שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף אקדמיה

תואר ראשון, הכל כלול

בספרייה באוניברסיטת תל־אביב פותחים חדר שאנטי, בירושלים הסטודנטים מקבלים בונוס על עצם ההגעה לשיעורים ובבן־גוריון הם כבר משפיעים על מדיניות מתן הציונים. התחרות הפרועה בין המכללות לאוניברסיטאות הפכה את הסטודנט למלך החדש, זה שמגיע לו הכל. באופן מפתיע, הסגל האקדמי מתנהג בהתאם

הכניסה לספרייה למדעי החברה ולניהול באוניברסיטת תל־אביב היא חוויה מפתיעה. טלפון נייד מצלצל ארוכות, אך איש אינו מתרגש. אחת הסטודנטיות שולפת אותו מהתיק ומתחילה לנהל שיחה קולנית מבלי להינזף על ידי אף ספרנית חמורת סבר. בצדה האחד של הספרייה שרועים כמה סטודנטים על שתי ספות שהוצבו שם, ישנים שנת ישרים באין מפריע. בקצה השני של האולם, בחדר קטן שנראה כמו אקווריום, משתרעים בשלווה סטואית על פופים צבעוניים שמונה סטודנטים אחרים. אידיליה אקדמית.

 

זאת "פינת האתנחתא", מסבירה שי־לי, סטודנטית בת 25 לתואר שני במינהל עסקים, בעודה יושבת בתוך חדר זכוכית גדול שנועד ללימודים בקבוצה ולדיבור בקול רם. "כתבתי כאן הרבה עבודות, זה הכי נוח", היא אומרת. "לקחתי אחד מאלה", היא מצביעה על ערימת מעמדים למחשבים ניידים, "שוכבים על פוף וכותבים. אפשר פשוט לשכב פה ולכתוב בכיף".

 

סטודנטים לומדים עם לפטופים בשיעור באוניברסיטת תל אביב סטודנטים לומדים עם לפטופים בשיעור באוניברסיטת תל אביב צילום: אריאל בשור

 

המהפכה של ספריית האוניברסיטה ביחסה לסטודנטים לא נגמרת כאן. "הכי טוב שאפשר סוף סוף להיכנס לכאן עם תיקים. לפני שנה ומשהו זה היה סיוט. היינו צריכים להשאיר את התיק בכניסה, להפקיד עשרה שקלים כמו בעגלות בסופר ולהיסחב עם הלפטופ והמים. האמת, נעים שסומכים עלייך שלא תסחבי ספרים", היא מספרת. חברה של שי-לי לספסל הלימודים, איגור גרין (28), יחצן מסיבות, ממהר להוסיף פרט מידע חיוני: מתחילת חודש מאי מתקיים בספרייה אחת לשבוע אירוע ספיד דייטינג.

 

השינוי התפיסתי בספריית האוניברסיטה, שמעיד במידה רבה על שינוי תודעתי שעברו כל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל בשנים האחרונות, נולד ממצוקה. "לפני שנתיים־שלוש הסטודנטים פשוט הפסיקו להגיע לספרייה ושאלנו את עצמנו איך מחזירים אותם", מסבירה שלומית פרי, מנהלת הספרייה. "הספרייה היום לא יכולה להישאר כמקום של ספרנים, אלא חייבת להיות מקום מזמין ורלבנטי לחיי הסטודנטים, בעיקר בזמן שרוב המאמרים בקורסים נסרקים בידי האוניברסיטה ומועלים לאינטרנט", היא אומרת.

 

במסגרת התפיסה החדשה עברה הספרייה מתיחת פנים משמעותית. "עשינו הרבה צעדים", אומרת פרי, "הרעיון הוא לעשות את הספרייה מזמינה, אם תיכנס עם התיק לא יקרה שום דבר. אם תצא עם ספר, הברקוד יצפצף. שדרגנו את האינטרנט האלחוטי, קנינו לפטופים, הכנסו פופים. הבנו שהם צריכים לעבוד בקבוצות ולעשות רעש בחדרים מיוחדים. והנה, נתוני הכניסה לספרייה עלו ב־70% בתוך שנתיים". ניכר בפרי שהיא מיטיבה לקרוא את התמונה הרחבה. דבריה מציגים בתמצית את התהליך הכולל שהביא בסופו של דבר לשינויים בספרייה, תהליך שמקורו בדמותו של דור הסטודנטים החדש שהגיע לאקדמיה. "הפופים הם רק סימפטום. השינוי המתמיד בספריות האקדמיות קורה איתנו או בלעדינו. היום אין יותר קהל שבוי לספריות. אנחנו עושים תהליך קבוצות מיקוד ובונים שירותים מותאמים לסטודנטים השונים. הרי הכל היום נגיש בוויקיפדיה וב־1,001 מאגרי מידע, ולכן התפיסה היא שחייבים לספק לסטודנט סביבת עבודה נעימה".

 

והנה השורה התחתונה: הדבר החשוב ביותר מבחינתו של הסטודנט החדש, לשיטתה של פרי, הוא השירות שהם מקבלים בתמורה לשכר הלימוד שהם משלמים. "חשוב לי שחוויית השירות תהיה כיפית, כך שבכל פעם שהסטודנטים יתלבטו מה לעשות בזמן הפנוי שלהם הם יבואו לספרייה. אנחנו עומדים להקים עגלת קפה בכניסה, יהיה חדר שאנטי, תערוכות תמיד מוצגות בספרייה, אנחנו עושים פה אירועי השקות ספרים חדשים. נתנו מקום לספיד דייטינג שיזמה אגודת הסטודנטים.

 

"כל הספרניות שלנו נהדרות ומקצועיות אבל זה לא מספיק. חשוב שהסטודנט לא ירגיש שהוא מפריע לספרניות לעבוד, לתת שירות שמחזר אחר הקהל. יש פה תהליך שיפור מתמיד ויזום, אנחנו לא מחכים שיבואו אלינו, כל הזמן בודקים איך אפשר לשפר כדי להישאר רלבנטיים".

 

הכל פתוח למשא ומתן, גם הציונים

 

מאין צמחה התפיסה שגם האוניברסיטאות הן בעיקר גוף נותן שירות ורק אחר כך גוף יוצר ומעביר ידע? לפרופ' יוסי שביט, מרצה בכיר בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל־אביב, יש הסבר אפשרי. "מאז שהמכללות נפתחו, האוניברסיטאות מאמצות גישה קליינטליסטית, להיות ידידותיות יותר למשתמש, קרי לסטודנטים", אומר שביט. המספרים תומכים בהסבר של שביט - מאמצע שנות השמונים זינק מספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון ביותר מפי שלושה, ואכן גרם למוסדות להשכלה גבוהה להתחרות יותר על לבם של הסטודנטים - אבל לא בטוח שזה כל הסיפור.

 

הספרנית שלומית פרי בספריית מדעי החברה באונ' תל אביב: "הפופים הם רק סימפטום" הספרנית שלומית פרי בספריית מדעי החברה באונ' תל אביב: "הפופים הם רק סימפטום" צילום: עמית שעל

 

הגישה השירותית באה לידי ביטוי גם בתנופה שקיבלו דירוגי המרצים והקורסים בסוף כל סמסטר, המבוססים על משובים שממלאים הסטודנטים. ממהלך שהחל כיוזמות מזדמנות של אגודות סטודנטים, שזכו לתגובות של לעג והאשמה בפופוליזם מצד האוניברסיטאות, הפכו הדירוגים לכלי עבודה לגיטימי עבור הסגל האקדמי.

 

נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, פרופ' רבקה כרמי, אומרת בשיחה עם "כלכליסט" כי "משובי איכות הוראה הפכו לחלק מאוד מרכזי בהחלטה על קביעות של חבר סגל. מרצה יודע שאם הציונים שלו מאוד מאוד נמוכים תהיה לו בעיה. הוראה זה בהחלט דבר שיובא בחשבון בדיון על קביעות. זה כבר לא משהו תיאורטי: בשלוש השנים האחרונות כל המרצים עוברים סדנת הוראה מנדטורית, שמדברת גם על טכניקות הוראה. זה שאתה חוקר טוב לא אומר שאתה מורה טוב, לפעמים זה אפילו עומד ביחס הפוך".

 

הגישה הפרו־סטודנטיאלית לא עוצרת רק בפיקוח על איכות ההוראה, אלא באופן מוזר גולשת גם למדד המרכזי שבו נמדדים הסטודנטים עצמם - הציונים. גם במישור הזה, כך נדמה, משקל דרישות הסטודנטים מצד האוניברסיטה נמצא בעלייה. לראיה, בימים אלה מתקיים דיון של נציג הסטודנטים עם הנהלת אוניברסיטת בן־גוריון באשר לקורסים עם 75% נכשלים. "כרגע הקמנו ועדת אד הוק לבחון איך מתמודדים עם הנושא הזה", אומרת כרמי, "אולי לעשות סוג של נורמליזציה בקורסים שאחוז הכישלונות בהם מאוד גבוה, מתוך ידיעה שזה לא משקף חוסר ידע, הבנה או הצלחה, באג במרצה או בבחינה. אי אפשר לעשות פקטור כלאחר יד אלא צריך לטפל בזה. לפטר מרצה בגלל זה? לא, אבל אני רוצה להגיד לך שבתקופה האחרונה היה מרצה שלא קיבל קביעות בגלל יחס לא הולם ולא ראוי לסטודנטים, אחרי התרעות, טיפולים והכשרות".

 

פרופ' איל זמיר פרופ' איל זמיר

המצב דומה גם באוניברסיטת תל־אביב. "הנהלת האוניברסיטה רגישה מאוד להערכת השירות שהסטודנטים נותנים", אומר פרופ' שביט, המשמש גם כראש התוכנית למדיניות החינוך במרכז טאוב, "ההנהלה מפיצה בקרב אנשי הסגל מדי שנה אימייל על כך שחשוב לה שנהיה ידידותיים, שנבדוק בחינות בזמן, שהמזכירויות יהיו פתוחות, שלא ינפנפו סטודנטים, שהתורים לא יהיו ארוכים מדי. כל זה כחלק משיפור השירות, וחלק מזה כולל אפילו משא ומתן על שיפור הציון או על החומר הנלמד.

 

"לעתים באים סטודנטים ואומרים, 'המאמר הזה קשה מדי'. הם באים ומבקשים, 'תעזור לנו לקרוא את החומר'. הסטודנטים חושבים שמגיעה להם עזרה, תרגול, לוותר על פריט קריאה או על עמודים מסוימים. במאמרים של הסוציולוג פייר בורדיה, למשל, שהכתיבה שלו קשה ומסורבלת, אני רואה שהם תמיד מתקשים, אז אני אומר מראש: 'תקראו רק חמישה עמודים. אני יודע שיהיה לכם קשה, אבל בשיעור הבא אני אסייע לכם בקריאה'. זה דבר שאף פעם לא עשיתי קודם. היום פשוט מתנהל משא ומתן".

 

"אדוני הדקאן, אני לא סובל את הקורס"

 

לתופעה הזו, החיובית לכאורה, יש גם צד שני שמטריד את חלק מחברי הסגל האקדמי במערכת ההשכלה הגבוהה. לדברי פרופ' איל זמיר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, "יש חברי סגל שחושבים שנקודת האיזון הופרה לכיוון ההפוך. שהפקולטה הולכת יותר מדי לקראת התלמידים". זמיר מביא לראיה את ההחלטה להושיב נציגי סטודנטים בוועדות הוראה ובמועצת הפקולטה. "דעתם של הסטודנטים נשמעת גם ברמת המדיניות הכללית", הוא אומר, "הם מעורבים בתיאום של המטלות ושל רמת הציונים בין הקורסים השונים, כדי שלא יהיה מצב שבקורסים מסוימים תהיינה מטלות לא פרופורציונליות ואז קורסים אחרים ייפגעו".

 

לטענתו, המשא ומתן המתמשך עם הסטודנטים בולט במיוחד בלימודי המשפטים. "כאן הסטודנטים הם מטבעם יותר אסרטיביים. מבוקר עד ערב מלמדים אותם על זכויות, אז הם נוטים לעמוד על הזכויות שלהם. בירושלים הם בעצם שותפים הלכה למעשה להחלטות שקשורות לנוהלי הוראה, לתקנון לימודים. הם חשים שותפים מלאים".

 

פרופ' יוסי שביט פרופ' יוסי שביט צילום: עמית שעל

 

גם פרופ' כרמי עומדת על הבעייתיות. "הסטודנטים היום הרבה יותר אסרטיביים. הם מגיבים לעובדה שיש כל הזמן עלייה ברמת השירות ומתאימים את רמת הציפיות שלהם בהתאם.

 

"אני קוראת לזה ספון פידינג - האכלה בכפית. זה כמה שנים שאנחנו רואים מצד הסטודנטים צורך לקבל את החומר לעוס עד הסוף. הם רוצים לעבור את הבחינה. לא להתעמק בחומר, אלא לעשות וי על הקורס.

 

פרופ' רבקה כרמי מאוניברסיטת בן גוריון פרופ' רבקה כרמי מאוניברסיטת בן גוריון צילום: דני מכליס

אני לא יודעת איך נוצרה האווירה הזאת, אבל אנחנו מנסים להתמודד עם זה. רוב האנשים באים במובהק כדי לרכוש מקצוע בצורה הכי פחות כואבת. קשה להאשים אותם לגמרי, כי חלקם עובד, והצורך לאזן לימודים ופרנסה יוצר לחץ. אחד האילוצים הוא לעגל פינות ולקצר בלימודים. אנחנו צריכים להיות ערוכים לכך שהסטודנט הוא קליינט שלנו ולהשביע את רצונו. אבל אנחנו גם צריכים לחשוב על המטרה, אנחנו רוצים שיהיה סטודנט סקרן, מבין, שיעשה עבודה עצמאית".

 

דבריה של כרמי מקבלים חיזוק גם מדבריו של פרופ' אבנר דה־שליט, דקאן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. "אם יש הבדל בין סטודנטים היום ללפני עשור, הוא שבשנים האחרונות הסטודנטים עברו לבטא את דעתם על קורסים וכיום הם פחות מוותרים", מציג דה־שליט את גישת ה'מגיע לי'. "הם מגיעים למורים או לדקאן, ואז זה מתחיל: אנחנו לא מרוצים, ציפינו לחוויה כזאת וכזאת ולמה זה אחרת, תסביר לנו", הוא מוסיף.

 

"אבל", אומר דה־שליט שמקבל את התופעה באמביוולנטיות משהו, "יש לי קולגות במכללה יוקרתית שסיפרו לי ששמעו משפט כמו: 'שילמתי, אז מגיע לי התואר'. מכיוון שהסטודנטים ערים לעלות הגבוהה של התואר - לאו דווקא בעלות הישירה של שכר הלימוד, אלא בעלות העקיפה: שכירות, עלות מחיה וכו' - הם יודעים שהם משקיעים המון וחשוב להם לסיים תוך שלוש שנים בציונים טובים. ככל שהתחרותיות בשוק עולה, גם חשיבות הציון עבורם עולה והם טורחים לשפר אותו יותר מבעבר".

 

בונוסים על נקודות ונוכחות

 

מה בכל זאת אפשר לעשות בשביל לנסות לעודד את הסטודנטים ללמוד ולא רק לרכוש השכלה? לא מעט מרצים ומתרגלים הגיעו למסקנה שהפתרון היחיד הוא מתן תמריצים - בדמות נקודות בונוס - שניתנים על הגעה לשיעורים ועבור קריאת החומר. "התלמידים קוראים עכשיו יותר כיוון שאנחנו נוקטים אמצעים להמריץ אותם", אומר פרופ' זמיר. "בקורס שלי יש בחני פתע על קריאה, שעליהם מקבלים כמה נקודות בונוס, ומאחר שציונים חשובים לתלמידים הם קוראים. יש פה עניין פסיכולוגי, שאם אתה יוצר את התמריץ כבונוס למי שקורא ולא כעונש למי שאינו קורא, זה פחות פוגע באווירה. אני חושב שהשימוש בתמריצים להגברת נוכחות והכנה לשיעורים גדל בחמש השנים האחרונות".

 

מתרגלת בפקולטה למשפטים באחת האוניברסיטאות סיפרה ל"כלכליסט" כי "הסטודנטים באים במיוחד לקורסים שבהם יש חובת נוכחות. ואז הם פותחים את הלפטופים ועושים שם מה שעושים באין מפריע. חצי מהם לדעתי משחקים Bubbels".

 

אימיילים, צ'טים והמון המון פייסבוק

 

פרופ' אבנר דה שליט פרופ' אבנר דה שליט צילום: גיא אסיאג

שיטת התמרוץ הזו הופכת את השיעורים עצמם למחזה אבסורד. בכניסה לשיעור בקורס משפט בינלאומי בחוג למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה השורות כמעט מלאות. 100 סטודנטים, מצוידים ב־100 לפטופים, גודשים את האולם, אפילו שהקורס נחשב לקשה. התפוסה המלאה של החדר מוסברת על ידי מתן הניקוד על נוכחות. "אם מישהו לא מגיע כמה פעמים מורידים לו נקודות", מסביר תום כוכבי, סטודנט למשפטים ולממשל במכללה. "עושים את זה עכשיו בהרבה קורסים, כי המכללה רוצה להראות שאי אפשר לקנות כאן תואר. אבל אחרי העברת רשימת הנוכחות בכיתה את תראי איך הסטודנטים מתחילים לטפטף לאט החוצה", הוא מסביר בחצי קריצה. "המקום הזה מנסה לשנות את התדמית של מוסד של פיתוחניקיות שאבא שלהן קנה להן את התואר", מוסיף הסטודנט רון קורמוס, כתב גל"צ לשעבר.

 

מבט על הכיתה במהלך השיעור מאחת השורות העליונות חושף את מאחורי הקלעים העגומים של אופן הלמידה העכשווי. מתוך מאה סטודנטים שיושבים באולם, רק בודדים מקלידים משהו במעבד התמלילים. רוב הסטודנטים שנראים מלפנים מתקתקים במרץ למעשה שולחים אימיילים, מצ'וטטים עם חבריהם ומעדכנים סטטוסים בפייסבוק. הרבה סטטוסים. שני סטודנטים בכלל בוהים בשומר המסך לאורך כל השיעור.

 

בשעה שהמרצה נאבק ביכולת הריכוז הדלה של הנוכחים־נפקדים שמולו, ההתרחשות על מאה מסכי המחשב הקטנים שהוא אינו רואה דווקא מאוד דינמית. סטודנט שיושב שתי שורות מתחתיי מחפש משהו באתר של עיריית רמת גן ואז נכנס לאתר מפות לאתר כתובת, ומשם ממשיך לפייסבוק. 20 דקות לתוך ההרצאה הוא מתייאש ומתחיל לשחק פוקר ברשת. סטודנט אחר, שורה מעליו, סיים לצפות בתמונות מהפיינל־פור שהעלה אחד מחבריו לפייסבוק, והמשיך משם לכתבה בערוץ הספורט של ynet. סטודנטית אחרת שמיצתה את הפייסבוק לאחר בהייה של חצי שעה, תוך שהיא עונה להודעות סמס באייפון שלה, מבלה את החצי השני של השיעור בגלישה באתר אופנה שמציג גזרות של שמלות בצבעים שונים. שישה סטודנטים נוספים מחפשים ערכים בגוגל, ארבעה אחרים כותבים אימייליים בג'ימייל, אחת אחרת במייל של וואלה. סטודנט

אחד צופה בשרשרת בסרטונים ביוטיוב. סטודנט שיושב בשורה מעליי שואל סטודנטית שיושבת לידי, ששקועה עמוק בפייסבוק כבר יותר מחצי שעה: "יש רשימת נוכחות?". "היא עוד לא עברה", היא עונה לו מבלי להסיר את מבטה מהמחשב. כרוניקה מוזרה של נוכחים־נפקדים.

 

אבל יש גם צד שני למגמת הסטודנט הוא המלך. "היו סטודנטים שרצו שחוויית הלימודים תכלול גם אינטרקציה בתחומים לא אקדמיים", אומר פרופ' דה־שליט. "למשל, פגישות עם אנשי רוח ותרבות. הבאנו את רונה קינן, את השופט בדימוס אהרן ברק. במידה מסוימת הסטודנטים הירושלמים הם קצת יותר חנונים. הנה, רק לאחרונה אמר לי סטודנט על אחד הקורסים: 'קיוויתי לאיזו סנסציה אינטלקטואלית והתאכזבתי'".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x