הן אנושי: גיטרה בבועה
האלפיון ונספחיו כבר לא צריכים להידחק למתחמי VIP ולהריח את ההמונים שבחוץ: הנה, טמפו סידרה לו הופעה פרטית של אל דימיולה
תחילת השבוע פורסם ששכר הבכירים הכפיל את עצמו בשמונה השנים האחרונות. נדמה היה שהפערים, שפעם הוצנעו, רק העמיקו וצפו אל פני השטח. קחו לדוגמה את סדרת אירועי היוקרה הייניקן פרייבט, שמארגנת חברת טמפו לבכירי המשק: אם בעבר אילי הממון אכלסו את מתחמי ה־VIP, הרי שעכשיו ישנו טרנד חדש של הופעות שנועדו רק להם. לא רק שהם לא טורחים להתגודד בתור עם פשוטי העם - עכשיו הם גם לא צריכים לראות אותם. במסגרת אירועי הפרייבט טמפו הביאו את הגיטריסט אל דימיולה, אורקל של כל פיינשמקר חובב ג'אז שרואה עצמו חובב של מוזיקה איכותית. תהיתי אם גם קהל איכותי של מוזיקה כזו אינו ראוי בעיני בעלי הממון.
לכבוד הערב גודרה הרחבה סביב מועדון הזאפה בתל אביב, ומתחת לכיפת השמים הוצב בר ענקי שחילק משקאות אלכוהוליים של טמפו. באוהל שהוצב בפינה היו מעדני גורמה. בפנים פגשתי את ז'ק בר, בעל השליטה בטמפו, שקיבל את פניי בלבביות. שאלתי אותו אם בטמפו התאוששו מירידת המכירות בעקבות המחאה, שעליה סיפר לי בפגישתנו הקודמת. בר חייך ואמר, "עדיין לא התאוששנו. אנשים קונים פחות משקאות קלים מאי פעם. הענף שלנו נפגע יותר מכל ענף אחר במשק".
משה גאון
אפי אשל, מנכ"ל סודה סטרים ישראל, סיפר לי שחוץ מהרצון לעשות הרבה כסף, מה שמניע את החברה זה החשיבה האקולוגית. "קח את אסון הנפט שקרה במפרץ מקסיקו, עם הפיצוץ באסדת הקידוח. הנזק שנגרם ממכלים של בקבוקי משקה הוא בעשרות אלפי מונים יותר קטלני". מה עם חברות המיחזור, שאלתי, הרי הן אמורות לטפל בבעיה. אשל אמר: "חברות המיחזור הן עלה התאנה לאסון האקולוגי של מכלי הפלסטיק, שחברות הפלסטיק מעוניינות להעלים עד כמה שאפשר מעיני הציבור".
כדי להירגע מהנבואות האפוקליפטיות האלה רצתי לבר וחיסלתי שני בקבוקי מים מינרליים (מזכוכית!), באווירת "אכול ושתה כי מחר תמות". לצד הבר פגשתי משה גאון, שהסביר מדוע החליט לעזוב את תפקידו כיו"ר גאון אחזקות. "חשוב שיבינו שאני עדיין בעל השליטה בחברה. מכיוון שהחלטנו להצטמצם, החלטתי להעביר את הניהול לידיים של ארז מלצר. יש היום רדיפה אחרי בעלי שליטה. היום יש קושי להיות גם בעל שליטה וגם יו"ר. עובדה שכל הטייקונים בוחרים לסגת מהפוזיציה הזאת". שאלתי אם הוא מתכוון לרוץ לפוליטיקה. גאון אמר: "אם הייתי הולך לפוליטיקה זה רק למפלגת העבודה, ולא לשמאל הלאומי". אחר כך ראיתי אותו משוחח ארוכות עם ציפי לבני, שאמרה לג. יפית שהחליטה לא לפרוש מפוליטיקה, כי עדיין צריך לטפל בקן הצרעות שנקרא קדימה. זה היה ימים ספורים לפני ששאול מופז נכנס לממשלת נתניהו. הו, התמימות.
קצת פחות תוסס. מימין: יהודה לוי וז'ק בר
הלכתי לעמוד ליד איש העסקים נחום וסקביץ' והיהלומן שמואל שניצר. וסקביץ' התלונן על המוסר הקלוקל של הטייקונים, שלא עומדים בתשלומי אג"חים. "זה לא ייאמן לאן הגענו. איזו חוצפה יש לתשובה", אמר לשניצר. "דווקא החבר שלך, לב לבייב, מתגלה כאדם האחראי מכולם, אפילו יותר מנוחי". שאלתי את שניצר מה מעמדו של לבייב בקרב היהלומנים בימים אלה, אחרי שתחקיר של אילנה דיין האשים אותו בהברחת יהלומים ממכרות באנגולה. שניצר אמר, "הכל שטויות. זה מבוסס על עובד ממורמר אחד שרצה לנקום. בכל חברה גדולה יש ממורמרים. מדובר באדם נדיב וישר. תראה איך הוא מתנהג לעומת כולם".
נאלצנו לקטוע את השיחה הזו, כי דימיולה עלה על הבמה והחל לנגן. הרבה אנשים בקהל העמידו פנים שהם מתים על דימיולה; אני לא טרחתי. השעמום הזה נמשך נצח קצר וקשה. כשהוא נגמר שוחחתי עם גילעד אלטשולר בעניין ההתפתחויות החדשות בדלק נדל"ן. אלטשולר אמר, "בעלי האג"ח טעו ושיחקו לידי תשובה, שרצה שהחברה תגיע לפשיטת רגל. אם הם לא היו כאלה חמדנים זה לא היה קורה, ואז היה סיכוי שהם יקבלו יותר. אלה כללי המשחק. רוב האנשים שעכשיו רוצים את הכסף, קנו את האג"ח כשהן התחילו לעלות. הם ידעו מה הסיכון ועכשיו הם בוכים. אין מה לבכות, רק להתנהג בהיגיון".
