מה גרם לטייקון האופנה לרכוש 8 מיליון דונם יערות?

יערות הגשם בדרום אמריקה הם טרף קל ליזמים, שמוכנים לשלם הרבה כסף בעבור קרקעות שבהן אפשר לכרות יערות באופן לא מבוקר. איש העסקים האמריקאי דגלאס טומפקינס מנסה לשנות את כל זה. במשך שנים היה טומפקינס (68) טייקון אופנה, ואף היה ממייסדי חברות האופנה המצליחות אספרי ו־The North Face. בתחילת שנות התשעים עשה מהפך אישי ומקצועי: הוא מכר לגרושתו את אחזקותיו בחברות האופנה, שגלגלו אז כמיליארד דולר בשנה, ורכש 8 מיליון דונם יער טבעי באזור פטגוניה, על הגבול בדרום צ'ילה, על גבול ארגנטינה. כך נולד פרויקט שימור הקרקעות הגדול בעולם. טומפקינס נשא לאשה את כריס מקדיויט, והשניים התמסרו יחד לשימור הקרקעות. "רעיון שימור הקרקעות היה קיים אצלי מאז ומתמיד", הוא מספר בראיון בלעדי ל"כלכליסט", בעודו מפליג על ספינה גרמנית במשימת מחקר בדרום האוקיינוס השקט. "התחלתי עם זה בשנות השבעים, כששימרתי שכונה בסן פרנסיסקו שיועדה להריסה לטובת מפעל תעשייתי. היום עומד שם פארק ציבורי. ב־1988 הוזמנתי לרכוש פיסת אדמה עם שני משמרי קרקעות בצ'ילה, וזה פתח את הדרך לרכישת קרקעות נוספות. לאט לאט במהלך השנים רכשנו עוד ועוד אדמות והקמנו פארקים לאומיים".

דגלאס טומפקינס מייסד רשותות אספרי ו-the north face צילום: MCT

למה דווקא בצ'ילה?

"בתור חובב טיפוס הרים, אני מבקר בצ'ילה מאז 1961 ומכיר את המדינה היטב, בייחוד את אזור פטגוניה. עם כל הקשרים שיצרתי שם, היה טבעי עבורי לקנות שם אדמה כשצצה הזדמנות. לפני 20 שנה החלטתי למכור את כל העסקים שלי ולהתרכז בשימור קרקעות. הרכישה הראשונית היתה אופורטוניסטית מאוד: מישהו בא והציע לי להסתכל על חווה שעמדה למכירה לחופי צ'ילה במחיר שפשוט היה זול מכדי לא לרכוש. אחר כך המשכנו לרכוש שטחים הרבה יותר גדולים, דבר גרר דבר, וכך יצרנו שרשרת של פארקים לאומיים גם בצ'ילה וגם בארגנטינה. זו המשימה שלנו היום: ליצור פארקים לאומיים".

מאז ועד היום רכשו בני הזוג טומפקינס קרקעות בסכום של 300 מיליון דולר בצ'ילה ובארגנטינה. באופן מפתיע, חלק מהאקולוגים המקומיים אינם מתלהבים מהשיטה שבה הם עובדים. החשש העיקרי שלהם הוא שטומפקינס משתלט על מאגרי המים המתוקים של המדינה ושהוא רוכש קרקעות בצורה שקטה כאיש עסקים ממולח שאינו פועל ממניעים טהורים.

טענות אלו אינן חדשות לטומפקינס: "שימור קרקעות הוא דבר שמתנגדים לו. זה משהו שפשוט צריך להתמודד איתו".

מה יש לך לומר למתנגדיך?

"אנחנו לא לוחצים על אף אחד למכור. להפך: בעלי הקרקעות בדרך כלל מעלים את המחיר או מסרבים בתוקף אם לוחצים עליהם. כך שאתה חייב להיות שכן טוב וחברותי לתושבים. אנחנו גם לא קונים שטחי ממשלה, כדי שלעולם לא יוכלו להאשים אותנו ברכישת קרקעות לאומיות במחירים זולים".

הפארק של דגלאס טומפקינס בדרום צ'ילה צילום: MCT

אתה מבין את חששותיהם של תושבי המקום?

"הפחד בדרך כלל נוצר אצל אנשים אנטי־ירוקים שאינם מבינים את מהות שימור הקרקעות. הקמת פארקים יכולה לעזור להתפתחות הכלכלית של המקום, כי הם מושכים תיירים. למעשה, יש הוכחות לכך שבחלק מהאזורים בצ'ילה ובארגנטינה הפארקים היו מנוע צמיחה כלכלי הגדול יותר מכל פעילות אחרת של הממשלה. הבעיה היא שלוקח לאנשים זמן להבין שמדובר בהזדמנות טובה לקהילות להתיישב ליד פארקים".

איך מתייחסים בצ'ילה לנושאי איכות הסביבה?

"העולם כולו נע בכיוון של רגישות לשמירה על הסביבה. זה כוח שאי אפשר לעצור אותו. הדורות הצעירים חיים בעולם שעומד להיכחד: שינויי אקלים, עליית מפלס הים, התחממות האוקיינוסים, זיהום האוויר ומקורות המים - כל אלה הם עובדות חיים עבור הדורות הבאים. המציאות מוכיחה שאנחנו חייבים לשמר ולהגן על החיים בכדור היחיד שלנו - ואת זה מבינים גם בצ'ילה".

האם דווקא בעלות פרטית על הקרקעות היא הדרך הנכונה לפעול?

"זו לא הדרך הטובה ביותר, אבל זו דרך טובה אחת. אנחנו עובדים כרגע על 12 פרויקטים בצ'ילה ובארגנטינה. תרמנו קרקעות לשלושה פארקים, ויש לנו עוד הרבה בקנה. צריך להבין דבר אחד: על כוכב מת לא יהיו שום צדק חברתי, אמנות, תרבות, דת או אפילו חברה אנושית. האנושות צריכה להיות הרבה יותר חכמה ממה שהיא היתה עד היום, ולפני מילים כמו "התפתחות" ו"קדמה" כדאי קודם כל לציית לחוקי הטבע. כדור הארץ חייב להיות ראשון בסדר העדיפויות שלנו. רק כשנבין מה טוב לעולם, נוכל לבנות לעצמנו עתיד ברור וטוב יותר. זה צריך להיות ברור מאליו, אבל זה לא קורה".

טומפקינס ואשתו חיים בצ'ילה ובארגנטינה ומעורבים עד פרטי הפרטים בכל הנעשה בפרויקטים שלהם. בני הזוג מעבירים הרצאות, סיורים וסמינרים בנושא שימור קרקעות, וטומפקינס עובד בימים אלו אף על כתיבת ספר בנושא. "כל יום אצלי לא נראה כמו קודמו. אני כיום במסע מחקר בדרום האוקיינוס השקט, ובאביב אני מתכנן לבקר בצ'רנוביל כדי לראות מה קרה לטבע מאז האסון הגרעיני".

איזה אופי צריך להיות למי שעוסק בשימור קרקעות?

"כולם יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים, אני באמת חושב כך. שני הדברים שזקוקים להם הם זמן פנוי להשקיע ודאגה עמוקה לגבי העתיד. בלי הדאגה הזו לא תהיה לאף אחד מוטיבציה לצאת לפעילות".

האם קל יותר לעשות את השינויים האלה מחוץ לעולם העסקים?

"אני מדבר לפעמים עם אנשי עסקים, כשיש לי ההזדמנות. כשאני מספר להם מה אני עושה ולמה אני מחויב באופן טוטאלי כל כך לשימור הקרקעות, אני מבין שמה שאני עושה היום הרבה יותר מספק ומעשיר אותי מכל פעילותי בשנותיי כאיש עסקים.

"הבעיה היא שלאנשים יש דמיון קלוש. נוח לחיות בהכחשה, ורק מעטים עושים שיעורי בית כדי להבין באמת את עומק המשבר האקולוגי שאנחנו ניצבים בפניו. זה דורש עבודה, מלגות לימודים, ובעיקר דאגה עמוקה. אני גם חושב שזה דורש מידה של נדיבות ודאגה עבור עולם החי שגם נמצא כאן על הכדור. אנחנו יודעים שלרוב האנשים יש חשיבה לטווח קצר, רצון לסיפוק מיידי והכחשה של חדשות לא נעימות. יש רק מספר מועט של אנשים שמוכנים להקדיש את עושרם הפרטי, את זמנם היקר ואת האנרגיה הנדרשת כדי לשמר את המטרות הבלתי אטרקטיביות האלה. לצערי, רק למעט מאוד אנשים יש אומץ לעשות משהו שהוא בעל משמעות. צר לי לסיים בנימה כזאת את השיחה בינינו, אבל אני מאוד לא אופטימי לגבי היכולת לשנות את עתיד האנושות".