הבלוף הגדול של דמי הניהול הממוצעים

"דמי הניהול בקופות הגמל אינם יקרים", זועקים מנהלי בתי ההשקעות ומפנים את המקטרגים אחר כבוד לאתר משרד האוצר. ואכן, לפי נתוני גמל נט באתר האוצר, נראה על פניו שממוצע דמי הניהול בקופות הגמל עמד ב־2010 על 0.87%, רחוק מתקרת דמי הניהול המותרת בחוק בגובה 2%. אלא שמאחורי הנתון התמים הזה מסתתר השקר הגדול שמספרים לנו גופי ההשקעות, שדמי הניהול שהם גובים נוגסים לנו עד שליש מכספי הפנסיה.

תעשיית החיסכון הפנסיוני על שלושת מוצריה - קרנות הפנסיה, קופות הגמל וביטוחי המנהלים - עובדת בשיטה של סבסוד צולב שאי־הצדק המובנה בה צועק לשמים: ועדי העובדים החזקים משלמים דמי ניהול אפסיים, שממומנים מדמי הניהול הגבוהים שמשלם האדם הממוצע.

באמצעות העלאת דמי הניהול של החוסכים הקטנים מכסים בתי ההשקעות וחברות הביטוח על מתן אותן הנחות.

האזרח הקטן מפסיד, מנהלי החסכונות מרוויחים

ארגוני העובדים הגדולים כמו עובדי המדינה ואנשי הקבע, וכן ועדי עובדים של תאגידי ענק כמו הבנקים או אינטל ואמדוקס, זוכים לדמי ניהול נמוכים מהממוצע, מכיוון שגופי הפנסיה מוכנים להציג שולי רווח נמוכים יחסית תמורת ניהול נפח נכסים גדול. דמי הניהול הזעומים הללו מושכים את ערכו של הממוצע כלפי מטה, כך שאינו משקף את המחיר האמיתי שמשלם הציבור הרחב. רוב הציבור, שאינו שייך לוועד עובדים גדול אלא עובד בבית עסק בינוני או קטן, נדרש לשלם דמי ניהול גבוהים בהרבה מאותו ממוצע נמוך יחסית.

כך נוצר מצב אבסורדי שממוצע דמי הניהול במוצרי הפנסיה מורכב מקבוצה גדולה של אנשים שנהנים מדמי ניהול אפסיים, לצד קבוצה חלשה ומצומצמת של אנשים שמשלמים סכומים המתקרבים לתקרה המותרת בחוק. כוח המיקוח של הקבוצות החלשות נמוך במיוחד, בעיקר כאשר היקף החיסכון שלהן יחסית קטן. מי שמחזיקים בחסכונות גדולים לא נדרשים להנחות שהם מקבלים ממילא.

פרופ' עודד שריג, המפקח על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר צילום: גדי דגון

קרנות הפנסיה, חברות הביטוח וקופות הגמל לא יילחמו על לבו של האזרח הקטן בעל ההפרשות הפנסיונית הזעומות גם אם יגדיל ראש, יעז ויתמקח. המוקדנים החרוצים של בתי ההשקעות וחברות הביטוח ישלחו אחר כבוד את הלקוח העקשן ללכת ולחפש הנחות אצל המתחרים.

הרפורמה שנעשתה בדמי הניהול לא מספיקה

וכאן נכנס לתמונה הרגולטור: פרופ' עודד שריג, המפקח על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר, האיש שאמור לזעוק את זעקתו של החוסך הקטן ולמנוע את היווצרותו של מצב לא שוויוני מסוג זה. אמנם באיחור של עשרות שנים של חסכונות - שחלק ניכר מהם הלך לכיסים השמנים של חברות הביטוח ובתי ההשקעות - משרד האוצר התעורר בסוף 2010 והכריז על רפורמה שמורידה את תקרת דמי הניהול בקופות הגמל וביטוחי המנהלים. קרנות הפנסיה שמנהלות כ־18% מהחסכונות הפנסיוניים משום מה נותרו בחוץ.

כחלק מהרפורמה הורדה תקרת דמי הניהול בקופות הגמל מ־2% ל־1.2% - מהלך שמשמעותו הפחתת אותו סבסוד צולב שערורייתי. גם אם חברות הביטוח ימשיכו לנצל את החוסך הקטן באמצעות גביית דמי ניהול גבוהים במטרה לסבסד את דמי הניהול של החוסכים המאוגדים - לכל הפחות אותו "ניצול" יופחת משמעותית.

אלא שמעבר לרעש ולצלצולים שליוו את הכרזת הרפורמה, היא תיכנס לתוקפה רק ב־2015, וגם זאת רק אם האוצר יצליח להתגבר על מחאת הגופים שינסו לטרפד את המהלך. ובכל מקרה, גם כשהרפורמה תתרחש, הפערים בין סוגי החוסכים אולי יתכווצו אך רעיון הסבסוד יישמר. ואם לא די בכך, שוק הפנסיה שסובל מתחלואה זהה בכלל לא מוחל תחת הרפורמה.

במשרד האוצר חייבים להתעורר ולהתחיל לעבוד

שריג, הרגולטור, לא יכול להמשיך להתחבא מאחורי נתוני הממוצעים של דמי הניהול שמופיעים באתר האוצר ולטעון לתחרות, אלא צריך לקום ולעשות מעשה. והנה רעיון למחשבה - מדוע לא יקבע משרד האוצר כי מנהלי קרנות הפנסיה, ביטוחי המנהלים וקופות הגמל יוכלו לגבות דמי ניהול כאוות נפשם, אך זהים לכל הלקוחות בכל אפיק - ממש כמו כל מוצר מדף אחר ובדיוק כמו בתעשיית קרנות הנאמנות.

במצב זה, מנהל קרן פנסיה שירצה לנהל את הכספים של גוף גדול כמו ועד עובדי אינטל או אמדוקס, גוף שיודע להתמקח ולדרוש דמי ניהול אטרקטיביים - ייאלץ להפחית את דמי הניהול לכל הלקוחות באותו מוצר מבלי לעשות איפה ואיפה. התוצאה של המהלך תהיה תחרות בין הגופים עצמם עבור דמי הניהול שהם מציעים לכלל הלקוחות, והכוח הגדול של העובדים המאוגדים ישרת סוף סוף גם את הציבור הרחב.