האם הכסף הוא מקור האושר?
אני מביטה בטייקוני ההון ותוהה היכן מסתתר שם הפחד. האם כשיש לך כל כך הרבה כסף והשוק מתנודד כמו שיכור חסר בית, אתה באמת ישן בלילה?מיומנה של מפוטרת – פרק יז'
17:3116.10.09
לעסוקים כמוני יש הרבה זמן למחשבה, או אולי זו אני שנוטה להרהר ולחשוב מעבר לממוצע על תופעות הנקרות בדרכי. אבל כולנו ודאי נסכים שאחת התחושות החזקות המלוות אנשים חסרי פרנסה היא החרדה. נדמה לפעמים שכל החרדות והפחדים מתמצים בדבר אחד בלבד – כסף, שאם נשיג אותו הרי שנוכל להיות מאושרים באמת. תנו לי את הכסף לו אני זקוקה כדי לשלם את כל מחויבותי ועוד קמצוץ כדי גם ליהנות מסרט או הצגה, ארוחה טובה ובגד חדש להתהדר בו ופסו מהעולם כל דאגותיי.
מי שכבר הספיק להכיר אותי מעט, יודע שסרטים, תקשורת, ספרים ובני אדם נוטים להיות המוזה שלי. תוכנית אחת בטלוויזיה שינתה קצת את הקונספט שבו אני ואולי גם אחרים שבויים – הקונספט שאומר שמי שיש לו כסף מאושר יותר ממי שאין לו.
בתוכנית הנ"ל נחשף לפני הצופים איש אחד עשיר מאוד, אשר החיים שהוא חושף כלפי חוץ הם נהנתנים ומחוסרי דאגות. ההתרשמות הראשונית אכן אימתה את כל מה שנכתב, נראה וצולם עליו. הקליפה החיצונית של האדם או מראית העין שלו הוצגו כדברים שיש בהם ממש:
יש לו כסף והרבה, אחוזה לגור בה, צוות עובדים, מכוניות מפוארות, נשים יפות וצעירות וחיוך מאוזן לאוזן. אבל גירוד קל בשריון הרושם חשף לפתע נשמה מסתופפת של אדם הנושא איתו פחדים וחרדות ממש כמו מישהו שאין לו עם מה לשלם את חשבון המכולת. יש דברים שגם הכסף לא מסתיר.
כך - לאט ובחוכמה חדר המראיין את אותה הקליפה ומתחתיה התגלה אדם – אדם ככל האדם. אדם עם פחדים וחששות, עצב וחולשה. ואני תהיתי מה כוחה של מראית עין, סטיגמה או דעה מקובעת כשאנו באים לשפוט מישהו אחר.
אני מביטה בטייקוני ההון, בחליפות וארשת פנים של מי ששולט במצב וגם בנו, ואני תוהה היכן מסתתר שם הפחד. האם כשיש לך כל כך הרבה כסף והשוק מתנודד כמו שיכור חסר בית, הם באמת ישנים בלילה? האם הם פוחדים שלא יצליחו להחזיק את הפאסון? האם הם גם פוחדים להיות פתאום עניים, זקנים, חלשים, חולים? האם, למרות הונם, הם לא פטורים מאותה חרדה (אולי רק בשינוי אדרת) ממנה סובלים גם חסרי הממון?
ואם במראית עין עסקינן, הרי שמתחילת פרסום הטור ועד היום מנקרת בי השאלה לגבי מראית העין שלי. את מראית העין שלי אני יכולה להסיק מהתגובות שלכם. אלה שכותבות עלי עובדות (לרוב חסרות שחר) שצועקות את אמיתותן מעל דפי האתר.
ואותן תגובות מגיעות לא רק מאלה שמכירים אותי בדמותי הדו ממדית, אלא גם מאלה שפוגשים אותי בשר ודם. לרוב כמעט ברור שהחיים שלי טובים - מאוד אפילו (למה, כי אני בדיוק חוזרת מהבריכה?), שאין לי באמת בעיות פרנסה (למה, כי אני מחייכת?), שאולי יש מי שמפרנס אותי (למה, כי אני אישה?) ובכלל – הרוב היה מסכים כמעט מיד להחליף איתי את המשבצת.
אבל, הכול חברים הוא רק למראית עין ואולי בעצם לא. אולי מה שאנחנו משדרים אמת היא? אמת שאנחנו לא ממש יודעים לגבי עצמנו? אולי החרדות או הדאגות הן סטייט אוף מיינד יותר מאשר מציאות מוצקה? אולי האושר קיים כבר כאן, ממש לידי, ואין לי צורך בכסף כדי לגעת בו?
אולי צריך לראות את התמונה אחרת – להטות קצת זווית הראש ואולי אפילו להפוך אותה על פיה ופתאום נמצא שאנחנו בעצם אלה שלמעלה ואלה שחשבנו שהם שם – יביטו בנו מלמטה.
אבל אני לא שוגה באשליות: אמנם גם אלה ששוחים בכסף גוררים שק של פחדים וחרדות, ואין לי שום רצון להחליף איתם מקום. נעים לי במשבצת הקטנה שלי שלפעמים לוחצת ולפעמים קצת מאתגרת, אבל אין ספק שכשתימצא הפרנסה - האושר ששרוע לו הרגע לידי יגרגר בהנאה גדולה יותר.
האתר של נילי גרוס
