מבחן המנהרות: כדאי לנו לשלם?

איטי וחינם -  איתן גליקמן בדרך הארוכה לצ'ק פוסט

הפקק שלא נגמר: למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?

אחרי 29 דקות כבר הייתי עצבני: כל כך הרבה זמן בשביל מרחק כל כך קצר? לא פחות משבעה רמזורים, פקקי תנועה וצפירות למכביר היו מנת חלקי בדרך מהכניסה לחיפה עד צומת הצ'ק פוסט.

בדרך הארוכה אתמול למדתי שהיה לי מזל שלפחות חלק מהנהגים החליטו אתמול לראות כמה קצרה יכולה להיות הדרך בנסיעה במנהרות הכרמל החדשות, ביום הראשון לפתיחתן. עובדה זו סייעה לי כנראה לקצר את הדרך למחצית השעה במקום משהו כמו 50 דקות. אז נכון, הייתה אתמול קצת פחות תנועה בדרך העוקפת, אבל האמת שאין שום סיבה להמשיך לנסוע בפקקים של העיר התחתית ולעמוד ברמזורים כשיש את מנהרות הכרמל, שם אין פקקים, הנסיעה רגועה, יש פחות צריכת דלק ובלאי למכונית, וגם יוצאים עם מצב רוח טוב ליום העבודה במשרד.

בתחילת הנסיעה הייתי משוכנע שעוד אתן פייט לליאור שנסע במנהרות: הצלחתי לנסוע במהירות של 70 קמ"ש אבל רק עד שהגעתי לדרך ההגנה בכניסה לחיפה שם מותר לנסוע מקסימום 50 קמ"ש. אז כבר החלה מסכת הסיוטים עם הרמזורים, ובקושי נסעתי 20 קמ"ש במקרה הטוב.

במכונית המאזדה תכננתי לנסוע לצ'ק פוסט בדרך הישנה, מרחק של ‭14.7‬ ק"מ. ב‭9-‬ בבוקר יצאתי מכביש החוף בסמוך לכניסה למנהרת הכרמל החדשה.

ב‭9:03-‬ כבר עמדתי ברמזור הראשון בכניסה לחיפה בסמוך למסעדת "מקסים‭."‬ ב‭9:06-‬ הגעתי לרמזור ליד אצטדיון קריית-אליעזר. לפי התנועה הרבה של המכוניות נראה כאילו יש איזה משחק כדורגל, למרות שמדובר בשעת בוקר מוקדמת. ב‭9:15-‬ אני כבר ברמזור מספר 3 בסמוך לממגורות דגון.

הפקק מתארך. אני מנסה להרגיע את הנהגת שלידי, שלא מפסיקה לצפור, ומסביר לה באדיבות שאי אפשר להתקדם יותר. עוד מעט אנחנו נכנסים לרחוב העצמאות אבל הרמזור אדום. מלפניי יש אוטובוס של אגד עם פרסומת אירונית: "הנסיעה יכולה להיות נוחה יותר – עשה מנוי במנהרות הכרמל‭."‬ ב‭9:20-‬ אני בנתיב הימני ליד בניין הטיל (קריית-הממשלה) בחיפה. ברור לי שאם לא אבקש בנימוס לעבור לנתיב השמאלי אשאר תקוע בפקק לפחות עוד חצי שעה. אני מאותת, מנסה לעבור נתיב, כולם מצפצפים, אבל אני מצליח להשתחל איכשהו לכיוון הצ'ק פוסט. אני עובר את הרמזור הרביעי. יש לי עוד סיכוי להקדים את ליאור? מסופקני.

ב‭9:25-‬ אני ברמזור של חטיבת גולני בדרך לצ'ק פוסט. אני עומד בנתיב השמאלי. מזל שיש לידי ניידת משטרה, אולי יקרה משהו ואני אצמד אליה במהירות בדרך לסיקור העיתונאי החשוב. אולי זה יעזור לי בתחרות. ב‭9:28-‬ אני כבר רואה את הסוף. אני מחייג לעמיתי ליאור לשאול אותו איפה הוא. אין תשובה. יש! ניצחתי? לא ממש. הצלם מסביר לי שהם מחכים לי כבר יותר מ‭20-‬ דקות בבית קפה בצ'ק פוסט. ב‭9:29-‬ אני מגיע לצומת הצ'ק פוסט. אפשר לסכם: עברתי שבעה רמזורים, פקקי תנועה, הרבה צפירות ולחץ של נהגים. המסקנה שלי: למרות שצריך לשלם כסף, עדיף לעשות את הדרך הזו ב‭6-‬ דקות במנהרות במקום לבלות כחצי שעה בסיר הלחץ הישראלי בכבישים.

מנהרות הכרמל. שווה כל שקל

מהיר ויקר ליאור אל-חי חונך את מנהרות הכרמל

מה זה רמזורים? הנסיעה בדרך החדשה שווה כל שקל

אחרי שנים ארוכות בהן רק שמעתי על הפרויקט הגרנדיוזי של מנהרות הכרמל, עוד לפני שדחפור אחד הובא אל השטח, חשתי אתמול לרגע כמו בחו"ל. הסיבה: זו הייתה הפעם הראשונה בה חציתי את עיר מגוריי לא על פני האדמה – אלא מתחתיה. שניות לפני שהגעתי לנקודת הכניסה למנהרות ממחלף חוף הכרמל נזכרתי בהמוני הפועלים הסינים שהובאו במיוחד לארץ כדי לחצוב במשך חודשים ארוכים בהר, ולפלס לכולנו את הדרך.

ב‭9-‬ בבוקר בדיוק הגעתי עם הטויוטה שלי לצומת חוף הכרמל (צומת מת"מ) במבואותיה הדרומיים של חיפה, בדרכי לצומת הצ'ק פוסט. הכניסה למנהרה דלילה בכלי רכב. מאבטחים רבים ועובדים מטעם החברה המפעילה מסייעים לנהגים, להם זהו מפגש ראשון עם כביש האגרה ‭11.40 –‬ שקל לכיוון אחד.

הכניסה למנהרה עוברת חלק, והכביש מצטמצם לשני נתיבים בלבד. אני בתוך המנהרה הראשונה. לא הבחנתי האם בכניסה הוצב שלט הממליץ להדליק אורות. בכל מקרה, בתוך המנהרה עצמה לא פגשתי שלט כזה. הדלקתי, שיהיה.

ליאור אל חי אחרי הנסיעה. היה מהיר צילום: שאול גולן

ההתרגשות כנראה עשתה את שלה. לא זכרתי את השילוט שהוצב בכניסה אל המנהרות המודיע מה מהירות הנסיעה המקסימלית בהן. חיפשתי תמרור בנושא תוך כדי הנסיעה, אך לשווא.

הנחתי שהמהירות המקסימלית המותרת היא ‭80-70‬ קמ"ש, וביציאה מהמנהרה התברר שלא טעיתי. ב‭9:04-‬ סיימתי לעבור בתוך המנהרה הראשונה שאורכה ‭3.2‬ ק"מ, הארוכה יותר מבין השתיים, והנה אני כבר במחלף נווה שאנן (גרנד קניון‭.(‬ מדובר בנסיעה של 600 מטר, מתחת לכיפת השמיים.

מבט למעלה חשף בפניי שבעה גשרים חדשים במפלסים שונים. חו"ל זה כאן. ב‭9:05-‬ נכנסתי למנהרה השנייה שאורכה ‭1.6‬ ק"מ, הפעם הבחנתי בשילוט שבפתח המנהרה המודיע על מהירות הנסיעה המותרת בתוכה. הנסיעה במנהרה נעימה וחלקה.

אין אף מכונית הנוסעת לפניי, ורק אחת נסעה מאחוריי. דקה לאחר מכן אור השמש של דצמבר נגלה שוב לעיניי. הנסיעה חלפה במהירות רבה, וכבר הגעתי לצומת הצ'ק פוסט.

ב‭9:08-‬ עצרתי באזור המזללות ובתי הקפה בצומת הצ'ק פוסט. החניתי את מכוניתי בסמוך ופניתי לאחד מבתי הקפה. דקתיים לאחר מכן כבר הזמנתי קפה טעים של בוקר. היה לי זמן רב ללגום וגם לקרוא עיתון. הסתכלתי לכביש הסמוך: ברחוב ההסתדרות התנהלה לאיטה תנועת כלי הרכב צפונה. ב‭9:15-‬ אני עדיין בבית הקפה, ממתין לקולגה שלי שיושב עדיין במכוניתו ורק יכול בשלב הזה לדמיין את הקפה. ב‭9:20-‬ הקפה נגמר, ולקולגה שלי אין עדיין זכר בשלב הזה. ב‭9:29-‬ איתן מצטרף אליי, ומבחין בכוס הקפה הריקה ובעיתון המקופל.

הסיכום שלי: מנהרות הכרמל הן לא עניין זול, ומי שיחצה אותן מדי יום לשני הכיוונים יצטרך להיפרד בסוף כל חודש מכמה מאות שקלים. עם זאת, בחיים תענוגות עולים כסף. הנסיעה שלי במנהרות הייתה חוויה שונה ואחרת מהרגיל. לא ראיתי רמזורים, לא עיקולים ולא סטיות. והחשוב מכל: לא ביליתי בתוך עומסי תנועה.