עופר איני
יו"ר ההסתדרות הוא המופתע הגדול מהאופי והנחישות שמגלים לפתע אלה שהוא מתיימר לייצג
כבר חודשים ארוכים שעופר עיני לא בעניינים. סערה צרכנית, שהתפתחה לסערה חברתית, עוברת על ישראל, אבל יו"ר ההסתדרות, ראש ארגון העובדים הגדול במדינה שהיה יכול לשמש פה למעמד הביניים המתכלה - פשוט לא רלבנטי. מחאת הדיור, המשכה של מחאת הקוטג', שהמשיכה את מחאת הדלק ומתפתחת להיות מחאה אדירה של ציבור שלם, כולן תפסו את עופר עיני לא מוכן. הוא יכול לזמן עד מחרתיים דיון של "הנהגת ההסתדרות" בנושא "מחירי הדיור ומצוקת מעמד הביניים", אבל אף אחד לא באמת סופר אותו. הבני זונות שינו את הכללים, ושכחו לספר לו.
לפראיירים נמאס, איך לא שמנו לב
עיני רגיל להתייצב כמתווך שקול בין משרד האוצר לעובדי מגזר מוכים, או לנהוג באיפוק בוגר בעימות בין עובדי מפעל לבעליו המרושעים. הוא ו"הנהגת ההסתדרות" אינם יודעים מה עושים עם אנשים שפשוט נמאס להם להיות פראיירים, במובן העמוק של המילה. חמור מכך, עיני ו"הנהגת ההסתדרות" היו האחרונים לזהות שלמעמד שלם של ישראלים נמאס להיות פראיירים. וזה המעמד שהם מתיימרים לייצג.
עיני לא יכול הפעם למחזר להגנתו את המנטרה על מגבלות כוחה של ההסתדרות והחלשת אחיזתה בקרב העובדים. את זה היה יכול לטעון מי שניסה ונכשל. עיני לא ניסה, כי הוא פשוט לא הבחין בלהט שגועש מתחת לפני השטח, או שלא האמין שבישראל הלהט הזה עשוי להתפרץ, ועוד בלב תל אביב.
שקט הוא רפש, שמתפוצץ בפרצוף
חוסר הרלבנטיות של ההסתדרות ניכר בהיצמדות הממכרת לוועדים הגדולים, שם העוצמה והאפשרות לאיים על הממשלה עדיין שרירות וקיימות. אבל מי שרוצה לשים את האצבע על ההתנתקות הסמלית של עיני מהציבור שהוא מתיימר לייצג, צריך לחזור רק ארבעה חודשים אחורה, לשביתת העובדים הסוציאליים. שביתה שהיתה מהמוצדקות שפרצו כאן ושזכתה לגיבוי מקיר לקיר בקרב הציבור, הסתיימה בהסכם מביש מבחינת העובדים, שעליו חתמו ההסתדרות והאוצר.
איך יודעים שהוא מביש חרף תוספת השכר שנכללה בו? משום שהעובדים עצמם סירבו לחזור לעבודה אחריו, טענו שנחתם מאחורי גבם, עמדו מתחת לחלונות ביום החתימה וצרחו בכל כוחם. זה לא עזר להם. ההסתדרות לא חזרה בה, בית המשפט אישרר ולעובדים נותר רק לחזור לטפל בחלכאים ובנדכאים כשבגרונם תחובה השפלה גדולה. העיקר שהושג שקט במשק. ובכן, שקט הוא לעתים גם רפש. ואם סתם מכסים אותו, בסוף הוא מתפוצץ בפרצוף.
