מה נגיד, היה כיף

באוויר כבר אפשר לחוש צינת סתיו עדינה, והיא מביאה איתה פרידה מצערת מהשנה הכלכלית הכי אמוציונלית שעברה על ישראל. אלה לא היו אמוציות של תאווה או כאב, מהסוג שמלווה כל שנת זינוק או התרסקות בבורסה. זו היתה שנה שהולידה תחושות אנושיות מורכבות הרבה יותר, ואצל הרבה יותר אנשים.

כמו סופת הוריקן, סערת המחאה נולדה ללא התראה מוקדמת ולא השאירה כמעט אף פינה יבשה. שפע הוועדות שמתחילות לפרסם כבר עכשיו את מסקנותיהן הרדיקליות - גם אלה שאינם מסופקים יודו שאיש לא תיאר לעצמו - הן רק אינדיקציות ראשונות להשפעות העומק של מה שהתרחש כאן. מי דמיין שנגיע לספטמבר, סתם ספטמבר של שנה לא עגולה, וחרמות צרכניים אפקטיביים יתקבלו כעניין שבשגרה, נערות צעירות יידעו לדקלם את עמדתן בנוגע לדוקטרינת טרכטנברג, אנשי עסקים יקראו לקצץ במשכורתם ולהעלות את נטל המס עליהם ולא יאושפזו בכפייה, רגולטורים יחליפו רטוריקה, נערי אוצר יידומו, טייקונים יתבטאו בעד מעמד הביניים, ופוליטיקאים יגורשו בבושת פנים - ובכל זאת יישרו קו עם האוהלים שנמתחו לאורך השדרות ברחבי הארץ. כמה חבל שהשנה המרגשת הזאת מסתיימת כבר עכשיו.

מי שרוצה להבין את עומק ההפתעה מוזמן להציץ בגיליון "כלכליסט" מערב ראש השנה הקודם, שבו פורסמה תחזית שוק ההון של כלכלני בנק הפועלים. בואו נגיד שאילו היו מציעים להם היום לבלוע את הנייר שעליו נכתבה התחזית הם לא היו עונים "אכלנו כבר". באותם ימים הסתיימה שנה של זינוק מרשים בבורסה הישראלית, וכלכלני הפועלים היו זהירים אבל אופטימיים. משום הזהירות הם סברו שכדאי להשקיע בחברות הפונות למשק הישראלי ולא לחו"ל, ובעיקר באלה שמטבען מוטות צריכה פרטית. באופן ספציפי המליצו הכלכלנים על ארבע מניות ישראליות: שופרסל, דלק רכב, כיל ומבני תעשייה.

במבט לאחור, דווקא מי שהיה בוחר להמר נגד כל ארבע המניות הללו היה עושה קופה יפה. כן, אני יודע, קל להיות חכם בדיעבד. אבל כדאי להתעכב על ההמלצה השגויה של הפועלים, כי מעבר לנזק שגרמה למשקיעים שהלכו בעקבותיה היא מלמדת עד כמה עמוקה ומפתיעה הטלטלה המחשבתית שעברו המשק והחברה בישראל בשנה האחרונה. ארבע המניות הללו לא היו איזו יציאה נועזת של האנליסטים של הבנק. הן היו בחירה שמרנית, לב לבו של המיינסטרים הישן. זה פשוט המיינסטרים שהתחלף.

מניית שופרסל, למשל, נבחרה כמומלצת משום שהיא מובילה בתחומה והיתה עתידה ליהנות מהשיפור בצריכה הפרטית. זה בהחלט תיאור מדויק של שופרסל. אבל שתי התכונות הללו - מובילות והטיה לצריכה פרטית - הן בדיוק אלה שגרמו לשופרסל למחוק כשליש משווייה בבורסה ב־12 החודשים החולפים (לעומת כ־15% שאיבד מדד ת"א־25. כל החישובים נכונים למועד סגירת הגיליון).

כי בשנה החולפת דווקא הגודל של שופרסל הפך אותה לאייקון הרוע הקמעונאי. הוא גם הכתיב תגובה אטית יותר לגלי המחאה ואִפשר את פריחת המתחרים הקטנים, שרכבו היטב על טרנד יוקר המחיה. התבססותה של שופרסל על צריכה פרטית קשיחה לכאורה היא זו שאילצה אותה להתמודד השנה עם צרכנים זועמים, תובעניים, שחייבים לקנות מזון אבל עושים את זה קצת פחות, ובחריקת שיניים.

דלק רכב, שהומלצה על ידי כלכלני הפועלים מאותן סיבות בדיוק, איבדה קרוב ל־40% משווייה ב־12 החודשים האחרונים. יצחק תשובה, בעל הבית הקודם בדלק רכב, נהפך בזמן הזה - מאז המאבק המכוער והמיותר בששינסקי, דרך החתונה חסרת העידון ביער בן שמן ועד התספורת הצפויה באג"ח של דלק נדל"ן - לאייקון של חזירות קפיטליסטית.

כיל, עוד מניית טייקונים זוהרת של חברה שמרוויחה מיליארדים שנה אחרי שנה ונהנית מביקוש עולמי עצום למוצריה, נקלעה למה שמתפתח והופך להיות ששינסקי 2. חלק גדול מעלות השיקום של ים המלח עתיד ליפול עליה, והחברה הכוחנית של משפחת עופר מוצאת את עצמה לפתע מול רגולטור מתלהם והולך, חוות דעת משפטיות עוינות וסיכון גבוה להכפלת שיעור התמלוגים שהיא משלמת. בנסיבות הללו, העובדה שהמניה ירדה רק כמו מדד ת"א־25 בשנה החולפת עשויה להיחשב להישג.

המומלצת הרביעית, מבני תעשייה, שכלכלני הפועלים סברו שהנדל"ן המניב שלה ימשיך להניב, מחקה קרוב ל־20% מכספם של משקיעיה, במקביל להתרוקנות האוויר האטית בינתיים מבועת הנדל"ן ולבלימת הצמיחה בפעילות במשק.

אכן, זו היתה שנה כלכלית מפתיעה, ולא רק לאנליסטים. זהבית כהן גילתה ששורשים עממיים בפתח תקווה בואכה עיראק אינם מתכון לזיהוי תחושות זעם אותנטיות של ההמונים; עופרה שטראוס גילתה שגם חיים מרופדים בג'קוזי של זהב אינם מחדדים את החושים בעניין הזה; נוחי דנקנר גילה כמה מהר עלולים לאבד את הקרדיט; יובל שטייניץ גילה שמנהיגי העולם כולו מתרשמים עד עומק הלב מהתקציב הדו־שנתי שהמציא, רק שעדיין לא היה להם זמן לחקות את ההמצאה; בנימין נתניהו גילה... מה הוא גילה בעצם? נתניהו הוא אי של יציבות.

ואני? אני אתגעגע לצעדות המחאה של מוצאי שבת, להזדמנות הנדירה לגבור על הציניות, לתחושת האחווה, לאפקטיביות, להליכה הגאה עם הילד לאורך שדרות שאול המלך בואכה כיכר דפני ליף, לרטט ההמונים (ולשנה החדשה אני מבטיח לעצמי לא לכתוב עוד סיומות רגשניות. זה לגמרי לא אני)