שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
השראה

השראה: לתת אגוזים למי שאין לו חשמל

זה נשמע כמו התחלה של בדיחה: ישראלי לשעבר הופך שיטה לייצור אנרגיה שפרחה בתקופת הנאצים לפתרון שיביא חשמל לאפריקה החשוכה. זה ממשיך כמו צ'יזבט: לוקחים אגוזים ושבבי עץ, שורפים אותם והופכים לאור. וזה עשוי להיגמר במהפכה

טלי שמיר, ניו יורק 09:0012.08.10

זה כל כך קסום, לראות איך אנשים לוקחים שבבי עץ והופכים אותם לחשמל בשנייה. בפעם הראשונה שראיתי את השיטה, זה היה על מנוע רגיל, כזה של אופנוע, הפעילו אותו - והוא פשוט הניע, בלי שום גז או נפט. כאילו, הולי שיט!". כך, בהתלהבות ילדותית כמעט, מספר יואב פלטניק (52) על הפעם הראשונה שבה נתקל בשיטת ייצור האנרגיה בעלת השם המאוד לא קסום - "גזיפיקציה".

 

אם הייתם שואלים את פלטניק לפני שנתיים מה זו גזיפיקציה (Gasification), הוא לא היה יודע על מה אתם מדברים. אבל מפגש מקרי עם השיטה לייצור חשמל מחומר אורגני - שפותחה עוד במאה ה־19, פרחה בגרמניה הנאצית וזוכה בשנים האחרונות לתחייה מחודשת - הפכה אותו לאחד ממעריציה הנלהבים וליזם שלה בעולם השלישי.

 

הכל התחיל משיחה מקרית עם רופא ממוצא ניגרי, ד"ר אביולה פמילוסי, שעמו נפגש פלטניק במסגרת תפקידו כמנהל פרויקטים בכיר בחברת אנרג'י קונספט, שמייצרת תחנות כוח פרטיות חסכוניות. אמנם בית החולים בברוקלין שבו נשא פלטניק את נאום המכירות הקבוע שלו לא השתכנע לרכוש את תחנת הכוח של אנרג'י קונספט, אבל בסוף המצגת ניגש אליו ד"ר פמילוסי והכניס לו ג'וק חדש לראש: “הוא אמר לי: 'עזוב אותך מזה, בוא תעשה חשמל זול בניגריה. שם יש באמת בעיה", נזכר פלטניק, יליד ישראל שמתגורר בארצות הברית מאז שנות השמונים, בשיחה עם "מוסף כלכליסט".

 

יואב פלטניק. ""אנחנו חושבים איך להביא חשמל בלי סובסידיות, בלי ממשלות, בלי בולשיט - אחד על אחד, ביזנס טו ביזנס" יואב פלטניק. ""אנחנו חושבים איך להביא חשמל בלי סובסידיות, בלי ממשלות, בלי בולשיט - אחד על אחד, ביזנס טו ביזנס"

 

זה היה כמה שנים לאחר שפלטניק עשה הסבה מקצועית מעבודתו כארט דירקטור בחברות פרסום לתחום האנרגיה הירוקה "כי אחרי פיגועי 11 בספטמבר הבנתי שאני רוצה לעשות דברים שיש להם השפעה על העולם, לא רק לגרום ללקוח להיראות טוב". השיחה עם פמילוסי הציתה את דמיונו, ופלטניק החל לחקור את מצב משק האנרגיה באפריקה. התמונה שנגלתה לו היתה עגומה מאוד, לא רק בניגריה - שם, על פי הערכות, הממשלה מספקת רק 14% מתצרוכת החשמל הדרושה לאוכלוסייה - אלא באפריקה כולה. "בניגריה אתה מקבל חשמל בתורות - שעה־שעתיים ביום", מספר פלטניק, "וזה לא שהשעתיים האלה קבועות מראש ואתה יכול לעשות תוכניות בהתאם. זה אקראי, משתנה. לכן אין לאנשים מקרר, לדוגמה, ומה שהם קונים הם צריכים לאכול על המקום. בלילה אין חשמל, וחשוך שלא נדע. בלי חשמל אין ציווליזציה. נקודה.

 

"האבסורד הוא שניגריה היא דווקא יצרנית גדולה מאוד של נפט, אבל הניגרים אינם מזקקים נפט בעצמם אלא שולחים אותו לארצות הברית כנפט גולמי, שם מזקקים אותו לדיזל - ואת זה מייבאים בחזרה. הממשלה מוכרת דיזל במחיר מסובסד, אבל רק כמות קטנה מאוד. את השאר אנשים בממשלה מוכרים בשוק השחור, במחיר כפול מאשר ביתר העולם, ומי שיש לו קצת כסף קונה לעצמו גנרטור דיזל פרטי. הזיהום כתוצאה מכך מדהים, והמחיר גבוה מאוד. עורכת הדין שלי בניגריה סיפרה לי שחשמל עולה לה 700 דולר בחודש. בשביל רוב האנשים שם 700 דולר זו משכורת שנתית".

 

תחנת כוח בשיטת הגזיפיקציה תחנת כוח בשיטת הגזיפיקציה

מה עושים כשהממשלה לא מתפקדת?

אחרי שלמד את הבעיה, החל פלטניק לתור אחרי פתרון. הוא החל לחפש דרך להביא חשמל זול לכמה מהאזורים הנידחים ביותר של אפריקה, וגילה כי חברות בינלאומיות שונות, בהן אורמת הישראלית וטורבו דן האיטלקית, בונות תחנות כוח שמשתמשות בחומרים אורגניים לייצור חשמל. אלא שחברות אלה פועלות בעולם הראשון ובקנה מידה גדול, שאינו נותן פתרון למדינות עולם שלישי.

 

"אנחנו חיים עם חשמל כדבר מובן מאליו, אבל גם בעולם הראשון החשמל לא תמיד היה כזה דבר נפוץ", מסביר פלטניק. "אפילו בארצות הברית, עד שנות השלושים והארבעים ברוב המקומות לא היה חשמל בפריסה רחבה. הוא היה נפוץ רק בערים הגדולות, כי שם זה השתלם. המצב השתנה רק בעקבות הניו דיל, כאשר הנשיא רוזוולט רצה לייצר מקומות עבודה. הרחבת רשת החשמל בארצות הברית נעשתה במאמץ ממשלתי אדיר בקנה מידה חסר תקדים, ולמעשה בניית תשתית כזו אינה יכולה להיעשות בשום מקום בלא התערבות ממשלתית. ובניגריה אין סיכוי שזה יקרה.

 

"צריך גם להבין ששום דבר באפריקה לא נעשה בקנה מידה תעשייתי, צריך למצוא פתרונות קטנים, מקומיים. אם אתה מקים תחנה של מגה־ואט, רק המכונה עולה 4 מיליון דולר, ואתה צריך כל יום ארבע־חמש משאיות של חומר אורגני. אף בנק לא ייתן לך את המימון לזה באפריקה". משום כך, אף שמדינות מרכז אפריקה עשירות בפסולת אורגנית שממנה ניתן לייצר חשמל - כמו קליפות אגוזים, שורשי קסאווה, שבבי עץ ואפילו צואת בעלי חיים - נדמה היה כי הפתרון עדיין מחוץ להישג יד, ואחרי כשנה של חקירות ובדיקות פלטניק כמעט התייאש. אלא שאז, בשיטוט בפורום באינטרנט, גילה את מה שעתיד להפוך לאובססיה החדשה שלו - ואולי, כך הוא מקווה, לפתרון לעניי אפריקה: הגזיפייר.

 

הגזיפייר הוא מתקן פשוט יחסית שמאפשר באמצעות חום, וללא חמצן, להפוך חומר אורגני לגז שיוצר אנרגיה. הוא נכנס לשימוש במאה ה־19 והתפתח מאוד בזמן מלחמת העולם השנייה - כאשר כל מאגרי הדלק הוחרמו על ידי הנאצים לטובת כיבוש אירופה, ומדענים ברחבי היבשת חיפשו דרכים חלופיות להסיע את כלי הרכב האזרחיים. בתוך זמן קצר הותקנו גזיפיירים ארעיים על גגות כלי רכב רבים - רובם על פי המודל שפיתח המדען הצרפתי ז'ורז' אימברט ב־1920. בדנמרק הכבושה, למשל, 95% מכלי הרכב וסירות המנוע הונעו בזמן המלחמה על ידי גזיפיירים. לקראת סוף המלחמה, כאשר מאגרי הדלק של הצבא הנסוג הידלדלו, החל גם הצבא הגרמני להשתמש בגזיפיקציה להסעת טנקים וכלי רכב צבאיים.

 

"בסוף המלחמה היו באירופה יתר ממיליון כלי רכב שנסעו על עץ", אומר פלטניק, אבל בתום המלחמה שבו וירדו מחירי הדלק, ושיטת הגזיפיקציה שרדה בעיקר כתחביב אזוטרי של כמה סקנדינבים. ייתכן מאוד ששם גם היתה השיטה נשארת - כהערת שוליים בהיסטוריית פיתוח מקורות האנרגיה - אלמלא העלייה התלולה במחירי הדלק והמודעות האקולוגית הגוברת במערב. אלה החזירו בשנים האחרונות לאופנה את הגזיפיקציה, שנחשבת לשיטת ייצור אנרגיה נקייה מאוד, ובאירופה, הודו וארצות הברית קמו חברות לפיתוח וייצור של גזיפיירים, בהן ג'נרל אלקטריק.

 

נשים משלמות מראש במכונות אוטומטיות עבור כמות מוגבלת של חשמל לבתיהן בעיירת עוני ליד יוהנסבורג. "עורכת דין ניגרית סיפרה לי שחשמל עולה לה 700 דולר בחודש. בשביל רוב האנשים שם זו משכורת שנתית" נשים משלמות מראש במכונות אוטומטיות עבור כמות מוגבלת של חשמל לבתיהן בעיירת עוני ליד יוהנסבורג. "עורכת דין ניגרית סיפרה לי שחשמל עולה לה 700 דולר בחודש. בשביל רוב האנשים שם זו משכורת שנתית" צילום: בלומברג

 

אבל לפלטניק זה עדיין לא עזר, כי "העולם השלישי נחשב שוק לא טוב, אז אף אחד לא טרח לעשות דברים קטנים שמתאימים לו", ולמטרה שהוא הגדיר חיפש פלטניק דווקא גזיפייר קטן, זול ואמין - כזה שיענה על צורכיהן של קהילות קטנות ומרוחקות באפריקה. לאחר מאמצים קדחתניים מצא את מבוקשו במעבדות אול פאוור בברקלי, קליפורניה - כנראה בזכות מנהלן הססגוני, ג'ים מייסון.

 

משימור שפות נכחדות להחייאת הגזיפיקציה

 

מייסון, מנהל אול פאוור אבל גם אנתרופולוג, אמן ובלשן, שאחראי בין היתר לפרויקט רוזטה לשימור שפות נכחדות, חזר אל השרטוטים מימי מלחמת העולם השנייה, ובאמצעות קהילה של מפתחים החל לשכלל את הטכנולוגיה הישנה של הגזיפיקציה. בעתיד, החלום של מייסון הוא לייצר גזיפייר שיהיה מסוגל להפוך כל פסולת – לא רק אורגנית – לחשמל. בתיאוריה זה אפשרי; בפועל, בינתיים, עדיין לא.

 

"גזיפיקציה היא טכנולוגיה ישנה, אבל תעשייה חדשה", מסבירה רייצ'ל נורמן, מנהלת עסקית באול פאוור. “ג'ים הגיע לגזיפיקציה מתחום האנתרופולוגיה, מתוך היכרות עם האנשים, ולכן היה חשוב לו להשתמש במרכיבים שזמינים בכל מקום, שאפשר למצוא במגרשי גרוטאות".

 

מסיבה זו, מלבד המנוע והגנרטור עצמם, את רוב חלקי הגזיפייר של מייסון, דוגמת חבית פח, צינורות פשוטים וכיוצא בזה, אפשר למצוא בכל מקום. באתר האינטרנט של החברה אפשר גם להוריד שרטוטים לבנייה עצמית של תחנת כוח פרטית, ולקוחות יכולים לבחור אם לרכוש תחנת כוח מוכנה או ערכה להרכבה עצמית. בשנתיים האחרונות, מאז החלו באול פאוור לעבוד על הפרויקט, מכרה החברה 200 תחנות כוח וערכות הרכבה כאלה, ב־24 מדינות.

 

פלטניק קיבל ממייסון את הזיכיון לשיווק המוצר באפריקה, ובימים אלה הוא משיק קמפיין ראשוני, באמצעות חברת אקו־פאוור אפריקה שהקים. לדבריו, יש לו כבר כמה לקוחות פוטנציאליים, ובקרוב הוא ייסע לאפריקה כדי להסביר להם על הטכנולוגיה. הוא יציע להם תחנות כוח קטנות של 20 קילו־ואט, שכל אחת מהן יכולה להספיק לכ־50 בתים באפריקה. ההפעלה פשוטה, והתחזוק היומיומי היחיד הדרוש הוא הזנת התחנה בחומר אורגני פעם בשלוש־ארבע שעות. כל עוד יש בסביבה פסולת אורגנית זמינה - מדובר בדלק חינם.

 

וולוו מונע על גזיפייר וולוו מונע על גזיפייר

 

"כשהגעתי למעבדות של ג'ים בפעם הראשונה, לפני כשנה, זו היתה חוויה נהדרת. הייתי שם בסמינר, ובנינו גזיפייר מאפס בתוך יום. אבל כשיצאתי משם אמרתי לעצמי שזה עוד לא מוכן, שיש עדיין המון בעיות", אומר פלטניק. "מאז, בעקבות פיתוח מואץ, כבר נפתרו רוב הבעיות ואני יכול בבטחה לצאת עם המוצר לאפריקה. אנחנו רוצים שהגזיפייר יהיה כמו כל מוצר חשמלי אחר, כמו מכונית או מקרר, משהו שכל אחד יכול להפעיל בלי לחשוב יותר מדי. זה עוד לא ממש שם אבל זה מאוד קרוב. זה דבר אדיר.

 

"הפיתוח התקדם מהר כל כך הודות לעובדה שג'ים עובד בשיטה של וויקי, כלומר פיתוח קהילתי באינטרנט. כשחברות כמו יבמ או אפל מפתחות משהו הן שופכות 2 מיליארד דולר על קבוצה של מהנדסים בחדר סגור, ועושות הכל בסוד. הרבה פעמים זה גורם לבזבוז לא נורמלי. ג'ים עושה בדיוק ההפך: יש לו כמה מאות אנשים בקהילה, כולל אלה שקנו את המכשיר, ומי שקונה חייב לדווח ולשתף את הקהילה בחוויות שלו".

 

מה היו הבעיות העיקריות?

"הבעיה העיקרית בגזיפיקציה היא שבמסגרת התהליך נוצרת זפת שסותמת את המנוע. יש כל מיני שיטות לפתור את זה על ידי שימוש בפילטרים, אבל בעולם השלישי זה בעייתי כי כאשר חלק נשבר אין איך להחליף אותו. לכן ג'ים מצא דרך להשתמש בשבבי העץ עצמם כפילטר. זה פותר 99% מהבעיה".

 

באפריקה נוח להכניס טכנולוגיות חדשות

 

אבל הבעיה העיקרית שנותרה היא עדיין המחיר. ההשקעה הראשונית הנדרשת אינה זולה - נכון להיום עולה תחנת הכוח של פלטניק 17 אלף דולר - ומחיר זה ממשיך להיות מכשול גדול בדרך להפצת הטכנולוגיה בעולם השלישי.

 

סיטרואן מונעת על ידי גזיפייר סיטרואן מונעת על ידי גזיפייר

 

זה די יקר. למה שאנשים ירצו לקנות ממך את המכשיר ולא לבנות אותו לבד מערכה, כמו שמציעים באול פאוור?

"ג'ים הוא אידאליסט. הרעיון הראשוני שלו היה לעשות קוד פתוח תעשייתי, כמו שעושים בתוכנות באינטרנט, ולשים את כל התוכניות אונליין כך שמי שרוצה יוכל לבנות את הגזיפייר בעצמו. אבל המציאות מסובכת יותר מכך. זה דורש מיומנות מסוימת, ואנשים שרוצים חשמל, רוצים חשמל - הם לא רוצים להתחיל לבנות משהו מאפס. זה מה שהאנשים בניגריה אמרו לי.

 

"אחת הבעיות היא שאנחנו מייצרים בקליפורניה, שם כוח העבודה הוא מהיקרים בעולם. אבל אנחנו מתכוונים בתוך שנה להעביר חלק מהייצור לאפריקה, מה שיוריד את המחיר לכ־10,000 דולר. זה אמנם עולה פי שניים מתחנת כוח מקבילה המופעלת בדלק, אבל אם החומר האורגני זמין לך, זה מכסה מהר מאוד את ההפרש".

 

"אני מזהה פוטנציאל עצום באפריקה, הרבה יותר מאשר בכל שוק אחר", מוסיף תמיר הרוש, מייסד שותף של אקו־פאוור אפריקה. "אפריקה היא כר נוח מאוד לפיתוח טכנולוגיות שבמקומות אחרים לא יסכימו לקבל. על פניו, הגזיפיקציה יכולה להתאים גם לישראל ולהרבה מדינות אחרות, אבל קשה לדחוף את זה כי חושבים שמדובר במשהו מיושן. אפריקה לעומת זאת צמאה לדבר כזה, שמאפשר בו זמנית להיפטר מפסולת אורגנית ולייצר אנרגיה. נוח להכניס לשם טכנולוגיות שהעולם אולי עוד לא מוכן לקבל".

 

פלטניק ושותפיו כמובן אינם היחידים שמוטרדים ממצב האנרגיה באפריקה, ואין ספור עמותות וחברות מנסות לשפר את המצב העגום שם. את ההבדל בין היוזמה שלו לבין האחרות תולה פלטניק בכך ש"אנחנו חושבים איך להביא חשמל בלי סובסידיות, בלי ממשלות, בלי בולשיט - אחד על אחד, ביזנס טו ביזנס. אם תנסי לספור את מספר העמותות בארצות הברית שמנסות לעזור לאפריקה, תבלי ימים בספירה. כולם מנסים לעזור לאפריקה, מהאו"ם וקרן המטבע העולמית ועד לשני חבר'ה שיושבים במרתף בברידג' פוינט. לקרן הפיתוח של האו"ם יש דו"חות יפהפיים, מלאי חוכמה — וחסרי תועלת לחלוטין. לאילו תוצאות הם הגיעו? לא הרבה. כי רוב הכסף הולך מממשלה לממשלה, מארגון לארגון, במקום לתת את הכסף לאנשים שבאמת יכולים לגרום לשינוי. לנו היה חשוב מאוד לא להיכנס לכל ענייני הסובסידיות, ולהיות חברה מסחרית".

 

אתם חושבים לעשות מזה כסף?

"לפחות בהתחלה - לא. כרגע אנחנו לא עושים את זה בשביל הכסף, אבל לא אומר לך שאנחנו לא מקווים שזה יקרה בעתיד. בינתיים אני רוצה לחשוב על מאה הלקוחות הראשונים".

 

אתם מתכננים מהפכה?

"אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי כי זו רק ההתחלה, אבל העתיד יהיה כנראה במכונות שייצרו 50–100 קילו־ואט, שיוכלו לספק חשמל לשכונה שלמה. השיטה פשוט כל כך הגיונית: יש לך מנסרה - תשתמש בשבבים; יש לך אגוזים - תשתמש בקליפות; יש תירס - תשתמש בגבעולים. את כל הפסולת הזאת עכשיו סתם שורפים בחצר, שזה גם זיהום וגם בזבוז. אבל צריך לחכות ולראות אם זה יתפוס. זו יכולה להיות הצלחה ענקית, וזה יכול גם להתברר כדבר הכי טיפשי בעולם".

 

קבלו אחת לשבוע ישירות למייל שלכם את הכתבות בסדרת "השראה". לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x