עממיקו אלפא

קווים לדמותו: הייחוד: משלב שלל ז'אנרים של העשיר העממיקו - יצא מהשכונה, מנסה להישאר בשכונה ומאמין שהוא עובד למען המדינה. האסטרטגיה העסקית: חתול רחוב, עושה כסף מהכל, מביצורים בתעלה ועד גז בים. האאוטפיט: חולצה מכופתרת בלי עניבה. המניירות: חיבוקים, צ'פחות ומסעדות רחוב. טאלנט בפרסומת ל: חומוס. דמיינו את: שייקה מהגשש. להיות ישראלי זה: לבנות את עצמך מאפס ולהיהפך למלך

יצחק תשובה

יצחק תשובה הוא מה שישראלים היו רוצים להיות. לכן הם כל כך אוהבים לאהוב אותו. הם נושאים אליו עיניים, רוצים פירורים מהמזל, מחוכמת חתול הרחוב, מהתחמנות, מתחושת העונג שבבעיטה בממסד ובאליטה הישנה. הוא לא מפחיד אותם, הוא הרי נראה כמוהם, עם הפרצוף העגלגל, ההקרחה הישראלית וכרס הפוליטיקאים. גם הם היו רוצים, כמוהו, לבנות את עצמם בשתי ידיהם, להמריא מהחיים הקשים בנתניה, או איפה שזה לא יהיה, אל פרויקט הפלאזה. הם אוהבים אותו כי הוא מחבק אותם, ובו בזמן הוא אוהב את אלוהים, את האשה, את הילדים, את העם. בארץ אוכלת עשיריה, מדובר בתופעה ייחודית. תשובה, בתבונתו, הפך את עצמו לטייקון מחמד.

יצחק תשובה צילום: עמית שעל

האהבה הזו אינה מקרית. היא חשובה לתשובה. ממנה הוא שואב את כוחו. בזכותה, גם כשיש לו בקופה האישית 9 מיליארד שקל הוא מצליח למכור לנו מים וגז ונדל"ן ומכוניות, ועוד לגרום לנו לחייך.

לכן הוא משקיע המון כדי לשמר את האהבה הזו. הוא נמנע מלהחצין גינוני עושר, מספר שהוא מסתובב בלי נהג צמוד, משרדיו מרוהטים ברישול, הוא אינו מתבטא בעניינים שנויים במחלוקת, וכשהוא מתראיין, לעולם יוזכרו חזון הפרחת הנגב או תעלת הימים שהוא עוד יבנה במהרה בימינו. וכמובן הסיפור על התינוק שעלה מלוב, גדל בדירת חדר במעברה, שבה "לא היה אוכל במקרר, אבל הרגשנו עשירים בנשמה".

תשובה הביא את העממיות המוחצנת לדרגת אמנות. מפגשים אישיים ייפתחו ב"אהלן", ואחריו חיבוק עוטף, מרעיף על הכתף. הוא מקפיד להסתובב בלי עניבה, לדבר בתנועות רחבות של ידיים חשופות ("בגיל בר מצווה למשפחה שלי לא היה כסף לקנות לי שעון, מאז אני הולך בלי"), להכריז ש"הכל משמים" ולגור בנתניה. עדיין נתניה. ככה עובד פוליטיקאי, לא איש עסקים. עממי? תשובה הוא העם. לכן גם כשהוא מרוויח, זה בעצם בשביל כולם.

אפשר היה לכנות אותו פורסט גאמפ הישראלי. "מזליקו" שבדרך פלא נקלע לכל תחנה משמעותית בהיסטוריה הישראלית, והצליח לעשות ממנה כסף. מביצורים בקו בר לב, דרך שיכרון המאזדה ועד תגליות הגז, שהן בכלל בגדר נס.

אבל נדמה שאפשר בזהירות להציע השוואה אחרת, דווקא לוורן באפט: מיליארדר־על ועדיין דמות כל־אמריקאית נערצת, שחי עד היום בביתו הישן באומהה (מישהו אמר נתניה?), ניזון מסטייקים, תפוחי אדמה וצ'רי קולה, נוסע במכוניתו החבוטה ומשחרר רפליקות התעשרות שכל אמריקאי מבין. ההבדלים בסדרי הגודל עצומים כמובן, אבל את שניהם החזות הזו משרתת היטב במסע העסקים המתמשך. ואצל שניהם, מתחתיה, מסתתר בעצם כריש קר רוח, איש עסקים נטול סנטימנטים, שהגדלת הונו והצלחתו העסקית היא המוטיבציה הראשונה שלו, אם לא הבלעדית. הקרב שניהל תשובה בשנה החולפת סביב תמלוגי הגז היה הוכחה אקטואלית, אבל לבטח לא האחרונה, למוטיבציה האמיתית שמניעה אותו.