חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי

הסופרבול זה לא לחלשים

רציתי לראות את הסופרבול השנה. התכוננתי מנטלית. צפיתי במשחקי הפלייאוף של ליגות הפוטבול בשבועות האחרונים כדי להיכנס לאווירה. הבן שלי שחי באמריקה חידד איתי בביקורו האחרון כאן את התפיסות הטקטיות שבבסיס המשחק. הוא גם הסביר לי את הקיצורים הבלתי נסבלים בכתוביות שרצות בתחתית המסך. החזקתי מעצמי מבין. לפני הגמר סיכמתי איתו על אהדה לניו יורק ג'איינטס ושיחת טלפון טרנס־אטלנטית אחרי כל טאצ'דאון. הבטחתי לעצמי שרק אנמנם בסלון עד המשחק. כיוונתי את השעון המעורר בטלפון לאחת וחצי. אני נשבע שאני לא זוכר שכיביתי אותו. התעוררתי בחמש, כמו חדש. היו לי ארבע שיחות שלא נענו, ועל מסך הטלוויזיה שחקני הג'איינטס הניפו גביע בתוך ים של קונפטי. מתברר שניצחתי, בסיומו של קרב הרואי ממש.

אמיר זיו

שחקני הניו יורק ג'איינטס חוגגים את הניצחון צילום: אי פי אי

גוגל עקבי אחריי, בכיף

מישהו באיחוד האירופי שיש לו ג'ימייל כנראה שם לב השבוע להודעה מטעם גוגל על שינוי מקיף במדיניות הפרטיות שלה, והתעורר. גוגל מסבירה לגולשים על השינוי הצפוי, שיאפשר לה לאסוף עלינו עוד מידע מ־1 במרץ, ובאיחוד מבקשים לדחות את יישומו. גם הרגולטורים בארצות הברית הזדעקו. והגולשים, כמובן, מתקוממים. אבל אני אומר - עקבו אחריי, אין לי בעיה. הרי אף אחד לא באמת קורא את האימיילים שאני שולח ומקבל בג'ימייל, זה רק אלגוריתם שמנתח את המילים שמופיעות בהם. לעומת זאת, כשגוגל יודע מה אני מחפש, הוא מציג לי תוצאות מדויקות יותר - כבר עכשיו, עוד לפני השינוי. ומה כל כך נורא בפרסומות שיותאמו לפרופיל שלי? מה עדיף, לקבל הפניות לאתרי דייטים? אני נשוי באושר פלוס ילדה מקסימה. תשאלו בגוגל, הם כבר יודעים את זה.

איתי שמושקוביץ

דל ריי הרגה את המוזיקה

לנה דל ריי היא תרמית הרוקנ'רול הגדולה. לנה דל ריי היא מוצר סינתטי, שעוצב בקפידה כדי להתאים לטעמו של הקהל חובב האינדי ברחבי העולם. ללנה דל ריי יש קול מדהים. לנה דל ריי עשתה לעצמה פאדיחות בהופעת אורח ב"סטרדיי נייט לייב". לנה דל ריי היא תוכן שיווקי. לנה דל ריי מנותחת. ואוסף הכרעות הדין האלה רק גדל מיום ליום. כי איש כמעט אינו טורח להקשיב למוזיקה שלה (ולא, לשמוע את "וידיאוגיימז" כשתקועים בפקק לא נחשב), אבל לכל אחד יש דעה עליה. עליה אישית, על המיזם שנקרא "לנה דל ריי", על המותג. לא על המוזיקה שלה. לליידי גאגא היו כמה להיטים לפני שנהפכה לשיחת ברזייה. ללנה דל ריי היה שיר אחד. ייתכן שלסנסציית הפופ הבאה גם זה יהיה מיותר.

מיכל פלד פליישר

לנה דל ריי. מוצר סינתטי צילום: בלומברג

בלנקפיין מטשטש בין טוב לרע

"אני לויד בלנקפיין, יו"ר ומנכ"ל גולדמן זאקס, ואני תומך בשוויון בנישואים", מבשר האיש השנוא ביותר בוול סטריט בסרטון בן 32 שניות לקידום תרומות לארגון המקדם נישואים חד־מיניים, שצולם במשרדו במנהטן. "התאגידים האמריקאיים הפנימו כי שוויון טוב לעסקים ושזה הדבר הנכון לעשות", הוסיף, ועם גיוסו לקמפיין התברר כי כבר כמה שנים שהוא פועל לקדם את השוויון בחברה שבראשה הוא עומד. בלנקפיין, שיכול להתגאות באחריות ישירה להעמקת הפערים הבין־מעמדיים בארצות הברית, לא מצטייר כבחירה הטבעית לקידום האג'נדה המקופחת והשנויה במחלוקת. ספק גם אם הפינק־ווש המשונה הזה יועיל במשהו לגולדמן זאקס, שלמען האמת אף פעם לא התעניינה במיוחד בתדמית הציבורית שלה. אז מה כן יוצא מזה? תזכורת לקושי להבדיל היום בין טוב לרע, אם נאורות וחמדנות יכולות לחיות ככה בכפיפה אחת.

תמר טוניק

פסברג מאוימת

מנכ"לית אינטל היוצאת מקסין פסברג ידועה בשליטה העצמית שלה, בשפה המוקפדת, באצילות. את הזמן שמנהלים אחרים משקיעים בניסיון לתפוס כותרות, פסברג בדרך כלל משקיעה בניסיון להישאר מתחת לרדאר. השבוע היה נדמה שהתפלקה לה אמירה לא שגרתית, מפתיעה. אלא שאין לחשוד בפסברג שמתפלקים לה דברים, מה שהופך את ההחלקה הזאת למטרידה עוד יותר: "הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו כאומה הוא גילוי הגז הטבעי, וחס וחלילה - גם גילוי נפט. זה יגרום לנו להסיט את תשומת הלב מהשקעה בחינוך הטכנולוגי". חוסר תשומת לב והשקעה בחינוך הטכנולוגי הן אכן בעיות גדולות, אבל אין להן שום קשר לתגליות של משאבי טבע. ישראל צריכה חולמי חלומות שיקדחו שנים בדיוק כמו שהיא צריכה מהנדסים מבריקים. והיא גם צריכה מנהלים שלא חשים מאוימים מהצלחות בתחומים אחרים.

נעמה סיקולר

ריקי בכר, יו"ר ועד עובדי דיסקונט צילום: צביקה טישלר

דיסקונט: הארגון הוא משפחה

הארגון הגדול והמרכזי הזה מעדיף כדורגלנים. המוסד הוותיק והמכובד הזה ממנה את הבן של יו"ר ועד העובדים למי שאחראי על הלוואות של מאות מיליוני שקלים לעובדים. הגוף המוביל והבולט הזה דאג בסבב הקידומים האחרון גם לאשה ולבת של יו"ר הוועד. ולא, לא מדובר בחברה משפחתית פרטית, ואפילו לא בחברת החשמל. מדובר בבנק הרביעי בגודלו בישראל, שכרגע אתם מכירים אותו כדיסקונט אבל בקצב הזה אוטוטו יחליפו לו את השם ל"הממלכה של ריקי בכר ובניו".

גולן פרידנפלד

שריג נאבק על הקרמבו

השבוע הניח עודד שריג, המפקח על הביטוח ושוק ההון, מסמך בן 14 עמודים על שולחן ועדת הכספים. בתמצית, שריג ביקש במסמך הארוך והמנומק לחייב את גופי הפנסיה והגמל לשלם בעצמם את עמלות הקנייה והמכירה של תעודות סל בבורסה, והוועדה אישרה. לכאורה פעולה חשובה לטובת עמיתי הגמל, שעד היום שילמו בעצמם את העמלות. למעשה, לפי חישוב איגוד תעודות הסל, מדובר בחיסכון של ארבעה שקלים לעמית. בשנה! קרטיב אחד בקיץ או קרמבו וחצי בחורף. מצד שני, הצעד הזה עתיד לצמצם את השקעת הגופים הפנסיוניים במניות הקטנות, שאותן נהגו עד כה לרכוש במסגרת תעודת סל על "מניות היתר", והסחירות של המניות הללו תיפגע. אז אולי במקום לעסוק בחיסכון של קרמבו שריג צריך לקבל החלטות קשות הרבה יותר בנוגע לדמי הניהול הגבוהים שהעמיתים משלמים ישירות לגופי הפנסיה.

עומרי כהן

שריג בכשל כפול

המפקח על הביטוח ושוק ההון עודד שריג צוטט השבוע כאומר ש"הורדת תקרת דמי הניהול ל־0.7% תגרום להיעלמותם של בתי ההשקעות הקטנים ולכן לפגיעה בתחרות". שני כשלים מתחבאים באמירה הזאת: ברמת המאקרו, אם הוזלת מחיר תגרום לפגיעה בתחרות סימן שבמצב כרגע יש כשל שוק שמחייב התערבות רגולטורית. ברמת המיקרו, אילו שריג היה שואל את החוסך לפנסיה מה הוא מעדיף, דמי ניהול נמוכים או שוק תחרותי, קל לנחש מה היתה התשובה. אז אולי בכל זאת שריג צריך לדאוג להורדת דמי הניהול?

גלית חמי