר המחייה, שוק העבודה, הפנסיות, זכויות האדם, כרסומה של הדמוקרטיה ועוד ועוד עוולות ומצוקות שדורשות מהפכה של ממש.
אולם אל לנו להסיק מכך שמסרי המאבק החברתי מפוזרים, שכן לכל הבעיות האלו, שורש אחד: אנו חיים בשיטה משונה שבה קבוצה קטנה בעלת ממון וכוח שולטת בניהול ענייני המדינה בסיוע אנשי השלטון. המניע היחיד של קבוצה זו הוא הרווח האישי שלה, קרי כסף. רווחת הציבור אינה נספרת. צרכי הציבור אינם שורה רווחית בדוחות המאזן של עסק כלכלי.
וכך, נוצר מצב באמת משונה שבו למרות שהציבור הוא הרוב - הכל פועל נגדו, בכל תחום שאליו נביט. הכוח הבלתי סביר הזה, בידי קבוצה אחת קטנה, עשירה ואינטרסנטית, הוא לב העיוות המבני שבתוכו אנחנו חיים, בישראל ובעולם כולו.
לדבר עם אחיי ואחיותיי שחיים בישראל
מי שבוחן את האירוע במוצ"ש כאירוע מחאה שפונה שוב לשלטון בדרישה לצדק חברתי, מחמיץ את העיקר. כשאני יוצאת לרחוב, אני לא מבקשת לדבר אל השלטון. את זה ניסינו בקיץ 2011. בפתח קיץ 2012 אני מבקשת לדבר עם אחיי ואחיותיי שחיים בישראל: עם אנשי ימין ושמאל, דתיים וחילונים, גברים ונשים, בני נוער וקשישים, ערבים ויהודים, עולים חדשים וילידי הארץ – אני מבקשת לדבר עם כולם. כי זה נוגע לכולנו.
כשהפערים החברתיים ממשיכים להעמיק בתאוצה מפחידה, כשמעמד הביניים הופך מיום ליום ליותר ויותר עני, כשמעגל הילדים הרעבים ללחם ממשיך להתרחב, כשהפנסיות נשחקות, כשיוקר המחייה מאמיר, כשהאבטלה עולה, כשהאלימות גואה ברחובות, כשהשנאה בתוכנו ממשיכה לגדול, כשמתברר שאנו עובדים הכי הרבה ביחס לעולם - מקבלים הכי פחות תמורת עבודה זו, והכסף הזה שווה כל כך מעט – כולנו בבעיה. והמאבק החברתי ב-2012 הוא הדרך היחידה לעצור את ההידרדרות הכמעט ודאית של החברה בישראל.
ב-2011 יצאנו לרחוב כדי למחות. ב-2012 אנחנו יוצאים לרחובות כדי להתאחד. כדי להיווכח שיש לנו, לרוב, כוח. כדי להבין שכשאנחנו ספונים איש איש בביתו, אנחנו חלשים אל מול השיטה הדורסנית. אולם כשאנו חוברים יחד, כגוש אחד, אין כוח שיוכל לעמוד מולנו, עשיר או חזק ככל שיהיה. זה לב המהפכה, זה הדבר שמפחיד יותר מהכל את האנשים במוקדי הכוח והשליטה, וזה גם המפתח לפתרון בעיותינו.
הכותבת היא פעילה במחאה החברתית
