השר רצה פרופסור
שטייניץ הבין שאם צמרת הרשות תורכב רק ממשפטנים, הדבר עלול להפוך את העבודה עם השוק לבלתי אפשרית
עד לפני חודש היה פרופ' שמואל האוזר מוכר בעיקר בחוגים האקדמאיים, אבל לא פרץ את המעגל. זו אולי הסיבה העיקרית להפתעה שבה התקבלה בחירתו אתמול. מעטים יודעים שהאוזר התמודד גם בסיבוב הקודם, והפסיד את התפקיד לזוהר גושן, עמיתו בקריה האקדמית בקריית אונו.
אבל התנאים הפעם היו אחרים. בראשם עמד שר אוצר יוצא דופן, שבשורה של מינויים מפתיעים הפגין מקוריות וניקיון שאינם מאפיינים את הפוליטיקאים. יובל שטייניץ מתייחס לנושאים שמובאים אליו בצורו עניינית, וקשה מאד לעבוד עליו. הוא ההפתעה הגדולה ביותר בקרב השרים כיום, אולי דווקא בזכות העובדה שלא צמח בתחום שעליו הוא מופקד. באופן אירוני, זה קורה יממה אחרי שנתניהו ממנה את מקורבו עוזי דיין לתפקיד הנחשק יו"ר מפעל הפיס.
שורת המינויים של שטייניץ כללה את מנכ"ל המשרד חיים שני - אחד מבכירי ענף ההייטק - את יו"ר אגף התקציבים אודי ניסן, את הממונה על הביטוח ושוק ההון פרופ' עודד שריג, ולאחרונה את החשכ"לית מיכל עבאדי. שטייניץ חיפש אישה גם לתפקיד יו"ר הרשות, אבל לא התרשם מהמועמדים. לכל אורך הדרך הופעל עליו לחץ אדיר למנות את שוני אלבק. גם מצד אנשים הקרובים אליו. שטייניץ שמע חלק, נפנף את השאר, ובסופו של דבר התייצב שוב עם חוט שידרה וכמי שמעדיף את אנשי האקדמיה, מינה עוד פרופסור.
שמואל האוזר נכנס לנעליים גדולות
עכשיו מוטלת על האוזר חובת ההוכחה. הוא נכנס לנעליים שנחשבות גדולות. גושן תפס הרבה כותרות, לרוב בצדק, בחקירות של פסגות, דש־איפקס ודלק נדל"ן. אך גושן ניהל את הרשות ברמת המאקרו בלבד אבל היה מעורב פחות בעבודת השטח היומיומית. הרשות נוהלה באופן מעשי על ידי השדרה הניהולית שמתחת לגושן: שיראל גוטמן־עמירה, יו"ר מחלקת התאגידים, יעל אלמוג, היועצת הבכירה של גושן, אילנה מודעי, מנהלת האכיפה המינהלית, וכמובן אלבק, היועץ המשפטי.
האוזר נכנס לקלחת הזו, והמבחן הראשון שלו יהיה העצמאות שיפגין מול הקיצוניות שאליה הובילו את הרשות אותם אנשי שדרה ניהולית שנייה, או רובם. קיצוניות זו ריסקה כמעט לחלוטין את האמון שבין התאגידים, החברות ואנשי השוק לבין הרשות. אם משה טרי, היו"ר שקדם לגושן, ידע לשלב ניהול ביד רמה ואכיפה סדרתית אבל גם מגע רציף עם השוק, כאיש שטח, הרי בתקופתו של גושן זו היתה רשות אחרת. גושן נתן לאותם גורמים שמתחתיו להוביל. עקב כך נהפך הגוף שבראשו עמד לרשות שהתנהלה כ"שריף של השכונה", ולא תמיד מיהרה, לדברי הגורמים שעובדים מולה, לתת מענה מיידי לשאלות ולצרכים בסיסיים. הרשות ששכחה שהיא קודם כל רגולטור ורק אח"כ שוטר (ומעתה גם שופט ותליין בעקבות חוק האכיפה המינהלית). האתגר הוא להשאיר את הרשות כגורם מרתיע אבל לא "פנאטי קיצוני", שיחזיר לעצמו את אמון השוק.
אותה שדרה ניהולית מורכבת כולה מעורכי דין. שטייניץ הבין שאם צמרת הרשות תהיה מורכבת ממשפטנים, הדבר עלול להוביל לקיצוניות שתהפוך את העבודה מול השוק לבלתי אפשרית, והעדיף להכניס את האיזון בדמותו של האוזר הכלכלן. עתה עולה השאלה אם האוזר ישאיר את הרשות כגוף שרואה שחור ולבן, או יידע להכניס היגיון להתנהלות המערכת, ולתת מענה מהיר לחברות שמבקשות חוות דעת לפני עסקה. גורם בשוק הגדיר זאת יפה: "אני רוצה גוף שאוכל להגיע אליו לפני עסקה ושיגיד לי איך לעשות אותה נכון, ולא יגיד לי - 'אתה תעשה ואנחנו נחכה לתפוס את הטעויות שלך'".
האוזר גם יצטרך לחפש יועץ משפטי חדש לרשות במקום אלבק. האינסטינקט הוא לחפש מועמד מתוך הרשות, אבל ייתכן שיהיה צורך לבחון בחירת מועמד חיצוני גם לתפקיד הזה, עם נסיון, למרות שבתנאי השכר של הרשות לא יהיה פשוט למצוא.
