מה בנקאי יכול ללמוד מרופא
מיוחד ל"כלכליסט": כולם מסכימים שעל הממשלות לקבוע את חוקי המערכת הפיננסית, אך מוטב לכל השחקנים לעצור ולהתמקד בבניית אמון במערכת. רפואה כמודל לחיקוי
הדיון על הרגולציה הפיננסית בעולם מגיע לנקודת רתיחה. ויכוחים והצעות שנכנסו לתמונה הציתו בלבול ציבורי ופוליטי.
גישה אחת לרה־רגולציה הפיננסית היא להגביל את הגודל וההיקף של המוסדות הפיננסיים. יש הטוענים שישויות קטנות יותר יכולות לקרוס מבלי לפגוע במערכת, ובכך לחסוך ממשלמי המסים את עלויות החילוץ. עוד טוענים במסגרת גישה זו כי מוסדות פיננסיים גדולים כבר ימצאו דרך להשיג את המערכת הרגולטורית שבה הם חפצים.
גישה שנייה, שעליה יש הסכמה לא מבוטלת, היא להגביל את המינוף. הטיעון המרכזי הוא שמינוף גבוה תורם לסיכון המערכתי. רצוי להגביל את המינוף, אבל לא עד לנקודה שבה מגדילים את עלות ההון וההשקעות. יתרה מכך, מעטים יתווכחו עם הטענה שככל שהמורכבות של המערכת גוברת, כך מתרבים המידע והמומחיות. חוסר סימטריה מסוג זה פוגע בביצועי השוק במגוון דרכים, וניגודי אינטרסים נהפכים למסוכנים במיוחד בסביבות כאלה, מכיוון שהם יוצרים תמריץ לניצול של היתרונות הללו.
חוקים יגנו על המערכת? זו תפיסה לקויה
יש שתי דרכים נוספות לענות על מורכבויות וחוסר סימטריה: אחת, שאומצה על ידי המדינות המתפתחות, היא פשוט להטיל הגבלות על מוצרים (לדוגמה, קרנות גידור), על בסיס ההנחה שהיתרון שבהימנעות מסיכונים גובר על העלויות. הדרך השנייה היא להפחית את פערי המידע או את השפעתם על ידי פיקוח על המומחיות והתמריצים שמקיפים את תהליך הדירוג (הכישלון בעניין זה היה בעל השלכות חמורות במשבר הנוכחי).
נראה שעכשיו יש הסכמה גורפת על כך שממשלות צריכות לקבוע את המבנה והחוקים של המערכת הפיננסית. אם המסגרת נכונה, המערכת תעבוד היטב. החוקים נושאים בנטל להבטחת האינטרס החברתי־קולקטיבי ביציבות, ביעילות ובהגינות של המערכת. אך במערכת מורכבת שבה מומחיות, הבנה ומידע בזמן אמת אינם מרוכזים במקום אחד, הסתמכות על מסגרת כזאת נראית לקויה ולא נבונה, במקרה הטוב. יתרה מכך, היא מתעלמת מחשיבות האמון. לדעתי, נקודת פתיחה טובה יותר היא התפיסה של אחריות משותפת ליציבות המערכת וההטבות החברתיות שלה, שתתחלק בין המשתתפים והרגולטורים.
יש שיטענו כי זה מנוגד לטבע האנושי החמדן
התעשייה הפיננסית, הרגולטורים והמנהיגים הפוליטיים צריכים ליצור תחושה משותפת של אחריות קולקטיבית עבור המערכת כמכלול. מערכת ערכים זו צריכה להיטמע בתעשייה. היא צריכה לקבל קדימות על פני האינטרס העצמי הצר, או על פני הזדמנויות הרווח הפוטנציאליות.
יש שיטענו כי רעיון זה לא יעבוד, כי הוא מנוגד לטבע האנושי החמדן. אולם ערכים מסוג זה מעצבים גם מקצועות אחרים. ברפואה, למשל, קיים פער עצום במומחיות בין הרופאים והחולים, והפוטנציאל לניצול הוא רב. הוא מוגבל על ידי ערכים מקצועיים שמוחדרים לאורך הכשרת הרופאים.
שינוי מסוג זה בערכים ובמודל המשתמע, שמגדיר את הכללים, לא יצליח לפתור את האתגרים של סיכונים מערכתיים לבדו. כך גם לגבי משחק בכללים. אולם, אם אלה יילקחו ברצינות, הם יסייעו בכך שיספקו תזכורת קבועה על חשיבות הסקטור הפיננסי לרווחה הכוללת של הכלכלה. זה אפילו עשוי לעזור לבנות את האמון מחדש.
מייקל ספנס הוא חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2001, ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד
Project Syndicate 2010, מיוחד ל"כלכליסט"


