המנהיגים כותבים: לפנות את הבמה לשוק הפרטי

בכל הקשור לכלכלה, לשינויי האקלים ולביטחון, הלחץ הציבורי המיידי נע פחות או יותר בכיוון אחד: קריאה להגביר את תפקידה של הממשלה בכלכלה, לדחות את הסכם האקלים לתקופה נוחה יותר מבחינה כלכלית ולסגת מההתחייבות להקצות עוד כוחות צבא ללחימה בטרור העולמי. אולם בכל אחד מהמקרים הללו, המדיניות הנכונה לטווח הארוך מצביעה על כיוון פעולה הפוך לגמרי.

מהי הדרך לגשר על הפער בין הטווח הקצר והארוך? הבחירה כיצד לפעול נובעת למעשה מהאמונות ומהדברים שאנו מצפים שיתרחשו בעתיד שלנו. אמנם בהחלטה מסוג זה רק הראש יכול להתוות את המסלול - אך הלב ינחה אותנו אל האמונה השלמה בצדקת הדרך.

בחזרה לתחושת היזמות

התפיסה הקונבנציונלית הכמעט מוחלטת ששלטה לאחר קריסת מערכת הבנקאות היתה שהשוק נכשל ושעל המדינה להתערב בו. האבק הוסר (ובצדק גמור) מעותקים ישנים של ספרו של ג'ון קנת' גלבריית' "הקריסה הגדולה, 1929" ומהתיאוריות הקיינסיאניות. השוק אכן קרס והמדינה הייתה חייבת להתערב. תוכניות התמריצים היו חשובות בפני עצמן, ואף יותר - מכיוון שהן הצביעו על כך שניתן לתעל את חוזקה של הממשלה כדי למנוע את התפשטות המשבר וקריסות נוספות.

אך אם ננתח את מאפייני ההתאוששות שאנו יכולים לצפות לה, ואיזו כלכלה חדשה אנו מנסים לעצב, לא נוכל להסיק באופן חד־משמעי שאנו זקוקים לכך שלמדינה יהיה תפקיד מרכזי בה. להפך: עלינו לקוות שהסקטור הפרטי ישיב לעצמו את תחושת היזמות, החדשנות והעוצמה; עלינו להימנע מרגולציה שתפגע בזמינות האשראי; וכמובן, עלינו להימנע מפרוטקציוניזם.

ההזדמנות של השווקים המתעוררים

אכן, הסקטור הפרטי יידרש לעבור תהליך מקיף של ארגון מחדש. כמו כן, יש לכסות את הגירעונות הגדולים שהצטברו במהלך המשבר. פירוש הדבר שיש לבצע רפורמה של המדינה והשירותים שהיא מציעה. אך בסופו של דבר, העסקים, ולא הממשלות, הם אלו שיצעידו את הכלכלה העולמית קדימה.

במילים אחרות, הטענה שלפיה "השוק קרס" היא רחבה מדי. למעשה, חלק של השוק קרס, אך הממשלה והרגולטורים היו חלק ממנו. אם אנחנו תומכים בטענה זו, הרי שבסופו של דבר היצירתיות של הסקטור הפרטי (במובנה החיובי) היא זו שתחזיר אותנו לתקופת שגשוג. לפיכך ההחלטות שנקבל בשבועות ובחודשים הקרובים צריכות לסייע לסקטור הפרטי ולא לפגוע בו.

ביכולתנו לעשות דברים גדולים על בסיס הידע הקיים - בנוגע לכריתת יערות, חיסכון באנרגיה וחדשנות - כדי לבצע שינוי מהותי בעשור הבא. עלינו לגבש מסגרת ארוכת טווח של הקצאת תמריצים לפיתוח הטכנולוגיות של העתיד. כעת הזמן לפעול.

הרצינות שסין מפגינה בנושא, ביחד עם הודו, ההתלהבות של ברזיל ושווקים מתעוררים נוספים הששים ליטול חלק במאבק בשינויי האקלים - כל אלה מעניקים לנו הזדמנות יוצאת דופן, שאותה עלינו לנצל.

ובכל הנוגע למערב, עלינו להזכיר לעצמנו שמחיר הנפט כבר עלה בעבר על 100 דולר לחבית. אבטחת האנרגיה מספקת תמריץ ותזכורת לכך שעלינו לשנות את קווי המתאר של הכלכלות שלנו כדי לצמצם את התלות באנרגיית פחמן.

נסיגה מוקדמת היא הפקרות

בכל הקשור לשאלות הביטחון, האפשרויות פה הן כנראה הקשות ביותר. הציבור, שבאופן מובן מיואש מהתמשכותן של ההתקפות הצבאיות הנוכחיות והאבידות בנפש באפגניסטן ובעיראק - מגלה סימפטיה לרעיון של נסיגה מלאה. אולם גם במקרה זה אנו ניצבים בנקודה שבה עלינו להחליט במה אנחנו מאמינים.

פעם אחר פעם מתברר כי בני אדם, בהינתן להם ההזדמנות, מעוניינים בממשלות שלוקחות אחריות, בשלטון חוק נכון, וביכולת לקבוע בעצמם את גורלם שלהם. אלו הפונים לטרור - באפגניסטן, פקיסטן, עיראק, סומליה, תימן והרשימה יכולה להתארך עוד ועוד - עושים זאת כדי לערער את היציבות במדינות אלו, ולסכל את רצונם של אנשים לחיות בשלום. אם ניסוג עכשיו, לא נשחרר אנשים מעול ההתערבות שלנו, אלא נשאיר אותם לחסדיהן של קבוצות קיצוניות, המאיימות על דרך החיים שאנו מייצגים, ושלה אנו שואפים.

כך שלא משנה עד כמה זה קשה, עלינו לזכור במה אנחנו מאמינים, ומדוע. בתוך כל חוסר הוודאות, עכשיו הגענו לרגע הראוי למעט בהירות, שתנבע מתוך אסטרטגיה המבוססת על אוסף מגובש של אמונות.

טוני בלייר הוא יו"ר הקוורטט למזרח התיכון וראש ממשלת בריטניה בשנים 1997–2007

Project Syndicate 2010, מיוחד ל"כלכליסט"