בחירת וינשטיין: המקצועיות חנקה את החשש
לא לחינם מעוררת בחירתו המסתמנת של וינשטיין אמביוולנטיות בקרב משפטנים בכירים: איש מקצוע מעולה, אולם מיטב השמנה והסלתה המפוקפקת של ישראל, כולל ראשי ממשלותיה ונשיאיה יוצגה על ידו
הסנגור הבכיר, עו"ד יהודה וינשטיין בן ה-66, הוא זה שככל הנראה ירש את כיסאו האסטרטגי של היועץ המשפטי לממשלה. וינשטיין נבחר כמועמדו של שר המשפטים יעקב נאמן לאחר שהמתמודד המוביל הנוסף, פרופ' ידידיה שטרן פרש מהמרוץ כיוון שלא חשף את חופשת סקי אליה נסע עם מקורבו שר המשפטים.
אלא שמעבר לסאגה המביכה לכשעצמה בבחירת היועץ שממנה יצאנו כולנו מופסדים, הרי שהתוצאה המסתמנת גורמת אף היא להרמת גבה. אמנם, לא יותר מהרמת גבה כלפי מינויו של וינשטיין יש ברשימתי, אלא שבנושא כה רגיש, אפילו הרמת גבה לא צריכה להיות.
לא לחינם מעוררת בחירתו המסתמנת של וינשטיין אמביוולנטיות בקרב משפטנים בכירים. מחד, מדובר באיש מקצוע מן המעלה הראשונה ששמו וניסיונו הולכים לפניו בכל אשר יפנה. ספק אם קיים בישראל עורך דין פלילי שעליונותו המקצועית ברורה כל כך. מאידך, מיטב השמנה והסלתה המפוקפקת של ישראל, כולל ראשי ממשלותיה ונשיאיה יוצגה בידי וינשטיין, וככזה, אין לתחושת הנינוחות שלנו אלא להתערער. מדוע?
לא אחת השיבו פרקליטים בכירים לשאלה מניין הכוחות להילחם בנחילי השחיתות, בכך שהם מונעים מתחושת שליחות ציבורית ומאג'נדה ברורה להילחם על צביונה וטוהר מידותיה של מדינת ישראל ורשויות אכיפת חוקיה. האם תחושת שליחות זו קיימת בוינשטיין? האם אותו חומר "אנטי שחיתותי" ממנו קורצו מני מזוז, משה לדור ומיכה לינדנשטראוס נותר גם בוינשטיין? האם כולנו מרגישים בנוח עם המעבר של אדם, מקצועי ככל שיהיה, ממקום של הגנה דוגמאטית על פוליטיקאים ואישי ציבור למקום שבו נדרשת המוטיבציה ההפוכה בדיוק?
הוסיפו לכך את עצם העובדה כי מי שבחר בוינשטיין כמועמדו לתפקיד היועץ הבא הוא לא אחר מאשר פרופ' יעקב נאמן, עובדה שאיננה מוסיפה לתחושת הניקיון הנעדרת ממילא ממינויו של וינשטיין ליועץ. נאמן היה זה שביקש לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ואת הפרקליטות ואילו ויינשטיין מצידו כבר העלה בפורומים משפטיים את הצעתו להוציא מידי התביעה את הסמכות לקיים שימועים ולהעבירה לגורם חיצוני כגון שופט בדימוס. קשה להאמין שנאמן ימליץ על מי שמשתייך לאסכולת מתנגדיו, והרי משנתו של נאמן כלפי מערכת אכיפת החוק היא רפורמטיבית וגלויה. לכל אלה הוסיפו את החשש מתמריץ הפוך, שבו וינשטיין יבקש להראות לכולי עלמא כי הוא איננו שבוי עוד במנטאליות הסנגור וימהר להוכיח זאת בכל שיורה לפתוח בחקירות מיותרות ויחליט על העמדה לדין מקום שניתן היה להימנע מכך.
אתגר גדול
אין ספק. וינשטיין הוא משפטן מעולה, אך עיסוק כסנגור בכיר במשך 30 שנה מאז פרש מהפרקליטות מעלה את החשש כי הוא שבוי באותה מנטאליות סנגוריאלית. זו שאינה ממהרת לפתוח בחקירה נגד פוליטיקאים ואנשי ציבור, זו שלעולם תראה את חולשת הראיות ולא את חוזקן, זאת שלמראה התחום האפור של מינהל ציבורי תקין, תיטה לראות את הצבע הלבן ולא את השחור.
הרבה כוחות יפעלו על וינשטיין עם היבחרו, חלקם מבחוץ, אך חלקם גם מבפנים. לוינשטיין אפוא אתגר גדול. לא בעמידה איתנה נגד השפעות חיצוניות של תובעים, סנגורים, מדיניות משפטית והלך רוח ציבורי. אלא בעמידה מול עצמו. מול תפיסתו המושרשת כלפי הפלילי והציבורי, המושחת והלא מושחת, תפיסה הטבועה בכל אחד ואחד מאותם רמ"ח איבריו הסנגוריאליים.
עזר ויצמן, בנימין נתניהו, אריה דרעי, יוסי ביילין. על כולם הגן עורך הדין הבכיר, זה שבוודאי האמין ומאמין בחפותם של מרשיו. אין בליבי צל של ספק כי בסופו של יום יקבל וינשטיין החלטות בהסתמך על שיקולים מקצועיים בלבד. אלא שראשית, כולנו יודעים כי ההגדרה "שיקולים מקצועיים" נזילה ביותר, ושנית, גם אם נניח, ואפילו שלכל היותר קיים חשש להתלבטות על רקע תפיסתי, הרי שמוטב היה להימנע ממצב זה מלכתחילה. כך למשל, כמה בנוח נרגיש כולנו כאשר וינשטיין, שייצג בעבר את חבר הכנסת אריה דרעי, יידרש בעתיד בכובעו החדש לנסח חוות דעת נוספת בעניין חזרתו של מרשו לשעבר לפעילות ציבורית? סימני שאלה, לכל הפחות, נמצאים כאן, וחבל.
אמנם, כמעט בכל בחירה של אדם נוכל למצוא יתרונות ונוכל למצוא חסרונות. כך גם בעניינו של וינשטיין. אפילו פרקליטים בכירים בפרקליטות המדינה העידו באזני כי מדובר באדם ישר והגון. חלקם הסירו את החשש מהמינוי בטענה כי 'התפקיד בונה את האדם'. אך מה אם הם טועים? במספר פסקי דין של בית המשפט העליון נפסק כי שחיתות אינה מוגדרת כמצב של ניגוד עניינים, אלא לעיתים די בחשש לניגוד עניינים על מנת להסיק כי סיטואציה מסוימת היא מושחתת. לדעתי, יש לשקול להפעיל נוסחה זו גם עתה. אלא שבמקרה של וינשטיין, נוצר מצב שבו דווקא מקצועיותו הבלתי מעורערת היא זו שחונקת את הרצון לזעוק "הוא לא מתאים".
