האאוטסיידר: שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי פורש

השופט אדמונד לוי עומד לקבוע השבוע תקדים מעניין. היום, בהגיעו לגיל פרישה, 70, ייפרד מבית המשפט העליון אחרי עשר שנים ללא טקס הפרידה החגיגי המקובל. ללוי אין כל עניין בטקס כזה. במסדרונות העליון מצביעים על שתי סיבות. הראשונה, האיש צנוע ומתרחק מטקסים שנועדו לפאר את פועלו.

הנשיא בדימוס אהרן ברק לא רצה אותו בעליון. אלא שהמינוי עבר כחלק מדיל, כדי לאפשר את מינויה של אילה פרוקצ'יה באוגוסט 2001. את לוי דחף שר המשפטים דאז מאיר שטרית שראה בו שילוב ייצוגי אידיאלי: חובש כיפה, מזרחי, יוצא מעברה. ופרט ביוגרפי לא פחות חשוב - לוי כיהן מטעם הליכוד כסגן ראש עיריית רמלה.

הקו הדתי־לאומי בלט בהמשך בפסיקותיו של לוי, במיוחד בדעת היחיד הנוקבת בעניין ההתנתקות. הרקע הדתי־לאומי היווה גם שיקול בשיבוצו כראש הרכב השופטים במחוזי תל אביב שדן את רוצח ראש הממשלה יצחק רבין יגאל עמיר. להבדיל, כשופט מחוזי הרשיע גם את מנכ"ל משרד ראש הממשלה שמעון שבס בהפרת אמונים.

לוי התמחה במיוחד במשפט פלילי. בפסיקותיו ניכרו שלושה קווים בולטים. הראשון, עמדות מיעוט מהדהדות, שחלקן אף מבטא את ההתרסה האישית שלו מול חבריו בעליון. השני, פסיקות שמצטיינות ברגישות חברתית גבוהה. השלישי, החמרה מעשית ורטורית בכל הנוגע לעבירות השחיתות השלטונית. כך למשל החמיר בעונשו של השר שלמה בניזרי מ־18 חודשים לארבע שנות מאסר. "השחיתות הגוברת במוסדות השלטון הישראלי מחייבת לעשות מעשה על ידי הצבת תג מחיר גבוה יותר", כתב בפסק הדין.

ביקורת של ביניש

כשפסק, בדעת מיעוט, נגד הסדר הטיעון שנערך עם הנשיא משה קצב, ייחד לוי פסקה נוקבת לשחיתות השלטונית: "בשנים האחרונות נחשפו מקרים רבים שבהם ניצלו אנשי ציבור את מעמדם ואת כוח השררה שבמשרתם כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם, ולא במעט מקרים אגב עשיקתה של הקופה הציבורית". בהמשך הרחיק לכת ותקף את יוזמותיו של שר המשפטים דניאל פרידמן שנועדו להצר את גבולות המערכת המשפטית.

שילוב דעותיו היוקדות של לוי במסגרת פסק דין בנושא אחר לגמרי - סבירות הסדר הטיעון עם קצב - מהווה חריגה בוטה מגבולות התפקיד השיפוטי. העירה לו על כך הנשיאה ביניש: "(השופט לוי) הביע את הרהוריו וביקורתו על תופעות ציבוריות וחברתיות. כשלעצמי, איני סבורה שמקומם של אלה יכירם במסגרת פסק הדין...".

נטייה זו של לוי להפליג למחוזות רחוקים מדי לא היוותה הפתעה. בדעת יחיד בבג"ץ לביטול חוק פינוי־פיצוי - ההתנתקות מרצועת עזה, שלל את הלגיטימיות של המהלך המדיני. "מצווה כל אחד מאיתנו לראות את עצמו כאילו על צווארו שלו הונפה חרב הפינוי", כתב וסיכם את דעתו על חוק והחלטת ההתנתקות: "לידתם בחטא, באשר זו היתה מלווה בפגיעה בערכיה של מדינת ישראל ובעיוות רצונו של הבוחר". לוי ניסה גם לשכנע את עמיתיו השופטים לצאת לשטח כדי להתרשם ממצוקת העקורים, אך הצעתו נדחתה. פרופ' דניאל פרידמן, עוד לפני שמונה לשר משפטים, ניצל את פסק דינו של לוי כדי לתקוף את מורשת ברק שנמתחה כאן למחוזות רחוקים לטעמו: "פסק הדין של לוי מלמד כיצד יכולים העניינים להידרדר אם סבורים שהכל שפיט".

מגן החלשים

בפסיקותיו החברתיות הצדיק לוי את עילת מינויו כמגן החלשים. בבג"ץ קו לעובד הורה על ביטול הסדר הכבילה של עובדים זרים בישראל לחברה ש"ייבאה" אותם, תוך שהוא מבקר בחריפות את המדינה: "אל לה למצוקתם של עובדים אלה מלהפוך עבורנו קרדום לחפור בו. חלילה לנו מהפיכת עוניים מנוף לפגיעה בלתי מבוקרת ובלתי מידתית בזכויות יסוד".

בדעת מיעוט פסק לוי שהחוק המקטין את קצבאות הביטוח הלאומי אינו חוקתי ודינו להתבטל. "זעקת השופט לוי שלא להפקיר את האנשים 'שמנסים למלט את עצמם ללא הצלחה ממלכודות העוני'", כתב אז עו"ד יובל אלבשן, "מהדהדת על רקע הדברים החלולים בהחלטת הרוב....". בבג"ץ יקותיאלי קבע, שוב בדעת מיעוט, שאין לבטל את גמלת הבטחת הכנסה לאברכים תלמידי כוללים. בפסק דין זה התייצב לצד החרדים. אולם, הוא פסק נגדם בהזדמנויות אחרות. למשל כשאסר על מימון בתי ספר חרדיים שלא יקיימו את תוכנית הליבה של משרד החינוך או כששלל את אפליית הבנות בבית הספר בעמנואל, ואף שלח למאסר הורים סרבנים. על כך זכה לקיתונות של שופכין בתקשורת החרדית.

עם זאת, דווקא סמוך לסיום כהונתו נקלע לוי לסערה ששרטה מעט את דימויו הנקי. זה היה כשדחף, כחבר הוועדה לבחירת שופטים, את מינוי עוזרו המשפטי גיא היימן לשופט, למרות קביעת המכון להשתלמות שופטים כי היימן עדיין לא בשל.