השופטים מורידים את הכפפות: קץ הסימביוזה עם הפרקליטות
לאחרונה ניתנו שני פסקי דין שמטיחים ביקורת חסרת תקדים בפרקליטות ובמשטרה. מה גרם לשופטים רוזן וגנות לצאת מכליהם? השקרים, בידוי הראיות והסתרת חומרי חקירה. הברית ההיסטורית בין השופטים לבין התובעים והשוטרים באה אל סיומה
מה המשותף בין רגב שוובר, מחסנאי בחברה ליבוא חלפים, לבין אליק לדר, מנהל בדסק הרוסי בסניף הירקון של בנק הפועלים? שניהם הועמדו השנה לדין, אבל מי שהורשעו בסופו של דבר היו המשטרה והפרקליטות. השופטים דליה גנות ודוד רוזן מהמחוזי בתל אביב הוקיעו את מחדלי המשטרה והפרקליטות בלשון חסרת תקדים בחריפותה. לשון שמבשרת את קץ הסימביוזה המוכרת בין השופטים לתביעה הכללית. אמנם מדובר בתהליך מתמשך, אבל שני פסקי הדין האלה הם שיא חדש בהורדת הכפפות מצד השופטים.
שוובר הואשם באונס. את התיק פברקו חוקרי משטרת נתניה בגיבוי פרקליטות אטומה ורשלנית. השופטת דליה גנות, שקבעה לשוובר פיצוי בהיקף של 2 מיליון שקל על נזקיו ב־88 ימי מעצר השווא, כתבה את אחד מפסקי הדין האמיצים והנוקבים אי פעם: "מתן אינפורמציה שקרית על ידי משטרת ישראל לבית המשפט היווה בתיק זה סטנדרט התנהגות קבוע... לא אטעה אם אקבע, כי במקרה זה לקתה משטרת ישראל בליקוי מאורות, והחליטה מראש כי התובע הנו הפושע המבוקש. מרגע זה ואילך פעלה ללא לאות, כמכונה משומנת היטב, על מנת לחלץ מפיו הודאה, בין היתר בהציגה בפניו דו"ח DNA כוזב, הכאתו והשפלתו".
על חלקה של הפרקליטות כתבה גנות: "לא נותר לי אלא לתהות בעצב, הכיצד משפטני הפרקליטות לא הבחינו באפס הראייתי בתיק זה, והכיצד התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום?!"
המנהלים בדסק הרוסי, לדר ויעקב סברדליק, הואשמו במסגרת פרשת הלבנת ההון בבנק הפועלים. האישומים נגדם נמחקו לא לפני שהשופט רוזן חבט בפרקליטות ובמשטרה: "המדינה לא העבירה חומר חקירה בכמויות בלתי נתפסות... התנהגות המדינה הנה התנהגות נפסדת, הצהרות המדינה היו שקריות".
דברים חמורים כאלה לא נשמעו בעבר. היו זיכויים, היו הערות מנומסות למחדלי חקירה, אבל רטוריקה שוצפת כזו, ועוד פעמיים בחצי שנה? הנה כמה סיבות עומק ברקע כתיבת פסקי הדין של רוזן וגנות.
מזוז ופרידמן מרסקים את הסימביוזה
הסימביוזה בין בית המשפט העליון לפרקליטות הגיעה לשיאה בעת כהונתן של דורית ביניש ועדנה ארבל כפרקליטות מדינה ומאיר שמגר ואהרן ברק כנשיאי ביהמ"ש העליון. שופטים ופרקליטים טיילו ביחד בחו"ל, היו לחברים בנפש והחליפו כיסאות זה עם זה. כשברק מונה לביהמ"ש העליון, החליף אותו בתפקיד היועץ המשפטי חברו הטוב יצחק זמיר. תלמידתו המסורה ביניש היתה פרקליטת המדינה. כשביניש מונתה לעליון, החליפה אותה חברתה הטובה ארבל כפרקליטת המדינה.
לסימביוזה זו שמו קץ - כל אחד מסיבותיו ונסיבותיו - שר המשפטים דניאל פרידמן והיועץ המשפטי מני מזוז שדווקא היו צהובים זה לזה. מזוז החל את כהונתו בהצהרה על כך שהפרקליטות, בהנהגת ארבל, נהגה לסמן מטרות, כלומר לתפור תיקים. להצהרה זו היתה משמעות הרסנית לאופן שבו נתפסה הפרקליטות מאז. על המצע הזה קל היה לפרידמן לשווק את תפירת תיק רמון. מזוז עצמו הוסיף למדורה את ההתנהלות השערורייתית בתיק קצב. הפליק־פלאקים התמוהים מהאונס הכפול להסדר הטיעון המגוחך, ההגנה בבג"ץ על ההסדר הזה במחיר הכפשת המתלוננות ולבסוף החזרה לאישום באונס כפול, ביזו את הפרקליטות והיועץ בעיני כל. גם בלשכות השופטים הבינו היטב את גודל הפיאסקו המקצועי. עו"ד אירית באומהורן מפרקליטות מחוז ירושלים, בראיון פרידה ל"ידיעות אחרונות", הוציאה החוצה את הכביסה המלוכלכת מפרשה זו. מה שמזוז עשה לארבל, עשתה באומהורן למזוז. החגיגה הזו בוודאי שלא תרמה לדימוייה של הפרקיטות.
פרידמן, כשר משפטים, הצליח למנות שופטים "סנגוריאליים". "אני סבור שזה מצב לא רצוי שאחוז גבוה מבין השופטים בא משורות התביעה בפרקליטות ובמשטרה, וכי הכרחי למנות מספר גדול יותר של עורכי דין פרטיים לתפקידי שיפוט. פעלתי בכיוון זה בתקופת כהונתי ואני מקווה שמגמה זו תימשך", אומר פרידמן.
לאחר מינויה מעורר המחלוקת של עדנה ארבל לעליון ב־2004, אבד לשופטים הרוב האוטומטי בוועדה לבחירת שופטים. פרידמן ניצל זאת למינוי שופטים בעלי נטייה סנגוריאלית, חלקם בניגוד לדעת הנשיאה ביניש. מהשוק הפרטי מונו לעליון חנן מלצר ויורם דנציגר. בהמשך מונה ניל הנדל. פרידמן, שנאבק לזיכויו של סולימן אל־עביד שהורשע ברצח חנית קיקוס, זכר את עמדת המיעוט האמיצה של הנדל בהרכב שהרשיע את אל־עביד במחוזי בבאר שבע. מינוי נוסף של פרידמן, בניגוד לדעת ביניש, היה של הילה גרסטל לנשיאת בימ"ש מחוזי־מרכז. גרסטל כתבה פסק דין אמיץ ונוקב שחבט במשטרה על מחדליה ברצח הנערה ענבל עמרם.
טובי התובעים עוברים לשורות ההגנה
אחוז ההרשעות בישראל הוא בלתי מתקבל על הדעת - יותר מ-98%. חלקו מוסבר באותה סימביוזה בין השופטים לתביעה. הסבר אחר נוגע ליחס השופטים לסנגורים. גם כאן נרשם שינוי במגמה.
היו ימים ששופטים זיהו סנגורים כשותפיהם של הלקוחות העבריינים. שני תהליכים חשובים שדרגו את הרמה והדימוי: הקמת הסנגוריה הציבורית והובלתה בידי משפטנים רציניים כפרופ' קנת מן, ד"ר דיוויד וינר ז"ל, ענבל רובינשטיין, ד"ר יואב ספיר; וגם - חציית הקווים של טובי התובעים לשוק הפרטי: שמעון דולן, דבורה חן, ז'ק חן, מיכה פטמן, יהושע רזניק. לדברי רזניק, "הפרקליטות עדיין מקבלת בבתי המשפט יחס שעורכי דין פרטיים לא יכולים לחלום עליו, אבל כשיש סנגורים רציניים, המטוטלת יכולה לנוע". ואכן היא נעה לא מעט השנה. מאחורי חלק מהזיכויים הגדולים האחרונים אפשר למצוא סנגורים ששופטים בהחלט מקשיבים להם. דולן, לשעבר מנהל המחלקה הכלכלית בפרקליטות, זיכה את המנהלים בדסק הרוסי.
מאחורי הזיכוי החלקי של צחי הנגבי עומד ד"ר גרשון גונטובניק ממשרד וינרוט, לשעבר העוזר המשפטי של הנשיא אהרן ברק.
"השקרים והפגמים במשפט ברנס"
מאחורי לא מעט זיכויים עמדה השנה "ההגנה מן הצדק". היא כיכבה לא רק בזיכויי צחי הנגבי או הדסק הרוסי. השופט ירון לוי מבימ"ש השלום ברחובות, למשל, מחק אישום נגד פועל ניקיון עולה מאתיופיה, שהואשם בהריגת פועל בניין לאחר שהפיל לבנה על ראשו. בעבר קיבלה הגנה זו הכרה בעיקר במשפטי זוטא על קבילות ראיות, היום היא במרכז הבמה.
משמעות ההגנה היא שיש למחוק אישום שהוגש לאחר התעמרות המשטרה והפרקליטות בחשוד. הגנה זו שאובה מ"כבוד האדם" שהחל לחלחל למשפט ולחברה. כבוד האדם התנפץ לא פעם על חומת הסימביוזה של שופטים־פרקליטות־משטרה. מעניין שהנשיא ברק אחראי לשניהם. גם למהפכה החוקתית של כבוד האדם וגם לאמון הבלתי מוגבל שנהגו לתת ברשויות.
באחד מפסקי דינו כתב ברק: "מאמין אני כי זרועות החקירה בישראל פועלות על פי דין ואין בהן שיטה מכוונת של הטעיית בית המשפט... עלינו לבנות את דיני הראיות שלנו על בסיס ההנחה שהחקירה מתנהלת כדין... הנחה זו אינה רק עניין תיאורטי. אני סבור שהיא משקפת את המציאות". ברק כתב את הדברים האלה ב־1985. נדמה שמאז נרשמו מספיק תקדימים ודוגמאות שהפריכו את הנחותיו והציגו מציאות שונה בתכלית. ברק שיבץ את השופטת דליה דורנר לדון בבקשת עמוס ברנס למשפט חוזר. כמו "ההגנה מן הצדק" כך רוככו העילות למשפט חוזר, וגם התעמרות קשה של החוקרים בנחקר עשויה לבטל את ההרשעה. דורנר, שקבעה כי יתקיים משפט חוזר, ציינה בפסק הדין: "השקרים והפגמים שנחשפו במשפטו של ברנס אינם בבחינת מעידה או שקר נקודתי של עד זה או אחר. הם מעוררים חשש ממשי כי עודף רצון של המשטרה והתביעה 'לסגור' את פרשת הירצחה של רחל הלר גרם להם לא פעם, גם לא פעמיים, להימנע מלדבוק באופן מלא באמת".
רק שתי פרקליטות הועמדו לדין משמעתי
לדברי ד"ר לימור זר־גוטמן, מומחית לאתיקה, "הפרקליטות חייבת לסגל אתיקה מיוחדת שעיקרה לא לחפש הרשעה אלא אמת וצדק. גם אם תיק יישאר פתוח ולא יהיו מעצרים, זה תקין".
חיפוש הרשעה בכל מחיר מקלקל לעתים את השורה ומניב ביקורת קשה של שופטים. עם המחיר הזה יודעת הפרקליטות להתמודד. משלל המחדלים שנמנו בפסקי הדין, ידוע רק על שתי פרקליטות שהועמדו לדין משמעתי על הסתרת חומרים חיוניים להגנה. הראשונה היא שלווה לוין, שזוכתה ב־2001 מהסתרת מזכר חיוני מהנאשם נידאל אבו־סעדה. השנייה היא אלכסנדרה דרנבוים, שעומדת בימים אלה לדין משמעתי על חלקה בהסתרת חומרים בפרשת האונס בעין גדי. וחשוב לזכור: דין משמעתי הוא דווקא המוצא הנוח יותר. מדובר כאן בשיבוש הליכי חקירה ומשפט שאחרים היו עומדים בגינו למשפט פלילי. פרקליט המדינה משה לדור שתמיד נחלץ להגנת אנשיו נאבק נגד העמדתה לדין של דרנבוים.
במקרים אחרים הננזפים מקודמים. עו"ד טלי נג'רי קודמה למשנה לפרקליטת מיסוי וכלכלה ממש בסמוך לאש והגופרית שהטיח בה ובחבריה השופט רוזן בזיכוי הדסק הרוסי. בחשיפת התקלות בפרשת האזנות הסתר לחיים רמון, ייחס מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס לפרקליטות רות דוד ואראלה סגל־אנטלר "כשלים אישיים העולים כדי רשלנות ממשית... ויש לשקול אם להסיק מסקנות אישיות". והנה המסקנות: לרות דוד הוארכה הקדנציה כפרקליטת מחוז תל אביב (מסתיימת מחר). סגל־אנטלר מיועדת לרשת את דוד ולכן עוכב מינוי מחליף עד שתוסר העננה.
"התנהגות מכוונת כדי להמציא ראיות"
מלבד גיבוי וקידום המעורבים במחדלים, אימצה הפרקליטות שתי טקטיקות תגובה נוספות. האחת, לגמד ולהמעיט בחומרת התקלה. השופטת גנות, בפרשת שוובר, לא השתכנעה: "הנתבעת (הפרקליטות) טוענת בסיכומיה כי גם אם נפלו בדרך החקירה פגמים ונעשו טעויות, אין מדובר בזדון, כי אם לכל היותר - בהפעלת שיקול דעת לקוי. אינני יכולה לקבל אמירה זו.
האם בידוי ראיות והמצאת זכ"דים (זכרון דברים) שקריים לבית המשפט הנם טעות בשיקול הדעת? לא ולא. אין מדובר בטעויות שנעשו מחמת שיקול דעת לקוי. מדובר בהתנהגות מכוונת, אשר מטרתה להמציא ראיות כנגד התובע בבחינת יש מאין מחד גיסא, והתעלמות מפעולות חקירה הכרחיות מאידך גיסא".
הטקטיקה השנייה של הפרקליטות היא להשחיר את השופטים, זכורה ההשתלחות של התובע בתיק אולמרט, עו"ד אורי קורב שכינה את השופטים "חמורים" והוסיף תובנות לגבי כישוריהם. קורב כיוון במיוחד לשופטים שמזכים. קורב דיבר לפני סטודנטים והרגיש חופשי לדבר ככל העולה על רוחו, אבל אין ספק שביטא הלך רוח משותף בפרקליטות ש"מתעבת" שופטים מזכים.
שופטים "סנגוריאליים" כדליה דורנר, נירה לידסקי ז"ל ושלי טימן זכו להכפשות אנונימיות. האחרון שהושמץ היה דוד רוזן. הנה חלק מהציטוטים לתקשורת שנשמעו בפרקליטות מיסוי וכלכלה כתגובה על זיכוי הדסק הרוסי: "מדובר בפסק דין לא אינטליגנטי, לא משפטי ולא יסודי..."; "יש אמירות בהכרעת הדין של רוזן שאין להן רגליים. אני לא יודע מאיפה הוא לוקח כזה דבר..."; "אין בפסק הדין שום ניתוח אינטליגנטי של טענת ההגנה מן הצדק...";"אני לא חושבת שמגיע לנו פסק דין כזה שטחי".
מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה: "הפרקליטות מתייחסת במלוא הכבוד וההערכה לציבור השופטים, וראשיה מנהלים מערכות יחסים טובות ופוריות, ענייניות ומקצועיות עם השופטים, הן בדרג הניהולי והן בבתי המשפט. קידומם של פרקליטים במסגרת ועדות מכרזים של נציבות המדינה נעשה בהתאם לכללי הנציבות ולצורך כך נפרסים בפני הוועדה כלל השיקולים הנוגעים לעניין".
