• תפריט
השראה

שכחו מהעולם השבע. בואו נדבר על העולם השמח

זו מפת העולם על פי הכלכלן ניק מרקס: המדינה הטובה ביותר היא קוסטה ריקה, ואחריה וייטנאם, ברזיל ומצרים. ארה"ב בשליש התחתון, קצת אחרי קנדה ומדינות אירופה. למה? כי כסף זה לא הכל, צמיחה כלכלית היא לא הערך העליון, והתמ"ג, משאת הנפש של הכלכלנים, לא יכול ללמד דבר על איכות החיים. כדי למדוד אותה, מרקס המציא מדד חדש - שעוד ישנה את העולם ואת האופן שבו אנחנו חושבים על הקשר בין בני אדם, כסף ואושר

איתי להט 10:5107.10.10
"התוצר המקומי הגולמי מודד הכל - חוץ ממה שהופך את החיים לכאלה שראוי לחיות אותם"

 

ב־1968 רוברט קנדי היה מועמד לנשיאות ארצות הברית. באחד הנאומים היפים שלו במירוץ הוא ניסה לומר משהו אחר על אמריקה ועל כסף ועל החיים, וסיים במילים שלעיל. שלושה חודשים אחר כך קנדי נרצח, וארצות הברית כנראה החמיצה הזדמנות לבחון מחדש את הקשר בין כסף לחיים. 40 שנה אחר כך, מהצד השני של האוקיינוס, יש מי שמנסה בכל זאת לעשות את זה.

 

"זה פשוט לא שפוי, שאנחנו מודדים קידמה בכלים שלא בודקים את הדברים שהופכים את החיים לראויים לחיות", אומר ניק מרקס, חוקר בריטי מוביל שמשלב כלכלה, סטטיסטיקה ופסיכולוגיה. "בעולם שבו אנחנו חיים, קידמה נמדדת באינדיקטורים כלכליים. אנחנו כל הזמן מקבלים את המסר שאם המדדים האלה יעלו - התמ"ג או מדדים בבורסה - גם החיים שלנו ישתפרו, יהיה לנו יותר. אלא שבעצם יש לנו כבר די והותר, לפחות בעולם המערבי, וזה גם מה שגורם לרבים מאיתנו לחשוב זה זמן רב שהמדדים הללו כבר אינם רלבנטיים, אינם נוגעים לרמת הרווחה של חיינו".

 

מרקס. כלכלן, סטטיסטיקאי, פסיכותרפיסט, מהפכן מרקס. כלכלן, סטטיסטיקאי, פסיכותרפיסט, מהפכן

 

ואמנם, כבר שני עשורים לפחות יש בחוגים הכלכליים גורמים שקוראים תיגר על המדדים האלו באופנים שונים. אבל בשנים האחרונות מרקס הוא מי שמוביל את המתקפה, ולא מסתפק בהרס. המחקר המתמשך שלו בנושא מציע אלטרנטיבה: כלי שמשקלל מגוון רחב יותר של נתונים, כדי ליצור מדד שמשקף איכות חיים מדויקת יותר, כזו שאינה מניחה ש"זה הכל כסף". התוצאות יכולות לשנות סדרי עולם.

 

"כשלוקחים את המידע שנאסף בשנים האחרונות על איכות החיים במדינות העולם ומשחקים בו באופן יצירתי מתקבלת תמונה מפתיעה: במדינות קטנות באמריקה הלטינית יש איכות חיים גבוהה להפליא, עם רמות אושר שאפשר להתקנא בהן ותוחלת חיים ארוכה מזו של ארצות הברית", אומר מרקס בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "המדהים מכל הוא שהן עושות את זה ברבע מהמשאבים הנדרשים ממדינות דומות להן בצפון אירופה, למשל. כלומר, הן עושות את זה בזול". כך קורה שבשעה שמדדי רמת המחיה המקובלים מדרגים את מדינות צפון אירופה בראש, על פי המדדים של מרקס דווקא קוסטה ריקה היא המדינה שהכי טוב לחיות בה. היא מציעה לתושביה רמת חיים דומה לזו של הולנד - אבל ברבע מחיר.

 

המחקר של מרקס, שהתפרסם בשנה שעבר וכבר גורר תגובות נסערות ברחבי העולם, בעצם אינו רק כלי מדידה. הוא יכול לספק את המפתחות לשינוי מהותי בניהול הכלכלי ברחבי העולם, ובעקבותיו לשינוי מהותי באיכות החיים של מיליארדי בני אדם. הוא יכול לגרור שינוי מחשבתי ברמת הפרט, וגם ברמת המדינות. הוא יכול לחולל מהפכה. אולי בדיוק לזה ייחל רוברט קנדי בסיפא של המשפט ההוא: "התמ"ג יכול לספר לנו הכל על המדינה שלנו, חוץ מאת הדברים שגורמים לנו להתגאות בה".

 

קידמה היא לא רק כלכלה, היא שיפור החיים של אנשים

 

כשמרקס מסתכל על העולם, זה אותו עולם - בגישה כל כך שונה. המדד שלו מורכב מנתונים קיימים, אבל הוא מסתכל עליהם אחרת. לא בכדי הוא קורא לו "מדד הפלנטה המאושרת" (Happy Planet Index - HPI). מתחילת הדרך מרקס משלב את כל השלושה - כלכלה, מחשבה סביבתית וכלים פסיכולוגיים. הוא למד מתמטיקה, סטטיסטיקה וניהול בקיימברידג', התמחה כפסיכותרפיסט, ובעשור האחרון עומד בראש התוכנית ל־Well being במכון הבריטי לכלכלה חדשה (NEF). בעבודתו במכון הוא התמקד בכלכלה חברתית, ביחס לאינדיבידואל, באתגרים סביבתיים ובפיתוח אינדיקטורים חדשניים, עבודה שהפכה אותו לאחד המומחים המובילים בעולם בתחום ה־Well being ואחד ממנסחי המושג, שהוגדר בעזרת 500 מומחים מתחומים שונים.

 

קוסטה ריקה, מקום 1 קוסטה ריקה, מקום 1 צילום: CC by Geoff S

 

 

אז מה זה אומר בדיוק, Well being?

"באופן שבו המונח הזה מתייחס לחיינו, חיים ב־Well being הם חיים מלאים בתחושות ורגשות טובים ובתפקוד טוב. אלה חיים שכוללים רגשות של אושר, שביעות רצון, הנאה, סקרנות ומחויבות פעילה, שיוצרים יחד התנסות חיובית בחיינו. באותה מידה המושג מדבר גם על מידת התפקוד שלנו בעולם - ולכאן נכנסות ההתנסות במערכות יחסים חיוביות, היכולת לשמור על מידה של שליטה בחיים ותחושת הייעוד שלנו. כל אלה הם הרכיבים של ה־Well being, ומה שנשאר לנו אחרי שהבנו את משמעותו של המושג זה לבדוק איך אנחנו מיישמים אותו".

 

בזה הוא מתמקד עכשיו, ביישום. אפילו ממשלת בריטניה מנסה להיעזר בו בעניין, ומרקס ואנשי NEF כבר גיבשו בעבורה המלצות קונקרטיות לשיפור איכות חייהם של האנגלים. הצוות של מרקס הפתיע ברשימה של חמש פעולות יומיומיות המומלצות לכל אזרח — צור קשר, היה פעיל, שים לב, המשך ללמוד, ותן. זה הכל - לא רק פשוט, אלא גם ממש לא עולה כסף.

 

וייטנאם. מקום 2 וייטנאם. מקום 2 צילום: CC by WanderingtheWorld

המתכון שלכם לחיים טובים נשמע פשוט מדי.

"זה באמת די פשוט", מצחקק מרקס. "אבן הבניין הראשונה של התהליך היא הקשרים החברתיים - עם המשפחה, החברים, השכנים והקהילה - שמעשירים את חיי היומיום שלנו. סעיף האקטיביות נועד להנאה מפעילות פיזית - ריקוד, הליכה, טיול, משחק. כשאנחנו ממליצים לשים לב אנחנו בעצם אומרים - היה סקרן, הבחן ביופי שסביבך, היה ער לעולם שסביבך ולמה שהוא גורם לך לחוש. את זה אפשר בקלות לחבר ללימוד, לגילוי מחדש, לניסיון חדש בקורס, בלימודי בישול, בתיקון של אופניים, אולי בלימודי נגינה. ולסיום, תן - הפעילות הכי אנטי־כלכלית שיש. תן לחבר, לזר, עשה משהו נחמד, חייך למישהו, התנדב, הצטרף לקהילה".

 

זה נשמע קצת ניו־אייג'י, אבל הכל מדעי, מבוסס על שנים ארוכות של מחקר. "אני אוהב את הניסוי שמדד רמות אושר של שתי קבוצות", מדגים מרקס. "הראשונה קיבלה 100 דולר, שאותם בזבזה על עצמה, והשנייה הוציאה את הכסף על אחרים. בסוף היום הקבוצה שנתנה את הכסף לאחרים היתה, ובאופן דרמטי, מאושרת יותר מזו שבזבזה על עצמה".

 

מרקס מנסה לחיות את חייו על פי אותה גישה, ומכאן גם נולד "מדד הפלנטה המאושרת". הוא תמיד יעדיף לחבק מלהבהיל, וחושב שזה צריך להיות סדר העדיפויות גם של מדינות וארגונים אחרים - למשל אלה שנאבקים למען איכות הסביבה. "הבעיה היא שעד היום התמקדנו בבעיות, בתרחישים הגרועים ביותר, ולא בפתרונות", הוא מסביר. "כשאתה עובד עם הפחדה אתה מפעיל אצל אנשים את מכניזם ההימלטות - הם כמו צבי שקופא במקומו בתנוחה המכינה אותו להימלטות. זאת התגובה שאנחנו יוצרים כשאנחנו מבקשים מאנשים להתייחס למשבר האקולוגי. האסטרטגיה הזו יעילה אולי אצל 25% מהאנשים, אבל את הרוב הגדול אנחנו מאבדים. התנועה הסביבתית צריכה להתבגר ולחשוב מהי קידמה ואיך משפרים את מצבו של המין האנושי, והיא הרי כבר מבינה שקידמה היא לא רק האינדיקטורים הכלכליים אלא משהו עמוק ורחב יותר, שיפור החיים של אנשים".

 

בעצם, אומר מרקס, מדובר ב"מצוקת מדדים אלטרנטיביים". "לא אחת אני תוהה למה בכל ערב אני שומע בחדשות על מחיר הזהב או על התנודות במדד פוטסי, אבל אף פעם אני לא שומע כמה אנרגיה הוציאה בריטניה באותו יום, או באיזו מידה היא עמדה השבוע ביעדים שלה להפחתת הפחמן הדו־חמצני", הוא מדגים. "אנחנו - הסטטיסטיקאים, לוחמי הסביבה, הכלכלנים והפסיכולוגים של היום - יכולים לעצב שיטה חשבונאית־כלכלית שתהיה מבוססת על דברים כמו צדק חברתי, קיימות ורווחתם של אנשים. זאת הסיבה שבניתי את מדד הפי".

 

כמה עולים לנו חיים מאושרים

 

איך עושים את זה? איך מייצרים שיטה שמשקללת את כל זה? איך מודדים קידמה באמצעות אושר, רווחה ואקולוגיה? ובכלל, איך מודדים אושר, רווחה ואקולוגיה? מרקס שקע במשך כמה שנים לתוך עולם האינדיקטורים הקיימים, עד שהצליח לבחור את השלושה הרלבנטיים ביותר - והמציא את הדרך לחבר ביניהם. הפי הוא למעשה מדד שמשקלל שלושה נתונים לכל מדינה - תוחלת החיים הממוצעת, שביעות הרצון הסובייקטיבית מהחיים, וטביעת כף הרגל האקולוגית של כל אדם במדינה. התוצאה היא מדד שבודק באיזו מידה אומה מסוימת מצליחה לספק לאנשיה חיים מאושרים ובריאים - ובאיזה מחיר. כמה עולה לכל אזרחי העולם להבטיח את אורח החיים ואורך החיים בכל אחת מהמדינות, ובעצם: כמה עולה לנו, האושר הזה שלך?

 

ישראל. מקום 67 ישראל. מקום 67 צילום: CC by jaime.silva

תוחלת החיים היא הנתון הפשוט ביותר במשוואה הזו, והוא מתפרסם מדי שנה במדד ההתפתחות האנושית של האו"ם. את שביעות הרצון מהחיים - המדד התקף ביותר כיום למדידת אושר - מודדים כבר 40 שנה באמצעות שאלה אחת, פשוטה ומסובכת: בהתחשב בכל, עד כמה אתה שבע רצון מחייך בימים אלה, מ־10-1? מרקס השתמש בציוני האושר הממוצעים למדינות השונות שעלו מהסקר העולמי של גאלופ ו־World Values Survey, שהתקיים ב־2005, וחיבר אותם לתוחלת החיים, ליצירת אלמנט אחד בנוסחה של הפי.

 

טביעת כף הרגל האקולוגית היא האלמנט הנוסף בנוסחה, והיא נועדה לבחון כמה משאבים נדרשים כדי להבטיח את החיים במדינה. כדי לכמת זאת, מרקס בחר במתודולוגיה שבודקת בכמה שטח משתמשים אזרחי כל מדינה כדי לנהל את אורח חייהם. נקודת המוצא מחלקת את פני השטח של כדור הארץ במספר בני האדם החיים כאן, ומגיעה לממוצע של 21 דונם שאמורים לספק את כל צרכיו של אדם אחד. שמירה על ממוצע כזה מבטיחה שימוש הוגן במשאבים, כזה שבו כל אדם מנצל בדיוק את חלקו היחסי על פני כדור הארץ כדי לכלכל את חייו. אבל במערב, המשועבד לתרבות הצריכה, הנתון הזה נשאר הרחק מאחור: במדינות ה־OECD הממוצע הוא 60 דונם לאדם, לפי נתוני WWF

ו־Global Footprint Network. כדי לעמוד בצריכה כזו, צריך לפחות שלושה כדורי ארץ.

 

"כלכלה מאוד מתעניינת בסוגיה של משאבים מוגבלים", מזכיר מרקס שלא מדובר רק באפוקליפסה אקולוגית אלא גם בסוגיה כלכלית. "לנו יש בסופו של דבר משאב אחד גדול ומוגבל — כדור הארץ. כשלכלכלה יש משאב מוגבל היא חושבת במונחים של יעילות, אז לא הגיע הזמן שאנחנו נחשוב כך על כדור הארץ?".

 

כבר כשהגית את המדד הבנת כמה מפתיע ואפילו מהפכני הוא עשוי להיות?

"הרעיון עלה לי ב־2005, כשטיילתי עם הכלב. מיד כשחזרתי הביתה התחלתי לזרוק מידע די גולמי לתוך מסד נתונים, וכבר אחרי שעה ראיתי שמדינות אמריקה הלטינית ישיגו תוצאות מרשימות מאוד, ושקוסטה ריקה עומדת לי בראש הדירוג. רגע אחד, חשבתי לעצמי, מה הולך פה? כלומר שם, באמריקה הלטינית? מצד שני, המידע הראה בבירור שהמדינות שעושות שימוש נרחב בכדור הארץ תמורת שנות חיים רבות ומאושרות לאזרחיהן הן כמובן ארצות הברית, מדינות מערב אירופה ומדינות המפרץ".

 

גם אם המגמה הסתמנה כבר אחרי שעה, נדרשו למרקס עוד ארבע שנים עד לגיבוש הדו"ח המלא של מדד הפי. קוסטה ריקה נותרה בראש הדירוג, כאומה המאושרת ביותר. סביבה התקבצו בצמרת עוד מדינות קטנות הנהנות מחופי ים ארוכים - שני מכנים משותפים שמרקס עדיין לא יודע להסביר. עוד התברר כי מדינות אפריקה, בעיקר באזורי הסאב סהרה, נמצאות בתחתית הדירוג, שהסינים היו מאושרים יותר לפני 20 שנה, ושוייטנאם התמקמה במקום החמישי - עם פוטנציאל לא רע להיהפך למדינה המשפיעה ביותר באסיה. ארצות הברית, לעומת זאת, מדורגת במקום ה־114 (מתוך 143 מדינות!), ובריטניה במקום ה־74. ישראל, אגב, במרכז הטבלה, במקום ה־67. מקרב מדינות אירופה, הולנד היא הטובה ביותר (מקום 43, אם לא סופרים את מולדובה שבמקום ה־32), וגרמניה, שוויץ ושבדיה מדורגות אחרי תימן.

 

הפתעות כאלה, שנראות כמו עיוותים - האומנם ייתכן שהחיים בתימן טובים יותר מהחיים בשבדיה? איך קולומביה וקובה הגיעו למרכז העשירייה הפותחת? והאם החיים בפלסטין אמנם טובים מהחיים בישראל? - מבהירות את כובד המשקל הכלכלי־אקולוגי של הדירוג. לא, זה לא רק מדד אושר. זהו המדד של מחיר האושר. באירופה, למשל, התברר למרקס כי ב־40 השנים האחרונות המדד המשולב של תוחלת החיים והאושר עלה ב־15% בממוצע, אבל זה היה כרוך בעלייה של 72% בשימוש במשאבים.

 

ארה"ב. מקום 114 ארה"ב. מקום 114 צילום: CC by Stuck in Customs

 

 

זו נורת אזהרה, והפי מהבהב את העניין היטב. אחד המסרים העיקריים שלו מכוון לכל מי שמתנגד למאבק החברתי ולמאבק הסביבתי בשם קדושת הקידמה - יש דרך לשפר את הממוצע העולמי של שנות חיים מאושרות, ואפשר לעשות את זה במחיר סביבתי נמוך יחסית. הפי מסמן את הדרך הזו, ומרקס מבטיח: זה טוב לכולם.

 

העתיד שייך לאמריקה הלטינית

 

מדד הפי פורסם בקיץ שעבר, ומיד גרר תגובות מגוונות. היו כלכלנים שביקרו את האינדיקטורים והנתונים שבהם השתמש מרקס, היו פעילים חברתיים שטענו כי הוא "מדד בלתי שלם בעליל", משום שהוא מתעלם מסוגיות של חופש פוליטי, זכויות אדם וזכויות עובדים. "אף אדם בר דעת לא יסיק כי המדינות שבצמרת הן מודלים שאליהם אנחנו צריכים לשאת את עינינו, לכן זה אינו מדד למחיר האמיתי שאנו משלמים תמורת חיים ברווחה", כתב אלכס סטפן, ממקימי האתר החברתי־סביבתי המוביל worldchanging. מנגד, הפי התקבל בהתלהבות בקרב כלכלנים אחרים ואפילו בקרב ממשלות, גם כאלה המדורגות נמוך יחסית. המפלגה השמרנית הבריטית טענה שצריך להשתמש בו כתחליף לתמ"ג, ואפילו הפרלמנט האירופי הודה שמדובר ב"קנה מידה מוצלח למדידת צמיחה והתקדמות לאומית". קוסטה ריקה, מצדה, הזמינה את מרקס לביקור, כדי שיתרשם בעצמו כמה טוב שם.

 

אבל מרקס לא צריך לחצות את האוקיינוס כדי להבין למה טוב בקוסטה ריקה. "היא מקום יוצא דופן. זו מדינה שהתברכה בהשקעה נבונה בייצור אנרגיה הידרו־תרמית - קוסטה ריקה מייצרת 99% מהחשמל שלה ממקורות מתחדשים. היא הוציאה את הצבא אל מחוץ לחוק כבר בסוף שנות הארבעים של המאה שעברה, והשקיעה את כל הכסף שנחסך בתשתיות ובחינוך - מה שהפך אותה לאחת המדינות המובילות בשיעורי יודעי קרוא וכתוב. במקביל היא החלה להתמודד עם ההרס הסביבתי שגרמה הכריתה הנרחבת של יערות הגשם, והפכה חלקים עצומים מהמדינה לשמורות טבע, מהלך שגרר המון תיירים בשני העשורים האחרונים. גם רמת המעורבות של אזרחי המדינה בקהילות היא גבוהה מאוד, וחוץ מכל זה - יש להם הוויברציה הלטינית השמחה".

 

בכלל, מדינות אמריקה הלטינית מובילות במדד שלך. זה אומר שיש להן הפוטנציאל לקבוע את סדר היום שלנו בעתיד?

"בוא לא נייפה את המצב במדינות הללו. אמריקה הלטינית ראתה ועדיין רואה לא מעט אומללות: עשורים של מלחמות אזרחים והפיכות, ההרס באמזונס, פערים חדים ושכונות עוני עצומות שמקיפות את הערים הגדולות. יש כאלה שעבורם האזור הוא סיפור של הזדמנות מפוספסת. אבל אחרי שאמרנו את כל זה, יש פה גם תעלומה שצריך להתייחס אליה. איך מדינות עם תמ"ג הדומה לזה של מדינות מזרח אירופה מצליחות להיות הרבה יותר מאושרות, בריאות, מאריכות חיים וירוקות מאשר המקבילות להן במזרח אירופה, או לצורך העניין - אפילו מהמדינות העשירות במערב?".

 

איך באמת?

"באופן מהותי ומשמעותי, אזרחי אמריקה הלטינית הם פחות חומרניים ועסוקים פחות בצבירת רכוש. הם עסוקים יותר בצבירה של קשרים חברתיים, עסוקים יותר עם המשפחה והחברים. המגמה הזו מחלחלת לכל הפעילות האזרחית באמריקה הלטינית, שהיא רחבה מאוד - מקבוצות דתיות, דרך ועדי עובדים והתארגנויות ירוקות, וכלה במרי ומחאה אזרחית, יש לאזור היסטוריה ענפה בתחום הזה. חלק ממבקרי הפי טענו כי רמות האושר במרכז אמריקה נובעות פשוט מחוסר ידיעה על רמות החיים שהמערב מציע. אבל ההפך הוא הנכון - זה אחד האזורים בעולם שהכי נחשפים לתרבות האמריקאית של השכנים מצפון, ועם זאת הם הצליחו להתנגד לאידאולוגיית העושר והאושר המערבית עד כה. קח למשל את קוסטה ריקה - למקומיים יש ביטוי שאומר 'Pura vida'. משמעותו מקבילה לזו של הביטוי 'Cool', אבל למעשה הוא מייצג את התמצית של מה שבאמת חשוב בחיים: חיים טהורים. המגמה הזו, שמשולבת עם ההצלחה של המדינות הלטיניות להעניק לאזרחיהן רמת אושר גבוהה במחיר נמוך, גורמת לי לחשוב שכן, אולי העתיד הוא לא צפון אמריקה או מערב אירופה, ייתכן שהוא אמריקה הלטינית".

 

 

התמ"ג מת. והוא גורר אותנו למטה

 

זהו, אם כן, העתיד. והעבר? הוא שייך לתמ"ג. כבר כמעט 80 שנה שהנתון הזה נחשב לסמן המובהק ביותר לצמיחה. מלחמות, אסונות, אזרחים מאושרים, שוק שחור פורח או הרס סביבתי רחב אינם רלבנטיים; בעולם הכלכלי התמ"ג הוא המלך. הנוסחה שלו היא פשוטה: תמ"ג = צריכה (פרטית וממשלתית) + השקעות + יצוא - יבוא. ויש בה, בנוסחה הזו, רק קנה מידה אחד: כסף. כשבוחנים את הכל כך, ארצות הברית מובילה את דירוג התמ"ג, עם כ־14 טריליון דולר, ואילו יפן מדורגת שנייה עם 5 טריליון דולר.

 

כשמחלקים את התמ"ג במספר התושבים מקבלים את התמ"ג לנפש, הנתון שאמור לייצג את רמת החיים. כאן כבר לוקסמבורג עוקפת את ארצות הברית, שנדחקת למקום השני, ואחריה מככבות נורבגיה, אירלנד ואיסלנד, ובהמשך כל שאר המדינות שאנחנו נוטים לזהות כבר שנים עם איכות חיים.

 

אז כל השנים טעינו? התמ"ג לנפש לא מלמד אותנו כלום על רמת החיים? מה בכל זאת כל כך רע במדד הזה?

"התמ"ג הוא מדד היסטורי. הוא נולד בשנות השלושים כדי לסכם את הביצועים הכלכליים של מדינה, והתחלנו להשתמש בו כמדד עיקרי במלחמת העולם השנייה, בעיקר כדי למדוד ייצור מלחמתי. מאז הוא השתרש בתודעה שלנו כמדד כלכלי המצביע על חסינותו של משק ועל צמיחתו. הוא מייצג בעיקר כוח קנייה לנפש, את ערך השוק של הסחורות והשירותים באומה נתונה. זה נשמע די סביר, עד שאנחנו בודקים מה הוא לא מייצג: את ההתקדמות בבריאות ובחינוך, את מצבן של התשתיות הלאומיות, יעילות אנרגטית, את מצב הקהילה ומצב הפנאי".

 

קובה. מקום 7 קובה. מקום 7 צילום: shutterstock

 

מרקס מהדהד כאן את אותו נאום ישן של קנדי, שבו התפייט ופירט: "התמ"ג לא מודד את הבריאות של ילדינו, איכות החינוך שלהם, השמחה והמשחקים שלהם. הוא לא מודד את היופי של השירה שלנו או את החוסן של הנישואים. הוא אדיש להגינות המפעלים ולביטחון ברחובות. הוא לא מודד את התבונה שלנו ולא את הלמידה, לא את התושייה ולא את האומץ, לא את החמלה ולא את המסירות לארצנו".

 

לא חייבים להרחיק אל הפיוט: התמ"ג הוא קודם כל ולפני הכל, כלי לא מדויק. אין לו איך לשקלל את כל מה שנעשה "בשחור", משוק שחור של מוצרי צריכה ועד העסקה לא חוקית או תשלומי שוחד. יש מדינות - רוסיה, למשל, לפי הערכות שונות - שבהן היקף הפעילות השחורה משתווה לתמ"ג; הוא נתון לעיוותים שונים, למשל כשיש עלייה חדה במחירי הסחורות התמ"ג צומח, אבל סך התוצר לא משתנה; והוא לא יודע לקזז נזקים ותיקונים — נזק סביבתי, למשל, לא נספר בנוסחה הקלאסית, ולכן אי אפשר להביא בחשבון גם את עלות הייצור שגרמה לנזק וגם את עלות התיקון. במילים אחרות, התמ"ג מלא חורים, וככזה אינו מצליח למדוד את מה שהוא אמור למדוד, את הצמיחה.

 

ומעבר לכך שהתמ"ג אינו כלי מדויק, הוא אינו כלי רלבנטי לחיים במאה ה־21. "הוא מתאים לתקופה אחרת, ואנחנו זקוקים לכלי שיתאים לחיינו כאן ועכשיו", אומר מרקס. "אנחנו צריכים מדד שיביא בחשבון את העתיד שלנו, את טביעת כף הרגל הסביבתית ואת המקום שאליו אנו שואפים כבני אדם להגיע - הרבה שנות חיים מאושרות. התמ"ג לא באמת מודד קידמה, הוא פשוט מודד עשייה של דברים".

 

אפשר להוסיף לכאן עוד עניין - לא רק שהתמ"ג לא מייצג את השאיפות, את השיח ואת הלכי הרוח של התקופה, ימי ה־Well being, הוא גם מתעקש לשמר שאיפות, שיח והלכי רוח שכבר זוכים לביקורת חריפה. הוא משאיר את המדינות מכוונות למרדף כלכלי שיורגש בתמ"ג, ולא מאפשר להן להשתחרר ולפעול למען מטרות אחרות. צמיחה ברמות האושר, למשל, ולא רק בטבלאות האקסל. מרקס מקווה לשנות זאת.

 

אז מה הלאה? לאן הולכים עם מדד הפי ואיך מיישמים אותו?

"השאיפה שלנו היא לפרסם את המדד בכל שנתיים, ובמקביל לנסות להביא את הממוצע העולמי לרמה שמייצגת הרבה שנות חיים מאושרות במינימום מחיר סביבתי. היינו רוצים לראות שכמו בקוסטה ריקה או בהולנד, כל אחד בעולם יעשה שימוש בחלקו היחסי בפלנטה האחת והיחידה שיש לנו. אבל באותה מידה אנחנו גם רוצים לראות את אושרם של אזרחי העולם עולה, במקביל לתוחלת החיים שלהם. אנחנו לא ממש יכולים לעשות את זה - זו עבודה של קובעי המדיניות ושל מי ששם אותם שם, כלומר האזרחים. אנחנו כרגע מייעצים לקובעי מדיניות בבריטניה, ברמה העירונית וברמה הלאומית, אבל זה בעיקר יהיה עניין שלנו, בני האדם - לבחור לאיזה עתיד אנחנו רוצים ללכת. הפי נותן לנו מצפן, רק צריך להשתמש בו יותר".

 

קבלו אחת לשבוע ישירות למייל שלכם את הכתבות בסדרת "השראה". לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x