• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ראש השנה 2011

נעמי קליין: מגדירה את הכלכלה בעידן המחאה

וגם: שקיפות ממשלתית - הטרנד שצריך לשים לו גבולות, TFA - גורמת לבוגרי הרווארד וייל לחלום על הוראה, הפרופסורים הכלכלנים הופכים לכוכבי רוק וצנע - המדיניות הכלכלית הלוהטת שעשויה למוטט את העולם

כתבי כלכליסט 11:1827.09.11

נעמי קליין: מגדירה את הכלכלה בעידן המחאה / ארי ליבסקר

 

בשנה האחרונה ראתה נעמי קליין את חלומותיה מתגשמים. "ההפגנות האלה, שמתרחשות בכל העולם, יוצרות שינוי תודעה ומחשבה", היא אומרת בהתרגשות בשיחת סקייפ שנערכה בשש בבוקר, שעון ישראל. "בעבר התרכזנו בהיפר־אינדיבידואליזם וחמדנות, והיום אנחנו מתרכזים בערכים אנושיים ובסולידריות".

 

קליין (42) היא עיתונאית וסופרת, אך בעיקר סלבריטאית של אקטיביזם הנעה ונדה בין מוקדי סכסוך בעולם. היא כתבה שני רבי־מכר שנחשבים לאבני פינה של תנועת האנטי־גלובליזציה, ובימים אלו היא נמצאת בהסגר כתיבה בוונקובר, שם היא מסיימת את ספרה השלישי. ספרה הראשון, "נו לוגו", הגדיר באופן קולע ובהיר את אחריותם של התאגידים לסדנאות היזע באסיה ובמרכז אמריקה. ספרה השני, "דוקטרינת ההלם", יצא ב־2007 וטען כי כלכלני אסכולת שיקגו, שבראשם עמד מילטון פרידמן, ניצלו אסונות טבע ומשברים פוליטיים וכלכליים כדי להעביר רפורמות של הפרטה במדינות רבות בעולם. למרות התיאוריה הקונספירטיבית, הביקורות היללו. אחרי המשבר, גם המפקפקים לא יכלו להישאר אדישים.

 

נעמי קליין נעמי קליין צילום: איי אף פי

 

הערבים הם לא חלק

 

"ב־2008 נוצר משבר אמון בשיטה הכלכלית ששלטה ברוב העולם", מסבירה קליין. "כשהבורסות נפלו אנשים כעסו, אבל זה עדיין לא היה המשבר האמיתי. מה שהפך את המצב לבלתי נסבל הוא שהחובות של הסקטור הפרטי הפכו לחובות לאומיים, ובכך הם בעצם גולגלו על הציבור. חובות הממשלות נסקו ומדינות כמו צ'ילה, יוון, ספרד וארצות הברית נאלצו להכריז על תוכניות קיצוצים, אבל אז העם סירב לקבל את רוע הגזירה ויצא לרחובות. בכל אחת מהארצות האלה קמה תנועת התנגדות חריפה. אנשים כבר לא מוכנים לשאת את זה שהאליטות יוצרות בצורה מניפולטיבית משבר כלכלי כדי לדחוף ליותר הפרטה ולתקוף מפלגות סוציאל־דמוקרטיות. זה דבר שהן היו עושות גם ככה, גם לא בתקופות משבר, אבל הפעם זה לא יעבוד בחלק מהמקומות".

 

המהומות ביוון הן דוגמה לכך?

"ללא ספק. האליטות ביוון מנסות לעשות את זה כבר הרבה זמן, ובגלל משבר החוב הן מנסות להריץ את הרפורמה במהירות מסחררת. הבנק העולמי טוען שממשלת יוון צריכה להיות יותר ממושמעת, אבל מדינה שאין לה שליטה עצמאית על הכלכלה שלה היא לא באמת מדינה דמוקרטית. זה כבר לא משבר אמון בקפיטליזם או בניאו־ליברליזם, זה משבר אמון בדמוקרטיה עצמה. אנשים מתחילים להבין שהדמוקרטיה נחטפה על ידי כוחות כלכליים".

 

את שורשי המחאה הנוכחית קליין מוצאת לפני כעשור, במחאה שפרצה בארגנטינה בעקבות קריסת הכלכלה המקומית. "בארגנטינה הממשלה קיבלה הוראה מהבנק העולמי לקצץ בתקציב, נוצרה שם אינפלציה קיצונית ובעקבותיה קיצוץ ברוטלי ברווחה ובחינוך. סטודנטים ומורים יצאו לרחובות, אלפי תלמידים עזבו את הכיתות. הסיסמה שלהם היתה 'הם כולם צריכים ללכת'", היא מספרת, "המפגינים לא רצו שינוי פרסונלי, הם דרשו את שינוי השיטה. ברחובות בואנוס איירס קיבלתי פלייר ובו כתוב: 'אנחנו נמצאים היום במקום שבו יהיה כל העולם בעוד כמה שנים'. כשאני מסתכלת על מה שקורה עכשיו בעולם ובישראל אני מרגישה שארגנטינה שוכפלה. כבר אז הרגשתי שארגנטינה היא תמרור אזהרה לעולם".

 

האם גם המהפכות בעולם הערבי הן חלק מזה?

"המחאה הערבית לא שייכת לתנועה הזאת, כי הדרך שבה מתרחשות מחאות במדינות דמוקרטיות שונה מהדרך שבה מתרחשות מחאות בדיקטטורות. אם אנחנו בכל זאת רוצים להשוות, אז הקשר המרכזי הוא המלחמה בשחיתות. מה שהניע את המחאות בעולם הערבי היה הרצון להפיל דיקטטורים, אבל השאלה המרכזית היא מה יקרה עכשיו. אם זה ייגמר במעין דמוקרטיה חלולה ואולטרה־קפיטליסטית, שנשלטת על ידי טייקונים ואוליגרכים, זאת תהיה אכזבה גדולה מאוד לעם.

 

מאהל מחאה בתל אביב מאהל מחאה בתל אביב צילום: אוראל כהן

 

"ב'דוקטרינת ההלם' כתבתי על המקרה של דרום אפריקה, שבה היתה תנועת שחרור שפעלה באינטנסיביות, אך בסוף האליטה השלטת מצאה כל מיני דרכים למנוע ממנה גם שחרור כלכלי. מה שמפחיד בתקופה הזאת של מעברי שלטון הוא שהדברים החשובים באמת נקבעים מאחורי הקלעים. אני לא בטוחה שבימים אלה התאגידים הגדולים בעולם לא עמלים על השתלטות על הכלכלה המצרית. בלוב אנחנו רואים את זה בבירור, זה שקוף מאוד בגלל הגז והנפט. אנחנו רואים את ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כואב לי להגיד את זה, אבל זה קורה".

 

סנטיאגו וירושלים תחילה

 

ב"דוקטרינת ההלם" קליין מתארת איך באמצע שנות החמישים החלה קרן פורד להעניק מלגות לימוד לסטודנטים צ'יליאנים שלמדו באוניברסיטת שיקגו, בית מדרשו של פרידמן. אותה קבוצה הקימה את שלוחת האוניברסיטה בסנטיאגו, סייעה לרודן אוגוסטו פינושה לעלות לשלטון בהפיכה צבאית, והחלה הלכה למעשה בניסוי הראשון בעולם בדוקטרינת ההלם. בפיקוחו הישיר של פרידמן הנהיג פינושה, שבתקופת שלטונו נרצחו מאות אלפי אזרחים, מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית במדינה. מ־1977 הוא ביטל את שכר המינימום ואת האיגודים המקצועיים, החל להפריט את קרנות הפנסיה, הבנקים ותעשיות שהיו בבעלות ממשלתית, והפחית את המס על רווחים ועל הון. בעקבות זאת החלה כלכלת צ'ילה לצמוח במהירות, צמיחה שהיטיבה בעיקר עם השכבות העשירות ופגעה במעמדות הנמוכים ובמעמד הביניים.

 

אולי זה לא ממש מפתיע בהתחשב בקווי הדמיון הברורים, אבל קליין טוענת שהשלוחה הראשונה, הלא רשמית, של אסכולת שיקגו הוקמה בפועל הרחק הרחק מצ'ילה, בחוג לכלכלה של האוניברסיטה העברית. מקימה היה פרופ' דן פטינקין, לימים נשיא האוניברסיטה.

 

"פטינקין היה ההשראה", מסבירה קליין, "יש לא מעט רפרנסים שמפנים אליו. זה לא היה רשמי כמו הקשר עם נערי שיקגו בסנטיאגו, כי פטינקין פשוט הגיע לירושלים ודאג לחנך את הדור הבא של הכלכלנים בישראל על פי התפיסה הניאו־ליברלית, אבל מנהיגי שיקגו היו מודעים מאוד למה שמתרחש בירושלים, וגם ביקרו בה. ירושלים למעשה היתה האב־טיפוס של מודל 'נערי שיקגו', שהופץ אחר כך ברחבי העולם כולו".

 

צ'ילה נמצאת היום במצב כלכלי טוב יחסית.

סטנלי פישר. יצר אוליגרכים סטנלי פישר. יצר אוליגרכים צילום: חיים צח

"בצ'ילה יש כיום הפגנות גדולות, והיא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לחוסר שוויון בין עשירים ועניים. הכלכלה נמצאת במצב טוב, צ'ילה צומחת, אבל יש גם חוסר שוויון גדול. בעבר היה בצ'ילה מעמד ביניים חזק מאוד, והוא כמעט נעלם".

 

מי מרוויח מהכיבוש

 

היחס של קליין היהודיה לישראל סבוך למדי. היא מאוד מעודכנת בכל מה שקורה כאן, ובעיקר במחאת האוהלים שצצה בקיץ האחרון, אבל גם לא מפחדת להעביר עלינו ביקורת קשה. ב־2009, בזמן מבצע עופרת יצוקה, היא פרסמה מאמר ב"גרדיאן" שקרא לחרם כלכלי מלא על ישראל. כיום הביקורת המרכזית שלה על המחאה - שבה היא תומכת באופן כללי - היא שהיא לא כוללת את נושא הכיבוש. היא סבורה כי שני המאבקים האלה מוכרחים לשלב ידיים, אחרת אין למחאה עתיד. לדעתה, האליטה העסקית צמחה בשנות התשעים בזמן תהליך השלום, והיא גם זו שדחפה את רבין אליו כדי להפוך את ישראל למרכז סחר בינלאומי. בתחילת המאה ה־21 הבינה ישראל כי תחום היצוא המרכזי שלה הוא הייטק, ובתוכו תחום הביטחון, וזנחה את ניסיונות השלום.

 

"חברות כמו צ'קפוינט ונס מכניסות הרבה יותר כסף מאשר יצוא פירות", היא אומרת. "ישראל נחשבת אומת הסטארט־אפים, והסקטור הביטחוני משחק תפקיד מרכזי מאוד בתוך זה. המגזר העסקי בישראל כיום אומר: 'אנחנו לא צריכים שלום כדי לחיות ברווחה, אנחנו צריכים ביטחון, אבל יש לנו כל מיני דרכים להרוויח ממצבנו הביטחוני'.

 

"הימין הישראלי מצא כל מיני דרכים יצירתיות מאוד להרוויח מהכיבוש, בעיקר באמצעות יצוא טכניקות הגנה. אתה כל הזמן קורא סיפורים חדשים על עסקאות כאלה. אני חיה בוונקובר ולא מזמן קראתי ששדה התעופה כאן העביר את מערך הביטחון שלו לחברה ישראלית. לישראל גם יש תיירות ביטחון ענפה מאוד. אנשי צבא וביטחון באים ללמוד מהטובים ביותר, וככה אתם גם משווקים את עצמכם, כמדינה מספר אחת בענייני ביטחון. כל התחום הזה חשוב מאוד לכלכלה שלכם, אבל הוא מושתק.

 

"אני כותבת עכשיו ספר על התופעה הזאת, שאני קוראת לה 'הקפיטליזם של האסונות'. אנחנו רואים את זה גם בתחום של שינוי האקלים: אנחנו עומדים לפני אתגרי אקלים חשובים מאוד ומאמינים שיש רצון לפתור את הבעיות, אבל בפועל עושים עבודה גרועה בלמצוא את הפתרונות. במקביל, אנחנו רואים שמתפתחות המון דרכים יצירתיות להרוויח כסף מצרות האקלים האלה. המגזר העסקי לא חושב על פתרונות אלא על דרכים להרוויח. זה בעצם המודל של ישראל ושל תעשיית הביטחון שלה".

 

אל תעריצו את פישר

 

אם יש מישהו שמרגיז את קליין, הרי זה נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר. היא כותבת עליו בספרה, ומנצלת את הראיון כדי להזהיר את הישראלים מפניו. "כשסטנלי פישר היה בבנק העולמי הוא היה אחד מאלה שדחפו את דוקטרינת ההלם ברוסיה, ובסופו של דבר סייע ליצירת שלטון האוליגרכים", היא אומרת. "במשבר במדינות דרום אסיה, בשנים 97'–98', פישר הוא שהכתיב את מדיניות הבנק העולמי. האסטרטגיה היתה לתת לאותן מדינות לסבול כדי שהן יורידו את חסמי המסחר שלהן. המדינות האסייתיות נכנעו בלית ברירה, ויצרו את אחת ממכירות החיסול הגדולות ביותר שראה העולם אי פעם. פישר הוא אחד מלוחמי דוקטרינת ההלם המסורים ביותר, זה האיש שאתם צריכים לסבול כמנהיג הכלכלה שלכם".

 

נראה שהמשק הישראלי ניצל מהמפולת של 2008, וכלכלנים מייחסים את זה להצלחתו של סטנלי פישר כנגיד בנק ישראל.

"כשמדינה מעריצה את נגיד הבנק שלה זה תמיד מסוכן. תראה מה קרה לאלן גרינספאן. למעשה, בתרבות הכלכלית האמריקאית עד לפני המשבר היה לו תפקיד די דומה לזה של פישר אצלכם. כולם הביטו עליו בהערצה, עד שהתברר שהוא זה שהתיר לבנקים להתנהל בצורה שהם התנהלו. אני רואה בו את אחד האחראים למפולת של 2008.

 

אלן גרינספאן. מהערצה למפולת אלן גרינספאן. מהערצה למפולת צילום: בלומברג

 

"יש לאנשים תשוקה גדולה לדמות האב המבין ויודע כל, אבל יש לי תחושה שאם תמשיכו להעריץ את פישר ולא לבקר אותו אולי תמצאו את עצמכם במצב דומה לזה של ארצות הברית ב־2008. נכון שהכלכלה הישראלית גדלה ומתפתחת, ואנשים רואים את העושר, אבל רוב הציבור לא נהנה מפירותיו. זה מקור המחאה, חוסר הצדק המשווע שבו עשירים מופלגים לוקחים את כל העושר לעצמם. זה לא מספיק להגיד 'הכלכלה שלנו משגשגת, אנחנו צריכים להיות שמחים שהספינה לא מתנדנדת'. גם בישראל אנשים רוצים לשנות את השיטה".

שקיפות ממשלתית: הטרנד שצריך לשים לו גבולות / קרן צוריאל

 

1. ברק אובמה הוא מאסטר של זיהוי טרנדים, אדם שניחן בחוש ריח ל"דבר הנכון". בנשיאות ארצות הברית הוא זכה בנוקאאוט לאחר שאימץ כמה מילות קוד שקלעו בדיוק לכל מה שהרגיז את האמריקאי הממוצע. אחת מהן היתה שקיפות.

"האמריקאים רוצים לשוב ולבטוח בממשלה שלהם", אמר בנאום מלא השראה עוד כסנטור. "לגרום לכך שהממשלה תיתן דין וחשבון לציבור זו לא רק מטרת הקמפיין הזה - זו מטרת חיי כבר שני עשורים". שנתיים מאוחר יותר, כשהוא כבר נשיא, אובמה חזר על ההבטחה. "נעבוד יחד להבטיח את אמון הציבור ולבסס מערכת של שקיפות, השתתפות ציבורית ושיתוף פעולה".

 

הדעה המקובלת כיום בארצות הברית היא שבפועל השקיפות של אובמה די עכורה, אבל הוא אכן הצליח בדבר אחד: להפוך מילה מעייפת, שסבלה משימוש עודף ולא תמיד אמין בעולם התאגידי, למושג הכי חם בשוק.

 

2. דפני ליף גם היא מאסטרית בקריאת תחושות הרחוב (גם אם לא המבטאת המילולית המצטיינת שלהן). מה שיפה במאבק החברתי שהיא מובילה הוא ההתעקשות על מהלכים שקופים ודמוקרטיים, שיביאו לידי ביטוי את כולם, לא רק את החבר'ה שלה. לכן הדרישה להכניס מצלמות ולשדר את המשא ומתן שלא היה עם ראש הממשלה אינה אזוטרית, אלא דמוקרטיה ושקיפות בצורתן המהודקת ביותר.

 

3. פרופ' מנואל טרכטנברג קלט גם הוא לאן נושבות הרוחות. ייתכן שמסקנות הוועדה שלו לא יירשמו בדפי ההיסטוריה, אבל זוהי הוועדה הראשונה בישראל שדיוניה התנהלו עם מצלמות ושימוש שוטף במדיה החברתית. לכל הפחות, ועדת טרכטנברג היא סמן ימני לדרך שבה יתנהלו ועדות ציבוריות בעתיד.

 

פרופסור טרכטנברג פרופסור טרכטנברג צילום: אוראל כהן

 

4. ג'וליאן אסאנג' הוא הסמן הקיצוני והקולני ביותר של שקיפות ממשלתית בימינו. אסאנג' הוא מייסד אתר ויקיליקס, שפרסם בשנתיים האחרונות מאות אלפי מסמכים סודיים שהביכו את מחבריהם ואת האנשים והמדינות שהופיעו בהם. היו שם שגרירים, סוכני מוסד ו־CIA, שליחי חב"ד, תאגידים שגדולים ממדינות, חיילים ופוליטיקאים.

 

מתוך אמונה עיוורת בכוחה של השקיפות לחַטֵא, בויקיליקס מפרסמים הכל, יהיו התוצאות אשר יהיו. שקוף, אבל כנראה לא מספיק זהיר ודמוקרטי. לא זהיר - כי דלפו מהאתר שמות של מקורות. ולא דמוקרטי, כי אף שהוא משתמש בתחילית הפופולרית "ויקי", אין שום דבר שיתופי באתר, ואשתקד אף הוסרה האפשרות להגיב בו. נראה שבויקיליקס מאמינים בשקיפות, אבל רק אם היא חד־צדדית.

 

5. סטיב אפטרגוד הוא הראשון לטעון שאסנאג' ושכמותו עברו את הגבול. אפטרגוד הוא מהנדס חשמל שעשה הסבה למאבק בסודיות ממשלתית, פרויקט שהוא מנהל במסגרת פדרציית המדענים האמריקאים (FAS), ובזכותו קיבל כמה פרסים. בתחילת 2007, קצת אחרי שויקיליקס קם, מייסדיו הציעו לאפטרגוד להיות חבר במועצה המייעצת שלהם. הוא החליט לחכות ולראות מה יעשו לפני שיצרף אליהם את שמו.

 

היה לו מוניטין לשמור עליו אחרי כמה הישגים מטלטלים. ב־1991, למשל, הוא חשף תוכנית סודית של משרד ההגנה האמריקאי לשימוש בטכנולוגיות גרעין במנועי טילים. בעקבות החשיפה משרד ההגנה פרסם דו"ח ביקורת על התוכנית, חשף את תקציבה, ובסופו של דבר היא נסגרה. הוא זכה בתביעות נגד שתי סוכנויות ממשלתיות ביטחוניות, אחת מהן היא ה־CIA, שבעקבותיהן פורסמו תקציביהן.

 

כיום אפטרגוד הוא אחד המבקרים הגדולים ביותר של ויקיליקס. מבחינתו, "צריך לראות בויקיליקס את אחד האויבים של חברה פתוחה, מפני שהוא לא מכבד את החוק או את זכויות האנשים. באופן עקבי ויקיליקס רומס את הפרטיות של קבוצות לא ממשלתיות ולא תאגידיות, ללא כל סיבה בת תוקף", כתב בבלוג שלו. מתברר שגם שקיפות, מעל לכל, צריכה עדיין להיות חכמה.

 

TFA: גורמת לבוגרי הרווארד וייל לחלום על הוראה / שי אספריל

 

בשנים האחרונות השתנה השיח המאפיין בוגרי קולג' צעירים בארצות הברית. במקום לשאוף לתפקיד בכיר בבנקי השקעות בוול סטריט, התמחויות בבית הלבן או עבודה בחברות טכנולוגיה מובילות, החלו הבוגרים - בעיקר באוניברסיטאות היוקרה - לפנות דווקא להוראה. המסלול, שבמשך שנים נראה כאפרפר ולא מגניב, הפך כמעט בין לילה לאחד הדברים הכי חמים.

 

המקום שאליו נוהרות מדי שנה עשרות אלפי מועמדויות של בוגרים מצטיינים הוא TFA (ראשי תיבות של "ללמד עבור אמריקה"), ארגון ללא מטרות רווח שהוקם לפני 21 שנה. ב־2010 גייס TFA לא פחות מ־5,200 בוגרי אוניברסיטאות לתפקידי הוראה, שנבחרו מתוך 48 אלף פניות. שיעור הקבלה הזה הופך את התוכנית לסלקטיבית יותר מבית הספר למינהל עסקים של הרווארד, למשל.

 

אוניברסיטת הרווארד אוניברסיטת הרווארד צילום: Shutterstock

 

האקסקלוסיביות הזו עובדת: בשנת 2010, למשל, 18% מבוגרי הרווארד וייל, שתי האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית, הגישו מועמדות. באותה שנה הפכה TFA למעסיק הכי גדול של בוגרים מאוניברסיטאות יוקרתיות כמו ג'ורג'טאון, דיוק ודארטמות'.

 

אחרי תקופת הכשרה בת חמישה שבועות נשלחים המשתתפים ללמד ברחבי ארצות הברית, רובם בבתי ספר חלשים בדרום או בשיכוני עוני בערים הגדולות. אחת הסיבות לפופולריות של התוכנית היא שהיא נמשכת שנתיים בלבד: לאחר סיום התוכנית, מקווים ב־ TFA, כשמשתתפיה ימשיכו לכל קריירה שיבחרו, השנתיים בהוראה יעשו אותם קשובים ומעורבים יותר.

 

סיבה נוספת לפופולריות של TFA פרוזאית בהרבה: היא משלמת 45 אלף דולר לשנה, פלוס הטבות סוציאליות. זהו סכום יפה, בייחוד בהתחשב בכך שכמעט כל המורים גרים באזורים שיוקר המחיה בהם נמוך, כך שהם יכולים לחסוך.

ההצלחה של התוכנית הובילה לשיתופי פעולה עם ארגונים דומים ברחבי העולם. כיום פרושה הרשת, ששמה Teach For All, ב־17 מדינות, בהן גם ישראל, כאן היא נקראת "חותם".

 

מבקרי התוכנית טוענים כי הפקדת חינוכם של ילדים בידי צעירים חסרי ניסיון היא מעשה לא אחראי. מחקר שנערך לאחרונה, למשל, גילה כי במתמטיקה הצליחו משתתפי התוכנית להוביל את תלמידיהם להישגים טובים יותר ממורים בעלי ניסיון, בשעה שבתחומים המילוליים - דוגמת שיפור הקריאה - הישגיהם היו טובים פחות. ביקורת אחרת היא שהבוגרים הצעירים פונים להוראה בעיקר במטרה לייפות את קורות החיים שלהם, ולשפר את סיכוייהם להתקבל לתארי המשך יוקרתיים ולהשיג משרות טובות יותר. "TFA, שהחל כארגון עם עקרונות נעלים, הפך לעוד תחנה בדרכם של ילדים עשירים לקריירה בעריכת דין או בעסקים", הם טוענים.

 

בינתיים נראה כי אותם "ילדים עשירים" ימשיכו לראות בתוכנית האקסקלוסיבית תחנה מרכזית בדרכם לכבוש את העולם. תוך כדי, הם גם יעשו בו משהו טוב.

 

הפרופסרים: כלכלנים הופכים לכוכבי רוק / תומר זלצר

 

באחת הסצנות היותר משעשעות בסרט "Get him to the Greek" מ־2010, יושב האמרגן ארון גרין (שאותו משחק ג'ונה היל) בחדר ההמתנה של תוכנית הבוקר "Today" של רשת NBC. לפתע, הוא מבחין באדם מזוקן שיושב מולו ומפתח עמו את הדיאלוג הבא:

גרין: "אתה פול קרוגמן?".

איש: "אה, כן".

גרין: "אבא שלי אוהב את החרא שאתה עושה".

 

"Get him to the Greek" כלל לא פחות מ־15 הופעות אורח של אנשים ששיחקו את עצמם: שבעה שחקנים, ארבעה מוזיקאים, שלושה אנשי טלוויזיה וחתן פרס נובל בכלכלה אחד, פרופ' פול קרוגמן, מגה־סלב מסוג חדש. בפאנל, שהתקיים ב־London School of Economics, הציג אותו המנחה כ"כוכב הרוק פול קרוגמן", ואחת המעריצות שלו יצאה למסע צלב בבלוג שלה כדי להוכיח שקרוגמן נראה הרבה יותר טוב מג'ורג' קלוני.

 

קרוגמן. מגה סלב קרוגמן. מגה סלב צילום: אוראל כהן

קרוגמן הוא דוגמה מעט קיצונית, אבל הפיכת הפרופסורים המובילים לכלכלה לסלבריטאים היא תופעה הרבה יותר רחבה. מאז המשבר של 2008, העיסוק האובססיבי בכלכלה הפך את הפרופסורים לסלבריטאים. קרוגמן עומד בראש המחנה, אבל לא רחוק מאחוריו ניצבים פרופ' ג'וזף שטיגליץ ופרופ' רגהוראם רג'אן. במדרגה נמוכה יותר, אבל עדיין במעמד של איקונים, נמצאים ד"ר נאסים טאלב, פרופ' סטיבן לוויט ופרופ' נוריאל רוביני.

 

הזינוק לתהילה של הפרופסורים הגיע גם בישראל. בתחילת אוגוסט, כשהלחץ הציבורי איים להטביע את ספינתו הרעועה של בנימין נתניהו, הבזיק במוחו של ראש הממשלה רעיון מקורי במיוחד: להקים ועדה. השעה היתה קרובה לחצות ונתניהו ביקש להשיג לעצמו כלכלן מכובד. הפעם לא היה מדובר בחשוד המיידי סטנלי פישר, אלא בפרופ' מנואל טרכטנברג. מנהיגי המחאה, מצדם, לא בזבזו הרבה זמן ומיהרו לגייס לעזרתם צבא של אנשי אקדמיה משלהם: אביה ספיבק, יוסי יונה, לאה אחדות, יוסי זעירא, מרדכי קרמניצר ובלהה תדהר הם רק חלק מהפרופסורים שהובילו את צוות המומחים האלטרנטיבי.

 

טרכטנברג הוא האחרון בשורה ארוכה של מינויים ציבוריים מקרב בכירי האקדמיה בשנים האחרונות: נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר, יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר (וקודמו, פרופ' זוהר גושן), המפקח על שוק ההון והביטוח פרופ' עודד שריג, מנהל רשות ההגבלים פרופ' דיוויד גילה, יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב במועצה להשכלה גבוהה (טרכטנברג) וראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל. גם מה שנראה כהישג הגדול ביותר של שר האוצר יובל שטייניץ הוא אימוץ מסקנות ועדה בראשות פרופ' איתן ששינסקי. התואר "פרופסור" הפך לתו התקן החדש במשק.

 

בעידן שבו החשדנות כלפי המערכת הפוליטית בישראל בשיאה, השימוש בפרופסורים מסייע לפוליטיקאים לטעון כי ההחלטות החשובות מתקבלות באופן מקצועי ונטול ניגודי עניינים. אם המגמה הזאת תימשך, יכול מאוד להיות שבסופו של דבר יתברר שהפוליטיקאים ירו לעצמם ברגל: כרגע הפרופסורים מסתפקים באיוש משרות של פקידי ציבור, השלב הבא יהיה כניסה ישירה לפוליטיקה ותחרות ראש בראש מול הפוליטיקאים המקצועיים.

 

הימין הקיצוני באמריקה: בדיחה שעשויה לשנות את העולם / טלי שמיר

 

אחרי עידן קצרצר שבו היה נדמה שאמריקה חווה איזו פתיחות מחודשת בדמותו של הנשיא השחור הראשון, המטוטלת הפוליטית שוב נעה אל הצד השני, לכיוון הימין הקיצוני, זה שמבטיח שהגאולה נמצאת אצל אלוהי הנוצרים והשוק החופשי.

ממיט ראמני, שהודיע לתומכיו ש”תאגידים הם בני אדם", ועד מישל בקמן, פעילה נמרצת נגד זכויות הומואים ולסביות (אף שאחותה לסבית) - כל אחד מהמועמדים השמרנים לנשיאות האומה הכי חזקה בעולם מחפש את כרטיס הכניסה שלו אל לבבותיהם של מילוני אנשי "מסיבת התה" הימנים הקיצוניים, יושבי חגורת התנ"ך הנחשלת ברובה, שונאי המיעוטים, אוהבי העשירים, מאוכזבי ברק אובמה ונפגעי המשבר הכלכלי.

 

השם החם ביותר כיום בזירה הוא מושל מדינת טקסס ריק פרי. פרי הוא נוצרי מאמין שנוהג לעשות כושר כשאקדח בכיסו ותומך נלהב בעונש המוות. הוא טען בעבר שביטוח לאומי הוא "הונאת פונזי" ושההתחממות הגלובלית היא המצאה של מדענים שרוצים יותר כסף, מה שלא הפריע לו להפוך למועמד המוביל לראשות המפלגה הרפובליקנית ולאיש שנחשב לבעל הסיכויים הכי גבוהים להביס את אובמה בבחירות לנשיאות ב־2012.

 

ריק פרי מושל טקסס ריק פרי מושל טקסס צילום: MCT

 

בין תומכיו של פרי ובין האנשים שהגיעו לתפילת ההמונים שארגן לא מזמן באצטדיון בטקסס (שבה ביקש מאלוהים שיוריד קצת גשם - זה לא הצליח) אפשר למצוא טיפוסים כמו הכומר דאג סטרינגר, שמאמין שאסון התאומים היה מחאה אלוהית נגד הומוסקסואליות, ואת מאמיני כנסיית קורנרסטון, שהמנהיג שלה, ג'ון האגי, אמר שהוריקן קתרינה היה נקמת אלוהים בניו אורלינס על חטאיה ושהיהודים הביאו על עצמם את השואה.

 

בשעה שמועמדים דמוקרטים נתפסים לרוב כטיפוסים אפררוריים למדי (למעט איזו פרשייה מינית פה ושם), המועמדים הרפובליקנים תמיד ידעו לספק קרקס פוליטי ראוי ומלא בצבע. האמריקאים צמאים לקרקס הזה ונהנים ממנו מאוד, וימשיכו לעשות זאת עד הבחירות בנובמבר 2012, אז הם עשויים לגלות שהבדיחה הזו היא בעצם על חשבונם.

 

צנע: המדיניות הכלכלית הלוהטת שעשויה למוטט את העולם / תומר זלצר

 

ב־26 באפריל 2009 חזה דיוויד קמרון, בנאומו בפני ועידת האביב של המפלגה השמרנית בבריטניה, את פתיחתו של "עידן הצנע" ("Age of austerity"). כמה חודשים לאחר שממשלות המערב התערבו בשווקים באופן חסר תקדים - כולל הלאמת בנקים, הזרמת כספים לשווקים והכרזה על תוכניות תמרוץ תקציביות שהחזירו לחיים את המודלים של הכלכלן האגדי ג'ון מיינרד קיינס (שתמך בהגדלת הביקוש על ידי ממשלות בעת משבר) - התחזית הזאת נראתה מעט משונה.

 

חלפו יותר משנתיים, והתחזית של קמרון, שבינתיים נבחר לראש ממשלת בריטניה, הפכה למציאות: ב־2010 בחר מילון מרים וובסטר ב־Austerity ל"מילה של השנה", לאחר שיותר מ־250 אלף חיפושים שלה נרשמו באתר החברה.

לפי לקסיקון "הפייננשל טיימס", "צנע (Austerity) הוא מדיניות ממשלתית הננקטת במטרה לצמצם את כמות הכסף שהממשלה מוציאה או את כמות הכסף שאזרחיה מוציאים". בשנה האחרונה התקבע שוב באיחוד האירופי ובארצות הברית קונצנזוס מקצועי: הדרך הטובה ביותר להתגבר על "משבר החובות הריבוניים" היא באמצעות קיצוצים כואבים בתקציבי הממשלות.

 

תקופת הצנע תקופת הצנע

 

גם אזהרות חוזרות ונשנות של כלכלנים זוכי פרס נובל כמו פרופ' פול קרוגמן ופרופ' ג'וזף שטיגליץ, שניסו לשווא להסביר כי דווקא בתקופת משבר יש להגדיל את השקעות הממשלה כדי לתמוך בצמיחה, לא נלקחו ברצינות. אפילו "האקונומיסט", לא בדיוק מעוז של שמאלנות כלכלית, הדגיש בחודשים האחרונים את חוסר התוחלת שבמדיניות הצנע בעת הנוכחית. גם הוא, כמו המאמרים של קרוגמן ושטיגליץ, לא ממש הזיז לקובעי המדיניות במערב.

 

באירופה, גרמניה והבנק האירופי המרכזי (ECB) אילצו את הכלכלות השבורות של יוון, פורטוגל, אירלנד, ספרד ואיטליה להכריז על צעדי צנע משמעותיים, שנתקלו בהתנגדות ציבורית עזה. בארצות הברית המפלגה הרפובליקנית יצאה לקרב ראש בראש עם הנשיא ברק אובמה, שנאלץ להיכנע ולהסכים לקיצוצים בהיקף של 2.4 טריליון דולר בעשור הקרוב בתקציב הממשלה בתמורה להעלאת תקרת החוב, רגע לפני שאנשי "מסיבת התה" ממוטטים את הכלכלה האמריקאית.

בינתיים, מצבן של המדינות המפותחות רק הולך ומידרדר. לא ברור אם אחרי שקברו שוב את קיינס, פחות מדקה אחרי שהחזירו אותו לחיים, יימצאו בעולם מנהיגים נועזים שישכילו לאמץ שוב את דרכו, ולהחזיר את התקווה לכלכלה העולמית.

 

העשירים רוצים מיסוי: כן, אבל בתנאים שלהם / תומר זלצר

 

בגיל 81, ועם הון אישי של 50 מיליארד דולר, וורן באפט מנסה להצטייר כרובין הוד של ימינו. על רקע ההידרדרות הכלכלית בארצות הברית ובאירופה, באפט הציע לאחרונה להעלות את שיעור המס שמשלמים עשירי אמריקה. ההצעה התקבלה בהתלהבות על ידי הנשיא אובמה, שהעמיד אותה בלב תוכניתו לצמצום הגירעון הלאומי, ומתכוון לגייס 1.5 טריליון דולר באמצעות מסים. "יוזמת באפט" זכתה גם לתמיכתם של מיליארדרים ברחבי העולם, ובהם ליליאן בטאנקור מצרפת (הבעלים של אימפריית הקוסמטיקה לוריאל) ולוקה די מונטצמולו מאיטליה (יו"ר פרארי). מנגד, אנשי "מסיבת התה" במפלגה הרפובליקנית, שמתחרים בראש הממשלה נתניהו על התואר אלופי העולם בקיצוצי מסים לעשירים, תקפו את ההצעה בחריפות.

 

וורן באפט וורן באפט צילום: בלומברג

 

מודל המיליארדר שמציג באפט - זה שקשוב לחברה, מתחנן לשלם יותר מס ואף מתחייב לתרום חלק ניכר מהונו לצדקה לאחר מותו - שונה לכאורה ממודל "הטייקון החזירי" שאפשר לייחס, למשל, לדונלד טראמפ. אבל זוהי אשליה. שני בעלי ההון האלה משחקים את אותו משחק ומייצגים את אותו אינטרס. בשנות השישים, כשהאינטרס שלו היה אחר, באפט דווקא לחץ להוריד למינימום את מס החברות, מהלך שהגביר משמעותית את קצב זרימת המזומנים לחשבון הבנק שלו.

 

אלא שלא צריך להרחיק עד שנות השישים. רק בשנה שעברה הפעיל באפט את כל עוצמתו הפוליטית כדי לסכל הצעת חוק לרפורמה בשוק הנגזרים הפיננסיים שהיתה עלולה לפגוע בו. באפט, אחד התורמים הגדולים של הנשיא ברק אובמה, לא היסס לגייס את הסנטור הדמוקרטי בן נלסון ו"להעביר" אותו לצדם של הרפובליקנים שהתנגדו להצעת החוק.

 

לא מומלץ להתרשם מפרץ הנדיבות של באפט. גם אם האורקל מאומהה מוכן לתת מכספו, יש לכך תנאי מאוד ברור: הוא - ורק הוא - יקבע כמה, איך ומתי.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x