הון אנושי: כשאנחנו ישבנו באוהל

אבק האוהלים תפס את ראשי המשק בחופשת הקיץ שלהם, כמה נוח. לו"ז האירועים דל, וגם לאלה שמתקיימים הבכירים המובטחים לא באים. שגרירות דרום קוריאה הניחה אבן פינה לבניין שגרירות חדש, והכבודה המוזמנת לא הגיעה. כלומר, הכבודה שאינה כבוד חברת הכנסת מירי רגב. בנמל תל אביב הושק מחדש מתחם בית בנמל, ובקום איל פו מכרו, חוץ מחולצות טריקו ב־300 שקל, גם חולצות שתומכות במאבק, ב־30 שקל בלבד. שוב דיברו על אורחות בכירות, אבל זה נגמר בעיקר עם ברנז'ה תל־אביבית, אורנה אנג'ל ואיריס בק. שאלתי את בק, מנכ"לית מקאן אריקסון, איך היא מתחברת למחאה המתרחבת, והיא אמרה: "את המחאה שלי אני עושה בזה שאני לא גרה בתל אביב אלא בזכרון יעקב". לא הבנתי, אז המשכתי הלאה, לאירוע הבא.

מוזי ורטהיים וחיים גורי צילום: לם וליץ סטודיו

בערב לרגל 70 שנה להקמת הפלמ"ח כבר היה יותר עמוס. ותיקי המדינה, אנשים שהכירו אוהלים מבפנים כבר מזמן, הגיעו להיכל התרבות, אבל בדרך עשו סיבוב ברוטשילד וספגו קצת רוח נעורים מרדנית. סטף ורטהימר יצא מרוצה. "סוף סוף הציבור התעורר!", הוא אמר, "זה היה אמור לקרות כבר מזמן. אני מתריע על כך במשך שנים, זמן רב אני אומר שאי אפשר לשלוח את כל הצעירים לאוניברסיטה ללמוד משפטים ומינהל עסקים. ברור שהם יהיו מובטלים. וגרוע מזה - הם יעזבו את הארץ, ואם לא, הם ירצו לגור במרכז. מה שצריך זה לתת להם הכוונה והכשרה מקצועית, לתת מענקים וללמד את הצעירים מקצועות שיתאימו לצורכי התעשייה". שאלתי אותו אם להקלות הענק במס שהמדינה מעניקה למפעל שלו יש חלק במשבר, הרי המסים צריכים לבוא מאיפשהו, והוא אמר: "אלו החלטות של המדינה, אני לא אחד שמתערב או יכול להתערב בהחלטות של המדינה. כנראה יש סיבות שבגללן הם עושים את זה".

מה שיפה בטייקונים יוצאי הפלמ"ח הוא שהם מסתובבים בלי פמליה של עוזרים ויחצנים. ומה שיפה בפלמ"חניקים זה שהם מתייחסים לטייקונים לא כבני אלים, אלא כשכנים לאוהלים. התבוננתי נרגש במפגש של מוזי ורטהיים עם חבריו, בחיבוקים, בנשיקות. לרגע היה נדמה לי שחיים גורי מסתכל עליו קצת ביוהרה שפירושה "לא יכולת להיות סופר אז הלכת להיות איש עסקים".

צבי זמיר

שאלתי את ורטהיים על המחאה, והוא אמר בקול נחוש ופיקודי: "צריך להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות. להוריד את המס העקיף, וכבר בימים הקרובים". שאלתי אם המשבר לא נגרם בין השאר בגלל מחירי המזון, שלו עצמו יש השפעה ישירה עליהם. הוא התמקד בקוטג': "אנחנו לא הסיבה שמחיר הקוטג' זינק, אלה היו הקמעונאים. את הקוטג' מכרנו להם בארבע שלושים, והם גבו שבע ארבעים. תעשה את החישוב מי הרוויח פה".

צבי זמיר, לשעבר ראש המוסד, מנכ"ל ויו"ר בזן ודירקטור בחברה לישראל, כבר נשמע יותר כמו טייקון מאשר כמו פלמ"חניק, והעדיף להתמקד בכיל. "עד שהגיעו האחים עופר כיל היה מפעל כושל. היו הרבה בעיות עם עובדים, ולא ידעו איך לנהל אותו. ואז הם הגיעו עם תוכניות עסקיות והכל פרח". זמיר הכיר לי את נכדתו, עובדת סוציאלית, שכמובן מזדהה עם המאבק החברתי. שאלתי את זמיר לדעתו על המחאה, והוא אמר: "תראה, אני לא בטוח שנכון יהיה לתת להם את כל הדרישות שלהם. זה יכול למוטט את המשק".

גם שמעון פרס הזכיר בנאומו את השובתים, ואמר שבחוץ דור העתיד דורש "ציידק חברתי". לקראת סוף האירוע ביקש חיים חפר לומר כמה מילים, ואמר כי הפלמ"ח יצא מהאוהלים לכבוש את הארץ וניצח, וכי הוא בטוח שגם יושבי האוהלים ינצחו במאבקם. אחרון עלה הרמטכ"ל בני גנץ, שסיפר כי הוריו היו בפלמ"ח והוא נרגש מאוד. כששאלתי אותו מה הוא חושב על המאבק, גנץ אמר: "אני תמיד הייתי בעד צדק, לא כל שכן חברתי. אתה יכול לפרש את זה איך שאתה רוצה, אבל עשה לי טובה, אל תערב את הצבא בזה כי הוא לא קשור". קשה לומר שהצבא לא קשור, אבל אולי עדיף להישאר עם הקונצנזוס.