מרכזי המשק

קווים לדמותם: הפלא: אנשי עמל עם חוש עסקי ויכולת זיהוי הזדמנויות. הדיסוננס: שחקני מפתח במגרש הקפיטליסטי, שלרוב נשארים במשק. תחביב: נוסטלגיה. לוק: ארוחת חג בחדר האוכל. הונאה עצמית: אני סוציאליסט. מוטו: צדק חברתי, כסף לא מעניין אותי, את כל מה שאני יודע על ניהול למדתי ברפת. דמיינו את: עידן מ"מבצע סבתא" בישיבת דירקטוריון. להיות ישראלי זה: כל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו

שרגא בירן

ביום טוב, שרגא בירן שופע סיפורים על ימיו בקיבוץ מסילות, איך היה קומוניסט שרצה לתקן את העולם ולכן גורש מהמשק, ובהמשך ניצל הזדמנויות כדי להתקדם בחיים ולהתעשר. הוא גם נתן לזה שם - "אופורטוניזם", וכתב על זה ספר. הם כובשים, הסיפורים האלה.

שרגא בירן צילום: עמית שעל

ביום פחות טוב, יוצא ממנו הכריש. איש אדמה במובן של היכולת לזהות מקילומטרים בוננזה נדל"נית. עורך דין אגרסיבי שרוקם עסקאות בנייה תמורת אחוזים מהפרויקטים ולא מהיקף העסקאות, חסר סבלנות כלפי מי שמפריע לו. מרגע שסומנה המטרה בירן מסתער, ומשהושגה הוא גוזר את הקופון בלי ייסורי מצפון. כך נהפך לאחד מעורכי הדין העשירים במדינה, שעדיין מתעקש לספר בראיונות שכסף לא מעניין אותו, רק תיקון חברתי. עבר בנקודות הציון הישראליות העיקריות – שואה, קיבוץ, ירושלים, תל אביב, נדל"ן, אנרגיה, קמעונאות, דיבור על ערכים ועשייה של כסף. המון כסף.

הוא הגדיר את עצמו "אדם שאינו כבול לדעות קדומות, אינו כבול לניסיון העבר, רואה את העולם כפתוח, מנצל מצבים ולא בני אדם. כל הפעולות שלי רוויות אינטרסים חברתיים, כך נולדתי, כך אני חי וכך אני רואה את עצמי". אבל הטעם שנשאר הוא של אבקת כביסה: מדבר על צדק חברתי אבל חותר לשורת הרווח. האמת, לך תנהיג מהפכה סוציאליסטית מהמשרד המפואר בצמרת מגדל המוזיאון. קשה, ולו מהסיבה שההמונים לא יצליחו לשמוע אותך מכל כך רחוק.

אז כן, בירן מדבר על שכר הרופאים הנמוך, הצורך להטיל מס על עשירים, חוסר הרגישות החברתית של האוצר וכשלי ההפרטות, ש"אין להן שום קשר לערכים האמיתיים". ואת זה אומר האיש שנהפך למיליארדר במידה רבה בזכות הפרטת קרקעות המושבים והקיבוצים.

במחשבה שנייה, מה יותר ישראלי אותנטי מדיסוננס קוגניטיבי כה חמור.

עוד בשבט מרכזי המשק

גזי קפלן. הגרסה האותנטית. רצה להיות איש חינוך, אבל הקיבוץ שלח אותו ללמוד כלכלה, והרוויח את טבעול ומנהל מצוין שבטוח שגם הענקית אסם היא קולקטיב.

אריק רייכמן. הגרסה המיוסרת. רוב השנים חי כמו כולם על התקציב האישי מהקיבוץ, אבל האב הרוחני של הסכם תנובה גם קיבל כנראה 5 מיליון שקל דמי אי-תחרות.

איציק בדר. גרסת הלא פראייר. בסנדלים, ג'ינס וטי שירט, אבל עם חוש עסקי מצוין שהוא ממנף לטובת ארגון הקניות של הקיבוצים.

איליק רוז'נסקי. גרסת "נתתם, לקחתי". "הייתי קם ב-4 לבננות והיה כיף. עברו 30 שנה ואני מדבר על מיליארד דולר ודירוג השכר. לא בטוח שאני השתניתי. זו המדינה שהשתנתה".

לשאר טיפוסי הבכירים לחצו כאן