• תפריט
משפט

הדרך למינוי גרוניס נסללה. איך ייראה היום שאחרי עידן ברק?

אישור החוק המסיר את מגבלות יתרת הכהונה לנשיאות בית המשפט העליון הבטיח למעשה את מינויו של אשר גרוניס לתפקיד. אך ספק אם השופט השמרן, הדוגל בהפרדת רשויות דווקנית, אכן ישנה את אופיו של בית המשפט בכהונה הקצרה שיועדה לו

משה גורלי 10:0204.01.12

שלשום בלילה אישרה הכנסת לאחר ביקורת ציבורית רבה את "חוק גרוניס". יוזמיו, ובראשם ח"כ יעקב כ"ץ, מתקוממים מדוע נכרך שמו של השופט אשר גרוניס לחוק: לגישתם, בסך הכל תיקנו את הקלקול שיזם בזמנו שר המשפטים פרידמן. החוק החדש הסיר את המגבלה שהציב פרידמן ב־2007, הקובעת תנאי של יתרת כהונה של שלוש שנים למינוי כנשיא. גרוניס, אשר בעוד שבועיים יחגוג את יום הולדתו ה־67, יהיה מועמד אפשרי עתה לנשיאות, תשע שנים לאחר שמונה לשופט מן המניין בביהמ"ש העליון.

 

אלמלא הסערה סביב החוק והמינוי, היה השופט גרוניס נמוג אל הנצח המשפטי כאחד השופטים האלמוניים ביותר שידע המוסד. אין בו המנהיגות של שמגר, הגאונות של ברק, הצבעוניות של חשין, הייחודיות של דורנר. אפילו אין בו האאוטסיידריות הבולטת של אדמונד לוי או המחלוקות שנוצרו סביב ביניש או ארבל.

 

אשר גרוניס אשר גרוניס צילום: דן בלילטי

 

ובכל זאת, מדוע קואליציית הימין התאחדה ולחצה לחוק ולמינוי? אין ספק שגרוניס בפסיקותיו הוא "ימין משפטי". גישתו המצמצמת לאקטיביזם השיפוטי ולעילות ההתערבות הקלאסיות ידועה. אולם, הציפייה כי בשלוש שנות כהונתו יטה את בית המשפט מהמורשת האקטיביסטית שצרב בו ברק היא מופרזת ומופרכת. ציפייה ריאלית יותר היא שגרוניס ישתף פעולה עם נאמן במינוי ארבעת התקנים בעליון (ראו מסגרת). יכול להיות שעוד "ארבעה גרוניסים" אכן ישפיעו על צביונו העתידי של ביהמ"ש. עם זאת, שינוי שכן ניתן לצפות מגרוניס הוא דווקא בסגנון האישי. לאפרוריות שלו יש לא מעט יתרונות. אין לו מחנות, מקורבים, יחצנים ופוליטיקאים. הוא מגלם את עקרון "הפרדת הרשויות" כרוחו וכלשונו. לא ימצאו אותו, כקודמיו, מושך בכל חוט אפשרי בעולם המשפטי ובעולמות המשפיעים עליו.

 

סולד מעתירות טרחניות וקטנוניות

 

אם רוצים לתמצת את גישתו השיפוטית, כדאי להזכיר את מורת הרוח הנוקבת - בליווי הוצאות כבדות - שהביע כלפי נודניקים, טרחנים ורודפי פרסום שמתדפקים על דלתות בג"ץ בעתירות שווא. דוגמה לכך היתה בעתירה שהוגשה נגד מינויו של פרופ' איתן ששינסקי לראשות הוועדה לבחינת מדיניות משאבי הנפט והגז. העותרת, "העמותה לקידום דרך אחרת", טענה כי אין למנות את ששינסקי לתפקיד, היות שהוא משמש דירקטור וחבר בוועדת ההשקעות של בית ההשקעות פסגות, שלו אינטרסים בחברת אמפל - שלה אחזקות רבות בשותפות הגז המצרית EMG. לטענת העמותה, פרופ' ששינסקי, שמבצע את התפקיד בהתנדבות, נגוע בניגוד עניינים מאחר שהוא משמש כדירקטור וכחבר בוועדת ההשקעות של בית ההשקעות פסגות. לפי הנטען, לבית ההשקעות יש אינטרסים כלכליים ישירים בחברה בשם אמפל, שלה אחוזים ניכרים משדה הגז המצרי.

 

גרוניס דחה את העתירה ופסק כי "סבורים אנו שבמקרה הנוכחי יש לחייב את העותרת בתשלום הוצאות משמעותיות, וזאת מכמה סיבות. ראשית, לא היה זה מן הראוי לעשות שימוש בלשון בוטה כלפי פרופסור ששינסקי עד כדי השחרת שמו... שנית, יש להרתיע גורמים הפונים לבית המשפט בעתירות חסרות שחר, שמטרתן לנצל את במת ביהמ"ש בדרך בלתי ראויה. שלישית, יש למנוע מצב שבו אנשים ראויים יהססו מלהתמנות לתפקידים ציבוריים בשל החשש שמא ימצאו עצמם מתגוננים בפני טענות שווא המועלות נגדם בראש חוצות". התוצאה - הוצאות של 35 אלף שקל לאוצר המדינה ו־15 אלף שקל לפרופ' ששינסקי.

 

כך היה גם בדחיית העתירה שהגישו אוהדי כדורסל נגד מתן פרס ישראל ליו"ר מכבי תל אביב בכדורסל שמעון מזרחי. לדעת גרוניס, על בג"ץ להימנע מ"עידוד של חוסר פרגון, צרות עין ושמחה לאיד". הוא פסק הוצאות מוגדלות בסך 40 אלף שקל, מחצית לקופת המדינה ומחצית למזרחי.

 

אולם האמירה המשמעותית ביותר של גרוניס היתה בעתירות שהגישו ארגוני נשים נגד מינויו של חיים רמון לסגן ראש הממשלה בתקופת אולמרט. במבחן התוצאה, השופטים גרוניס ואילה פרוקצ'יה היו בעמדת הרוב שדחתה את העתירה והכשירה את המינוי. אלא שגרוניס היה במיעוט בהנמקה אשר תקפה את השימוש הרווח של ביהמ"ש העליון בעילת הסבירות, כמכשיר להתערבות בהחלטות הממשלה. "המומחיות של בית המשפט", כתב גרוניס, "הנה בשאלות של סמכות ושל פגמים פרוצדורליים... אין לבית המשפט יתרון מיוחד או מומחיות עודפת בנושא של חוסר סבירות".

 

במשפט הזה טמונה הפצצה, קריאת התגר על מורשת אהרן ברק והאקטיביזם השיפוטי. גרוניס מצמצם את עילות ההתערבות לעילות המסורתיות של פעם, ושולל את יומרתו של בית המשפט לקבוע מה סביר ומה לא.

 

מרסן את מרחב ההתערבות השיפוטית

 

בפסקי הדין בעניין מזרחי ורמון, חלקה השופטת עדנה ארבל על דעה זו. ארבל שיקפה את גישת ברק - מרחב ההתערבות השיפוטי כמעט אינו מוגבל. ברוח זו קבעה ארבל (אשר היתה בדעת מיעוט) כי מינוי רמון בלתי סביר ופוגע באמון הציבור. אין ספק שגישת גרוניס תואמת את העמדה הפוליטית־משפטית של הממשלה והקואליציה הימנית: לרסן ולכבול ככל שניתן את מרחב ההתערבות השיפוטית.

 

מורשת נוספת של ברק שבה כרסם גרוניס עם השופט יורם דנציגר הנה הלכת אפרופים. זה היה בינואר 2008 כאשר ביהמ"ש העליון (בהרכב השופטים דנציגר, גרוניס וריבלין) קבע שיש לתת ללשון החוזה משקל מכריע בפרשנות חוזה.

גרוניס מבטא עמדה שמרנית פורמליסטית. הוא צמח בערוגות המשפט האזרחי־מסחרי. התמחה בפירוקים ובפשיטות הרגל, בהמשך התמחה בסדר דין אזרחי, ונחשב לתלמידם ולממשיכם של השופטים יואל זוסמן ושלמה לוין בתחום הזה. את הגישה השמרנית הוא מחיל גם בכל הקשור במשפט הציבורי והמינהלי. הוא חסר סבלנות לעתירות סרק, אשר נידונו בסובלנות ובאהדה אצל ברק, הוא מתנגד למעורבות היתר השיפוטית בחסות כלים עמומים כ"סבירות". הוא גם חסיד של כתיבה קצרה ועניינית שאינה מתפשטת לניתוחים סמינריוניים. בכך הוא מתחבר לאג'נדה של נאמן. לא רק הפוליטית (ימין), לא רק המצמצמת (נגד האקטיביזם השיפוטי), אלא גם זו שמבקשת לקצר בכתיבת פסקי דין ולייעל את השירות השיפוטי.

 

האם גרוניס הוא אכן "ימני"? קשה לדעת, אבל בפסק הדין המרכזי שבו ניתן למיין פוליטית את שופטי העליון, הוא אכן הצטרף לצד הימני. מדובר בפסילת חוק האזרחות שאסר על איחוד משפחות בישראל במקרה שבו אדם מישראל מתחתן עם בן או בת זוג מהשטחים.

 

בבג"ץ ישבו 11 שופטים, והעתירה נגד החוק נדחתה ברוב של שישה נגד חמישה. במיעוט "השמאלני" היו הנשיא אהרן ברק, דורית ביניש, אילה פרוקצ'יה, אסתר חיות וסלים ג'ובראן. עם הרוב "הימני" נמנו מישאל חשין, מרים נאור, יהונתן עדיאל, אליעזר ריבלין, אדמונד לוי ואשר גרוניס. מכיוון שהיה מדובר בהוראת שעה שפקעה, עתירה בעניין זה תלויה ועומדת בבג"ץ בימים אלה, ומעניין אם החלוקה הצמודה שוב תישמר. בעתירה נגד חוק הפרטת בתי הסוהר תמך גרוניס בעמדת הרוב - לבטל את החוק למורת רוחם של הממשלה ובמיוחד שר האוצר יובל שטייניץ, שתקף בחריפות את בג"ץ. אבל גם כאן מעניינת הנמקתו של גרוניס, שטרח להוסיף הסתייגות: "איני רואה צורך להיזקק לכבוד האדם בהקשר שבו מדובר, ודי בכך שעסקינן בפגיעה בחירות האישית". גרוניס מסרב להיתלות בענף העמום של "כבוד האדם", אלא מבטל את החוק בגלל עילה ארצית וממשית יותר - פגיעה בחירות האישית. בין הפסיקות החברתיות של גרוניס בולטת אחת, ביולי 2010, כשקבע שטיפים שמקבלים מלצרים נחשבים להכנסה מעבודה לפי פקודת מס הכנסה, אף שאין מדובר בהכנסה המגיעה מן המעביד. לפיכך, קבע כי יש להתחשב בהכנסתו של מלצר שנפטר מכספים שקיבל כתשר לעניין קצבת תלויים.

 

מינוי די מובטח, אך עדיין טעון בחירה

 

שר המשפטים דניאל פרידמןז בקדנציה הקודמת, היה זה שטרפד את מינויו של גרוניס. פרידמן העביר ב־2007 חוק שקצב יתרת כהונה של שלוש שנים כתנאי למינוי. גרוניס קרוב מאוד בהשקפותיו לפרידמן בנוגע לצמצום ההתערבות השיפוטית ואף שגרוניס "התאים" יותר לפרידמן, השיקול היה ענייני - פחות משלוש שנות כהונה, סבר פרידמן, לא יאפשרו נשיאות אפקטיבית.

 

למינוי גרוניס לנשיא העליון עדיין דרושה תמיכת הוועדה לבחירת שופטים ברוב של חמישה חברים לפחות. כיוון שביניש תומכת ב"חוק גרוניס", הרוב מובטח. החוק הסיר את מגבלת יתרת הכהונה, ומן הסתם החזיר לתמונה את עקרון ה"סניוריטי", שעל פיו ימונה השופט בעל הוותק הרב ביותר. המשנה לנשיאה, אליעזר ריבלין, הוותיק ביותר לאחר פרישת ביניש, יוותר משום שיישארו לו שלושה חודשי כהונה. הבא אחריו הוא גרוניס, שיזכה לרוב גם בלי החוק השנוי במחלוקת לבחירה מחודשת של נציגי הלשכה בוועדה לבחירת שופטים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x