בן־דב תפר חבילה מנצחת - בעיקר לעצמו
האם בעל שליטה שהוביל חברה שאינה מחזירה את כל חובותיה, צריך לקבל במתנה 75% מחברה רווחית ונקייה מחובות?
בואו נגיד שההצעה החדשה של אילן בן־דב לבעלי איגרות החוב של טאו הוגנת. בן־דב הבין את גודל הצרה שאליה נקלע, ולזכותו ייאמר שהגיב במהירות והוסיף להסדר החוב סעיף שלפיו ימחל על חוב החברה כלפיו (באג"ח) ויחלק את המניות שהיה אמור לקבל כפיצוי נוסף לבעלי האג"ח.
לשם הנוחות,
אך האם זו סיבה מספקת להסכים להצעתו ללא כל מאבק כדי להוציא מההסדר הזה יותר? התשובה חד־משמעית: לא.
בואו נסתכל על זה מנקודת מבט מעט אחרת. טאו, לטוב ולרע, היא אילן בן־דב, כמו שבן־דב הוא טאו. כל ההחלטות שהתקבלו בחברה בשש השנים מאז רכש את השליטה בה, עברו דרכו.
בסופו של ההסדר המוצע, בן־דב צפוי לקבל טאו חדשה, כמעט נקייה מחובות, שבה הוא בעלים של לא פחות מ־75% מהמניות, ועוד מחזיק בשרשור במניות פרטנר החזקה וביבואנית מכשירי סמסונג, שיעבירו את החברה לרווח.
נשאלת השאלה: האם על פי קנה המידה המוסרי, שעליו מדבר בן־דב, הגיוני שבעל שליטה שהוביל חברה לא להחזיר את כל חובותיה יקבל במתנה 75% מחברה רווחית ונקייה מחובות?
תחשבו רגע על אדם הלוקח משכנתה מן הבנק לצורך רכישת דירה. כיצד ינהג הבנק אם יודיע לו הלווה כי פרע את רוב חובו אבל לא יוכל לפרוע את כולו? סביר להניח שהבנק יקרע אותו לגזרים.
מעבר לכך, כשאותו אדם יבקש לקחת הלוואה בעתיד, הוא יסומן על ידי המערכת כולה כלווה בעייתי, ויתקשה לקבל את אמון הבנקים שנית.
לא כך הדבר אצל בן־דב: גם אחרי הסדר החוב הראשון של טאו נעמדו הבנקים והמשקיעים המוסדיים בתור כדי להעניק לו מימון לרכישת השליטה בפרטנר. וראו זה פלא, שלוש שנים בלבד אחרי ההסדר הראשון בטאו מגיע הסדר שני. ומה אומר על זה בן־דב? הוא משוכנע שגם בפעם הבאה שיזדקק למימון הוא יקבל אותו ללא בעיה. אז מה אם לא החזיר את כל החוב? לדבריו, העיקר זו ההתנהלות.
