יש לו דרכים משלו

זה היה מחזה מפתיע ומרגש. רגע אחרי שד"ר יואב מינץ הוציא את כיס המרה מגופה של המטופלת, פרצו בחדר הניתוח של בית החולים הדסה עין כרם מחיאות כפיים סוערות. מחווה כזו שמורה בדרך כלל להופעות באולמות הקונצרטים והתיאטרון, ונדיר למצוא אותה בחדרי ניתוח. אבל על השולחן שכבה אשה בת 50, תושבת ירושלים שסבלה מדלקת בכיס המרה וביקשה לעבור ניתוח שישאיר כמה שפחות חתכים בבטנה, מטעמים רפואיים וקוסמטיים. ד"ר מינץ עשה זאת בשיטה ייחודית: הוא כרת את כיס המרה ושלף אותו מגופה דרך פתח זעיר של 20 מ"מ בלבד, שנחתך בטבורה של המטופלת. הסטודנטים לרפואה שעמדו מאחוריו לא התאפקו, והריעו על הביצוע הכירורגי המושלם.

יואב מינץ בחדר ניתוח בהדסה עין כרם. "בתוך עשר שנים נשלב את כל השיטות, והמנותחים יוכלו ללכת הביתה בתוך שלוש-ארבע שעות" צילום: גיא אסיאג

גם השימוש במושג היופי אינו שגרתי בחדרי הניתוח. אבל ד"ר מינץ עצמו היה זה שהכריז תוך כדי הניתוח: "תראה איזה יופי, אני מנתק את כיס המרה...". זה באמת היה מהלך יפה. משם המשיך מינץ בפרוצדורה, ובמקביל פירט, בשלווה וביטחון, את יתרונות הניתוח באמצעות חתך יחיד בדופן הבטן - פחות זיהומים, פחות דימומים, פחות סיבוכים וכאבים, והרבה פחות חתכים בגוף המנותח. ד"ר מינץ הוא הראשון והיחיד שמיישם את השיטה הזו בישראל, ועד כה ערך באמצעותה ניתוחים לכריתת קיבה, טחול, שחלות או תוספתן; לתיקון בקע; ולהתקנת שרוול או טבעת למניעת השמנה. חידוש מסעיר עוד יותר שמוביל מינץ הוא ניתוח דרך פתחי הגוף הטבעיים, שבו אחד מאיברי הבטן נשלף החוצה דרך הפה, הנרתיק או פי הטבעת, ללא פתיחת הבטן כלל. נוסף על שתי שיטות אלה, הוא מבצע ניתוחים לפרוסקופיים בעזרת רובוט, שנכנס לגוף דרך פתחים זעירים ומאפשר למנתח לבצע פרוצדורות עדינות תוך הפרעה מינימלית לגוף המטופל.

"הדור השלישי של הכירורגיה", קוראים בענף לכל השיטות הללו, ומינץ הוא נושא הבשורה. בגיל 43 הוא שותף במרכז כירורגיית העתיד בסן דייגו, ומוביל את הכירורגיה הישראלית לעידן החדש של הניתוחים בעולם. "בעתיד נשלב את הכל", מסביר מינץ בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", ראשון שלו אי פעם, "נעשה ניתוחים באמצעות רובוט דרך החתך היחיד בטבור או דרך הנרתיק, פי הטבעת או הפה. חלק מהניתוחים לא ייעשו בחדרי הניתוח הגדולים אלא במחלקות לניתוחי יום, ללא הרדמה כללית אלא בטשטוש בלבד, והחולים יוכלו ללכת הביתה בתוך שלוש־ארבע שעות".

בתוך כמה זמן אתה מעריך שזה יקרה?

"בעוד כעשור".

לשלוף תוספתן דרך הפה זה כמו לדרוך על הירח

כל השיטות הללו נמצאות עדיין בראשית הדרך, ומחייבות שילוב נדיר של מיומנות ניתוחית גבוהה, יכולת טכנית להפעלת ציוד חדיש, מידה גדולה של תעוזה ותוספת משמעותית של כישרון. מינץ, מעידים עמיתיו, ניחן בכל אלה. ההערכה שלהם אליו ניכרת גם בעובדה שבחודשים האחרונים רבים מהם הניחו את האגו בצד ועברו אצלו הדרכות לניתוח בחתך יחיד.

בחזית אחת, מינץ משתמש ברובוט דה וינצ'י לביצוע ניתוח לפרוסקופי, כלומר באמצעות חמישה פתחים זעירים שדרכם גם מוחדרת מצלמה המקרינה את שטח הניתוח על מסך מעל שולחן הניתוחים. זרועות הרובוט הן שמבצעות את הניתוח, והכירורג עצמו הוא שמפעיל אותן - הוא יושב ליד הרובוט, ומכוון את הזרועות בידיו וברגליו. בשיטה הזו, בין השאר, הוסר הגידול בערמונית של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, בניתוח שעבר בניו יורק. מינץ מפעיל בהדסה את הרובוט הראשון בישראל, והוא היחיד בארץ שמשתמש בו להליכים כירורגיים ולא אורולוגיים.

חזית אחרת שאליה מוביל מינץ את הכירורגיה הישראלית היא שיטה מסעירה עוד יותר, של ניתוח דרך פתחי הגוף הטבעיים (notes). בניתוחים כאלה נכנס המנתח לחלל הבטן דרך הנרתיק, פי הטבעת או הפה והקיבה, מגיע לאיבר המיועד לכריתה ולאחר כריתתו שולף אותו בחזרה באותה דרך - מהנרתיק, פי הטבעת והפה. שיטה זו נמצאת עדיין בשלב ניסויי בישראל, ועד כה ביצע מינץ בארץ שישה ניתוחים לכריתת כיס המרה דרך הנרתיק.

את האיבר הראשון שלו שלף מינץ דרך הפה כבר ב־2008. זה היה תוספתן, שהוסר בסן דייגו בניתוח שזכה להד תקשורתי רחב והיה אחד מסדרת הניסויים הגדולה בארצות הברית של פרוצדורות מהסוג הזה. אחרי מאות שנים של ניתוחי בטן שחייבו חיתוך מסיבי, כדי לאפשר לידיו ולעיניו של הרופא גישה ישירה לשדה הניתוחי, היה ברור שמדובר בהיסטוריה.

איך הרגשתם לאחר הניתוח הראשון ההוא?

"הניתוח הראשון שנעשה דרך הקיבה היה כמו לדרוך בפעם הראשונה על הירח. זה היה אפילו יותר מלדרוך על הירח: אתה לוקח אדם ואתה יודע שאתה יכול לעשות לו ניתוח רגיל, שסביר שיתבצע ללא בעיה, אבל אתה בוחר לנתח אותו בדרך מהפכנית. אתה לוקח סיכון, ואתה גם יודע שמסתכלים עליך בשבע עיניים. אתה נבדק בזכוכית מגדלת על ידי כל הקהילה הכירורגית, שרק מחכה שמשהו יקרה. אם חולה אחד ימות זה הרי יהרוג את כל הניתוחים דרך פתחים טבעיים".

מינץ בניתוח להסרת כיס המרה דרך הטבור. "לא רוצה שייתנו לי הרגשה שאני צריך לטפל טוב יותר במי ששילם" צילום: אוראל כהן

פריצת הדרך של ההליכים החדשים היא קודם כל קוסמטית. הרבה מנותחים, אומר מינץ, מייחסים חשיבות עליונה לשמירה על שלמות הגוף. אבל היתרונות אינם מסתכמים בכך: "ככל שאתה עושה פחות חתכים בבטן זה פחות סיכונים, פחות כאבים ופחות סיבוכים. זה נכון שבניתוח דרך הקיבה לפה אנחנו עושים חור בקיבה וזה יוצר סיכון, אבל למדנו שהקיבה מחלימה מצוין. בניתוח דרך הווגינה אנחנו עושים חתך של 1.5 ס"מ בנרתיק, וזהו חתך קטן לעומת החתכים שעושים הגינקולוגים בניתוחים".

ומה היתרונות בניתוח דרך פתח אחד בטבור?

"בשיטה זו אנחנו ממקסמים את היתרונות של ניתוחי הלפרוסקופיה - פחות כאב ועוד פחות סיבוכים. אתה קם מהמיטה מוקדם עוד יותר. אתה יכול לנשום. אנחנו תמיד בודקים את הריאות של חולים שעברו ניתוח עם בטן פתוחה; היו הרבה סיבוכים בריאה כי החתכים בשריר הבטן היו גדולים. בניתוחים עם פתחים זעירים הסיבוכים הריאתיים יורדים כמעט לאפס".

עם זאת, גם השיטות החדשות מלוות בסיכונים. חלקם נגזרים מעצם היותן חדשות - את מיומנויות הניתוח הנדרשות רוכשים הכירורגים רק עם הניסיון, תוך כדי עוד ועוד ניתוחים. על חלק מהקשיים האלה מתגבר הרובוט, שמאפשר יכולת תנועה מדויקת יותר, ללא רעידות שעלולות להתלוות להפעלה בידי המנתח. במקביל, להליכים הכירורגיים עצמם מתלווים סיכונים מסוימים. כך, כירורגים בכירים טוענים שהחתך בטבור מעלה משמעותית את הסיכון להתפתחות בקע אצל החולה, ואולם מינץ טוען: "כמו שאני עושה את זה, הסיכון לבקעים נמוך מאוד. אבל הדבר עלול לקרות".

בראשית היתה רק אגדה אורבנית על ניתוח פיראטי

מינץ מכהן גם היום כחבר סגל במחלקה לכירורגיה כללית בבית החולים האוניברסיטאי של קליפורניה בסן דייגו, ומעביר שם קורס בינלאומי בניתוחים דרך פתחי גוף טבעיים. במקביל הוא כירורג בכיר בהדסה עין כרם. הוא גר בירושלים עם אשתו שרון, רוקחת, ושלושת ילדיהם, בני 16, 12 ו־6. מינץ הוא דור 11 בירושלים ונינו של אחד מראשוני המתיישבים היהודים מחוץ לחומות העיר. הוא גדל בעיר, כמו גם באתיופיה ובאורגוואי, שבהן שימש אביו קונסול ישראל.

מתי הבנת שאתה רוצה להיות רופא?

"כשהייתי בן 12, בבית הספר האמריקאי באורגוואי. למדנו על גוף האדם עם ספר לימוד אמריקאי מרהיב, וכבר אז הבנתי שאני רוצה להיות כירורג. אני זוכר את הרגע הזה, כמה נהניתי ללמוד על גוף האדם. זה נראה לי מקצוע מעניין מאוד".

את לימודי הרפואה בהדסה החל מיד עם תום שירותו הצבאי כקצין תותחנים. עם סיום הסטאז' החל את ההתמחות בכירורגיה בהדסה, וכחלק ממנה נסע לבית החולים הר סיני בניו יורק, שם עבד תחת פרופ' בארי סולקי, מהמובילים בעולם בניתוחים לפרוסקופיים. סולקי צפה במינץ מנתח, זימן אותו למשרדו והודיע לו: "יש לך את זה. אני לא יודע מה אתה רוצה לעשות, אבל נועדת לזה". מינץ מספר את זה היום בהתרגשות, ומסביר: "זו היתה הגושפנקה המקצועית הבכירה ביותר. ממש כמו הכתרה".

ניתוח לפרוסקופי בעזרת רובוט דה וינצ'י צילום: אוראל כהן

ב־2005, כשסיים את ההתמחות בכירורגיה, המשיך לתת־התמחות בכירורגיה זעיר־פולשנית בסן דייגו, ובמשך כשנתיים עבד אצל ד"ר מרק טלמיני, אחד המובילים בעולם בתחום ומי שכיהן עד לאחרונה כנשיא האגודה האמריקאית לכירורגיה לפרוסקופית. מראשית הדרך ייעד טלמיני את מינץ להיות שותפו לפיתוח הפרוצדורות החדשניות בתחום. וכך, בשנתיים בסן דייגו היה שותף מינץ ל־150 ניתוחים באמצעות הרובוט או ניתוחים דרך הנרתיק והפה; מה שהתחיל כניתוחי אימון בחזירים המשיך עם מטופלים שנותחו בארגנטינה, שם אושרו הפרוצדורות במהירות, ובסן דייגו.

איך הגבת כשטלמיני אמר לך שהוא מייעד אותך להתמחות בניתוחים דרך פתחי הגוף הטבעיים?

'"בהתחלה לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, לא מצאתי שום דבר כתוב על זה בספרות הרפואית. הדברים היחידים שהיו אז בנושא נעו בין רכילות רפואית לאגדה אורבנית: אחד הרופאים הידועים ביותר בארצות הברית, שנחשב לכירורג אומן ואחד הטובים בעולם, ניתח בקנדה שחקנית צמרת זוכת אוסקר. בניתוח לפרוסקופי, דרך חמישה חורים קטנים, הוא הסיר את כיס המרה שלה. כדי שלא יהיו לה צלקות גדולות בבטן, הוא עשה חור בקיבה, ודרכו השחיל את כיס המרה לתוך הקיבה וסגר אותה, ואז הוציא את כיס המרה עם מכשירים דרך הפה. זה היה ממש ניסוי בחולה, ללא אישור, והוא העמיד אותה בסיכון. לפי השמועות שרווחו אז בבתי החולים בארצות הברית, המנתח סולק מבית החולים שבו עבד בעקבות זאת. בהמשך הכרתי את הרופא, ואני בטוח שהסיפור נכון, שכך כל התחום הזה התחיל. אחר כך התברר לי על עוד כמה ניסיונות ספורדיים, לא רשמיים, שנעשו בהודו ובבולטימור, וסללו את הדרך להבנת השיטה".

האגו של הכירורגים ניסה לטרפד את הכל

כחמש שנים אחרי גל הרכילות ההוא, גם מינץ נתקל בהרמת גבות ודעות קדומות בקרב כירורגים בנוגע לעבודתו ולשיטות שבהן הוא מנתח. אותה מטופלת שעברה ניתוח להסרת כיס המרה דרך חתך יחיד וזעיר ביקשה בתחילה לעבור את הניתוח דרך הנרתיק, ואולם כירורג בכיר בהדסה ייעץ לה לא לעשות זאת. כשכבר נותחה דרך אותו חתך יחיד, נכנס לחדר הניתוח כירורג בכיר אחר, שנראה מופתע למדי מהבחירה של מינץ בהליך הזה.

"כירורגים הם שמרנים מאוד", הוא מודה. "הם לומדים לעשות משהו ואת זה הם עושים. יש מעט כירורגים בעולם שאצלם זה אחרת ושיכולים להוביל מהלכים של שינויים. יש לי תמיכה בהדסה להוביל את השינויים האלה, מפרופ' אבי ריבקינד, מנהל אגף הכירורגיה, ומפרופ' שלמה מור יוסף, מנהל בתי החולים של הדסה. אבל כשאני מכניס טכנולוגיה חדישה ופתאום יש כתבות בתקשורת זה לא עובר חלק, יש הרבה דיבורים במסדרונות. זה פוגע באגו של כירורגים. היה מקרה של מטופל שנזקק לניתוח והתעניין באפשרות לעבור אותו בחתך יחיד. אצל רופא בכיר אחר הוא היה יכול לעשות את זה עם בטן פתוחה, וזה מה שהוא בחר. הרגשתי שאני מהווה תחרות, וז תחרות עם כירורגים שחלקם היו המורים שלי".

מינץ בניתוח להסרת כיס המרה דרך הטבור צילום: אוראל כהן

גם במשרד הבריאות היה קשה להעביר את התהליכים האלה. האישור שביקשת לנתח דרך הפתחים הטבעיים התעכב במשך יותר משנה.

"החשש במשרד הבריאות היה בהחלט לגיטימי, אבל חלקו נבע מבורות וחלקו מתחרותיות. היו שניסו לטרפד את זה, כי זו בכל זאת שיטה שאחרים לא נוקטים. העם הכירורגי תחרותי מאוד, אין כמעט חברים בענף. מי שנמצא בכירורגיה יש לו כנראה אגו גדול, והכירורגים נמדדים לפי מה שהם מצליחים לעשות בניתוחים. כירורג אחד, למשל, יכול להשתלט על דימום אצל חולה, והאחר לא יצליח, אז אחד יציל את החולה והשני יאבד אותו. אלה דברים שמתפתחים, וזה מתפתח אצלך, שאתה יותר טוב מהכירורג ההוא".

נראה שהאגו הזה לא רק מתפתח, אלא שמלכתחילה צריך אגו ענק כדי לבחור במקצוע הזה, שמקנה לך את היומרה להיכנס לגופו של בן אדם ולנתח, לא משנה באיזו שיטה.

"העניין הוא לא הכניסה לתוך הגוף. העניין הוא שבכל הסיטואציה הניתוחית אתה לוקח אדם שעומד על שתי הרגליים ומשכיב אותו בחדר הניתוח במצב של בין חיים למוות, והמנתח יכול להרוג את הבן אדם בגלל טעויות ובגלל שטויות. זה קורה. המצב הזה, שאתה לוקח את האחריות על החיים של מישהו אחר — יש אנשים שהאגו שלהם כל כך גדול שזה כבר לא מהדהד להם בראש, ואז הם מרשים לעצמם לעשות טעויות, לחתוך ולעגל פינות, אולי לעשות דברים שאסורים מבחינה אתית. כמו המנתח שמיוחס לו הניתוח של הוצאת כיס המרה דרך הפה של השחקנית, שכנראה הרגיש כמו אלוהים ועשה מה שעשה".

אתה מרגיש אלוהים?

"חס וחלילה. ביום שאני ארגיש אלוהים, אפרוש. יש לי אגו, אבל הוא לא גובר עליי. אני למשל מקשיב לרופאים המתמחים, וראית, בניתוח שבו היית, שעשיתי את מה שהרופא המתמחה הציע. רופא שהאגו גבר עליו לא יהיה מוכן לעשות מה שמתמחה מייעץ לו".

לטובת נערות בביקיני וקידמה טכנולוגית בחדרי הניתוח

התמונה מורכבת יותר ממאבקי אגו, כמובן. קלחת ההליכים הכירורגיים החדשניים כוללת גם את האינטרסים של חברות הציוד הרפואי, שמפתחות את הכלים החדשניים והיקרים שמאפשרים את הניתוחים הללו. במרכז הכירורגי בהדסה ובמעבדה הניסיונית של מינץ, שבה מבוצעים בחזירים ניתוחים דרך הפתחים הטבעיים, הושקעו מאות אלפי שקלים, מבית 11 חברות ציוד רפואי מהארץ ומהעולם. אם בניתוחים של מינץ יוכח כי הציוד החדשני בטוח, הוא יופץ ברחבי העולם.

"תעשיית הציוד הרפואי דוחפת קדימה את שיטות הניתוח הקיימות", מסביר פרופ' עמרם איילון, מנהל החטיבה לכירורגיה כללית בבית החולים שיבא בתל השומר. "היתרון המרכזי למטופל הוא קוסמטי, לחסוך לו את החתכים. אבל לכמה מהחולים הקוסמטיקה כל כך חשובה? נניח ל־3%, למשל בחורות צעירות שרוצות ללכת אחרי הניתוח עם ביקיני. לניתוח בחתך יחיד יש גם חסרונות — שדה הניתוח מוגבל יותר והמנתח רואה פחות טוב את שדה הניתוח, כלומר יש פשרה מסוימת בנוגע לראייה מספיק מלאה של האזור. לכירורגים יש גם 'עקומת למידה', ועד שהם רוכשים ניסיון ומיומנות טובה הם צריכים לעשות סדרה משמעותית של ניתוחים".

ואולם מינץ מסביר שלצד הפחתת הסיכונים והכאבים, גם היתרונות הקוסמטיים לא נוגעים רק לצעירות חובבות ביקיני. "לפני שנה, למשל, הגיע אליי מטופל משדרות שנזקק להוצאת כיס המרה, ולא רצה שיהיו לו חתכים בבטן. הוא מגלח את השערות ומטפח את עצמו ומאוד חשוב לו המראה. תחילה הוא ביקש שאעשה את הניתוח דרך הקיבה, ללא חתך כלל, אבל מכיוון שאין לנו עדיין אישור לעשות זאת בארץ, הצעתי לו לעבור את הניתוח באמצעות חתך יחיד בטבור. הוא בכלל לא רצה לשמוע על הסיכונים בניתוח, והוא לא היחיד. יש הרבה אנשים שבאים ואומרים: 'דוקטור, אני צריך להוציא את כיס המרה והעיקר שתעשה את זה בחתך אחד', ולא רוצים לשמוע על הסיכונים. יש כאן הרבה פסיכולוגיה, ובמקרים כאלה, כשהמטופל לא מוכן לשמוע על הסיכונים, האחריות שלי כמנתח גוברת".

חרף ההסתייגויות של איילון, הוא היה באחרונה אחד הכירורגים הבכירים שעברו אצל מינץ הדרכות בשיטות הניתוח החדשות. "השיטות האלה מאיצות פיתוח של מכשירי ניתוח משוכללים יותר", מסביר איילון. "טוב שיש אנשים כמו ד"ר מינץ שמרחיבים את גבולות הכירורגיה ומביאים להתקדמות של הטכניקה הניתוחית ושל המכשירים, כמו שתוכנית החלל הביאה לפיתוחים טכנולוגיים לשימוש יומיומי. מינץ מסמן פה את השלב החדש באבולוציה של הכירורגיה".

עובד בשר"פ, אבל לא מוכן שיקנו אותי בכסף

מינץ יודע את זה. הסיפוק הוא חלק מהתגמול המשמעותי בעבודה שלו. "בשביל להיות כירורג, ובמיוחד בארץ, צריך להיות משוגע לזה, אחרת אתה סובל. המחיר שהמשפחה משלמת גדול, בזמן שמוקדש למקצוע ובכסף שאתה לא מרוויח כמו שמגיע לך. ביטוי מוחשי לזה היה כשעשיתי רוטציה במחלקה אורתופדית במשך חודש, וכשהיא נגמרה אשתי אמרה לי: 'כשאתה לא בכירורגיה, עם האדרנלין הגבוה והניתוחים בלילות, אתה פשוט בדיכאון'. כשבאים אליי סטודנטים שמתלבטים לגבי בחירת ההתמחות, אני אומר להם שכירורגיה כללית היא דרך חיים. אם הם לא אוהבים את זה, חבל על הזמן שלהם".

חלק מבעיית הכסף פותרים רופאי הדסה באמצעות השירות הרפואי הפרטי (שר"פ), שמופעל בבתי החולים של הדסה מאז שנות החמישים ומאפשר לחולים לבחור מי הרופא שיטפל בהם - תמורת תשלום נוסף, כמובן. המודל הזה עומד היום בלבו של ויכוח על הפעלת אופציה דומה של בחירת רופא גם בבתי חולים ציבוריים אחרים בארץ. רשמית, פעילות השר"פ צריכה לעמוד על לא יותר מרבע מפעילות המחלקה הרלבנטית, ואולם בפועל רופאים בכירים, בעיקר מנהלי מחלקות, מקדישים את רוב זמנם ומרצם לשירות הפרטי על חשבון השירות הציבורי, שבעבורו הם מקבלים את שכרם הבסיסי מהדסה.

מינץ מתנער מהטענות להעדפת השר"פ על הטיפול בפציינטים מן השורה. "אני עושה את הניתוחים בחתך יחיד ובעזרת רובוט בשר"פ וגם לא בשר"פ, ואני אחראי על התוצאות ועל חיי החולים בכל המקרים. התוספת של התשלום בעבור השר"פ מאפשרת למטופל לבחור שאני אנתח אותו. יש חולים שמרגישים שאם הם שילמו לשר"פ הם קנו אותך, אבל אני מטפל בכולם אותו הדבר, במי ששילם ובמי שלא שילם. אני לא רוצה שייתנו לי הרגשה שאני צריך לטפל טוב יותר במי ששילם. אני גם לא מוכן לקבל מתנות מחולים, כמו בקבוק וויסקי או בונבוניירה, תוך כדי האשפוז. אני לא רוצה להרגיש שאם החולה נתן לי בונבוניירה, אני צריך להתעכב אצלו יותר בביקור החולים".

ומה לגבי חלוקת הזמן של הרופאים?

"המכסה לפעילות השר"פ צריכה להיות אישית לכל רופא ורופא, ולא מכסה מחלקתית. יש אנשים שחיים כאן על השר"פ, אם תגיד להם לעבור מ־90% שר"פ ל־25% שר"פ זו בעיה".

בארצות הברית יכולת להשתכר עד מאות אלפי דולרים בשנה ולהרוויח עוד יותר מניתוחים פרטיים, הרצאות ועוד. למה אתה נשאר בארץ?

"אחד הרופאים הבכירים בסן דייגו לא הצליח להבין למה אני לא מסכים להישאר שם. הוא אמר לי: 'אני מציע לך טונה של כסף, קידום אדיר, תוכל לעשות מה שאתה רוצה. כל מה שרצית נתתי לך, אני לוקח אותך למסעדות ומראה לך את השקיעה באוקיינוס, מה יש לך לחפש בישראל?'. אבל להיות ישראלי, זה להיות ישראלי - ולהישאר כאן. אנשים שם לא מבינים את זה, אבל אני שלם עם זה".