כמה שווה השמטת הקרדיט למתכננת הווילה מהתוכנית "קחי אותי שרון"?

שופטת בימ"ש השלום בחיפה, אילת דגן, יקבלה את תביעתה של הנדסאית הארכיטקטורה צברית שפאן, ששימשה כמתכננת הווילה בקיסריה, בה צולמה התוכנית "קחי אותי שרון" כנגד בעל הווילה, עודד בן זאב, וחייבה אותו לשלם לה סך של 407 אלף שקל. הסכום כולל שכר טירחה עבור עבודתה ו-30 אלף שקל בגין נזק מהפרת זכויות יוצרים חלקית, פגיעה ועוגמת הנפש שנגרמה לה, עקב פרסום הווילה במגזין "בניין דיור", בלא שקיבלה במסגרתו קרדיט. זאת, בצירוף שכר טירחה לעורכי הדין בסך 40 אלף שקל.

השופטת קבעה כי הבעלים, עודד בן זאב, היה חסר תום הלב וחסר הגינות בסיסית והתנהגותו כלפי שפאן היתה צרת עין, עת שלל בפני המגזין כל מעורבות של אדריכל בתוכנית. יחד עם האמור קבעה כי אין בעבודתה של שפאן משום יצירה אדריכלית המוגנת תחת דיני זכויות היוצרים בגין היותה העתקה של מבנים בעלי מוטיבים מרוקאיים, שנשאבו מספרות מרוקאית מסורתית וכי הפריטים היחודיים יובאו ע"י בעל הבית.

בכתבה במגזין לא הוזכרו שמה או תרומתה של התובעת לעיצוב הבית ובן זאב, הכחיש כל מעורבות אדריכלית בעיצוב המבנה. לטענתה, מבירור שערכה במגזין, הסתבר כי במהלך הראיון נשאל בן זאב מי האדריכל והשיב כי קיבל יעוץ אדריכלי חסר חשיבות. לאחר שנשאל שוב ושוב אמר כי לא היה בכלל אדריכל והוא עשה הכל בעצמו.

התובעת הגישה שתי תביעות - האחת לתשלום שכר טרחה בגין התכנון שהנתבע לא שילם לה עד היום, והשניה - נגדו ונגד מגזין "בניין ודיור" בגין הפרת זכויות היוצרים שלה, בכך שלא נתנו לה את הקרדיט עבור תכנון ועיצוב הווילה, בכתבה שפורסמה במגזין. כאמור, התביעה נגד המגזין נדחתה.

השופטת דגן קבעה כי הבנין אינו "מעשה אדריכלות אומנותי" שכן מדובר בהעתקת מבנים שנבנו במרוקו ושאיבת רעיונות עיצוביים מספרים על בנייה מרוקאית מסורתית. במקביל נקבע בבית המשפט שהבאתם לארץ של כל הפריטים היחודיים היא של הנתבע, כולל הריצוף, טיח, הקשתות המרוקאיות האופייניות, מזרקה, דלתות ומשרביות (מחיצות) מעץ. הוא גם זה שהביא את בעלי המקצוע בהם טייחים ורצפים שיבצעו את ההנחה המיוחדת של האריחים וכל אלו, אחרי ששפאן סיימה את חלקה בתכנון. אך השופטת ציינה כי אין חולק שבן זאב אינו בעל הכשרה מקצועית בתחום האדריכלות ושלא יכול היה להכין, לחתום ולהגיש תכניות לרשויות ותכניות לביצוע. עובדתית, קבע בית המשפט שהנתבע הוא זה שפנה למגזין וביקש לפרסם כתבה על הווילה והיה לו עניין כמי שעיסוקו בקניית בתים ובשיפוצם לפרסם את עצמו.

השופטת דגן קבעה כי תשובתו של בן זאב למגזין לפיה לא היה מעורב כל אדריכל בעיצוב הבית אינה אמת. נראה כי התעקשותו לא להזכיר את שמה של שפאן כמתכננת וחוסר הנכונות לתת לה את הקרדיט על חלקה נבע מצרות עין, וחוסר הגינות בסיסית. זאת לצד רצון לקדם את עצמו בפרויקטים עתידיים באופן שכל העבודה תעבור דרכו תוך חסימת פניה עצמאית לאדריכל.