השראה

השראה: שפה חדשה

שו בינג, האמן הסיני המצליח בעולם, מאמין שהאנושות בימינו צריכה שפה חדשה, אז עכשיו הוא יוצר אחת כזו

רחל בית-אריה, בייג'ינג 13:1227.08.09
איך להגדיר את האמנות שלך?

"משחקי מילים. אני פשוט משתעשע רוב הזמן".

 

שוּ בינג (Xu Bing), האמן הסיני הידוע והנמכר ביותר בעולם, משתעשע כבר יותר משלושים שנה. הוא כתב ספרים שלמים בג'יבריש סיני יפהפה, שילב כתב סיני ולטיני, כתב בדיו על גבם של חזירים שהוצגו במטרופליטן ובנה תא כלא מספרים. שו לש את הכתב, מש את המילים, חש את השפה. והוא עושה את זה מנקודת מבט שמאפשרת לו לבחון את כל אלו מאז שנולדו ועד היום, בראשיתו של עידן אחר לגמרי: זה שבו הטכנולוגיה והגלובליזציה משנות לחלוטין את האופן שבו אנחנו כותבים ואת השפה שבה אנחנו משתמשים.

 

הפרויקט הנוכחי של שו הוא פיתוח כתב בינלאומי חדש, שהוא למעשה שפה גלובלית של סימנים גרפיים פשוטים ואייקונים מוכרים מעולמות המדיה. "הגלובליזציה מצריכה שפה חדשה", הוא אומר בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "הטכנולוגיה של תקשורת מיידית בין אנשים בחלקים שונים של העולם יוצרת ממילא את השפה הזאת. אני רק מנסה לתת לה צורה, למתוח ביקורת ולעורר דיון על השימוש הנוכחי שלנו בשפה בכלל".

 

השפה של שו מכונסת ב"ספר האדמה" - עבודה בפיתוח שהושקה בשנה שעברה ב־MOMA בניו יורק, מוצגת כעת במוזיאון לאמנות מודרנית בבייג'ינג ומככבת גם באתר bookfromtheground.com. בעצם, היא לא השפה שלו. "אני לא יצרתי כלום", הוא שב ומדגיש, "אני רק האספן. כבר עשר שנים אני מלקט את הסימנים מהאדמה, הם מפוזרים בכל מקום - כל מיני סמלים ויזואליים שכולנו מכירים ומשתמשים בהם כל הזמן. הפיקטוגרפים האלה נוצרים מעצמם כי הם נחוצים, כי אנחנו זקוקים לדרכים לתקשר בינינו שיהיו נוחות, וסימנים ויזואליים הם נוחים. ההתקדמות של טכנולוגיה שמאפשרת לנו לתקשר עם כל אחד בעולם יוצרת את הדרישה לשפה בינלאומית כזאת.

 

"והיא כבר מתפתחת, יש תופעות ברורות שמצביעות על כך. בטייוואן, למשל, הנטיזנים (הגולשים באינטרנט) משתמשים בשפה שהיא שילוב של סינית, יפנית והשפה המקומית, ומושפעת מאייקונים שהם קולטים מהתרבות המסורתית וגם מייבאים מיפן, מהאנימה למשל. דברים דומים קורים בכל מקום שבו קהילות משתמשות באינטרנט. ברשת מתפתח סוג חדש של תקשורת, עם הרבה יותר סמלים ויזואליים, וזה בהחלט מעורר אותי לחשוב שאנחנו בדרך לעבור את מחסום השפה שמפריד בינינו ולפתור את המגבלות שהשפה כופה עלינו".

 

 

"השפה החיה", עבודה של שו שבה המילה ציפור מתרוממת ונהפכת לציפור "השפה החיה", עבודה של שו שבה המילה ציפור מתרוממת ונהפכת לציפור

 

הכתב הקדמוני של הקידמה

 

העיסוק הרחב של שו בגלובלי ובטכנולוגי הוא משל רחב יותר על כתב ושפה. אחרי הכל, בתחילת הדרך האיש בנה קריירה מעיסוק במסורת עתיקה אחת, הסינית, ובקליגרפיה, האמנות המדהימה של כתיבת הסימניות הסיניות. אבל בשנים האחרונות הקליגרף המוביל של סין, בן 54, הבין שהוא צריך להמציא את עצמו מחדש רגע לפני שכתיבה תמה, וכתיבה ביד בכלל, יעברו מן העולם, ויצר את תוכנת המחשב של "ספר האדמה".

 

"בסין הסימניות הן לבה של התרבות", מאיר שו את המסורת שממנה צמח. "לאורך ההיסטוריה שלנו, אדם משכיל היה אדם עם כתב מסוגנן, שכותב קליגרפיה. זה היה גם מבחן עיקרי לשירות הציבורי. לכתיבה היתה חשיבות עצומה". בסין העתיקה טקסטים חשובים שיצאו מכלל שימוש הובאו ל"קבורה" בגניזה במקדשים. "התייחסנו למילה הכתובה על נייר כאל משהו חי", מסביר שו. אחת העבודות שלו, אגב, שהוצגה גם במוזיאון ישראל, נקראת "המילה החיה" ומתארת את המילה "ציפור" מתרוממת מהקרקע ונהפכת לציפור.

 

כמה חיים נשארו למילה הכתובה היום? בני אדם כותבים יותר מאי פעם בעבר, אבל משתמשים פחות ופחות בכתב יד. בסין, עם אלפי הסימניות המסובכות, אנשים שוכחים איך לכתוב סימן מסוים, אחרי שנים של שימוש במחשב. גם במדינות אחרות מחקרים מראים שהשימוש במחשב משפיע על היכולת להשתמש בכתב יד. במחקר אמריקאי מ־2006, למשל, נמצא שרק 15% מתלמידי התיכון כותבים כתב מחובר תקין. תופעה בולטת אחרת היא עירוב של ספרות ואותיות לטיניות בכתב המחשב, בשפות השונות.

 

שו לא מתקומם על השינויים האלה. מבחינתו, הם מובנים מאליהם - ובלתי נמנעים. עכשיו אפשר רק להסתכל קדימה, ולהרכיב כתב שמתאים לזמנים המשתנים. דווקא בשיא הקידמה, הכתב הזה חוזר אחורה - אל הפיקטוגרפים, סימנים שהם תמונות, כמו שיטות הכתב הקדומות (כולל זו שהולידה את הסימניות הסיניות). "אני חושב שאנחנו נמצאים בדיוק בזמן הנכון להיווצרות כתב פיקטוגרפי חדש", מאשר שו. "במידה מסוימת, אפשר לומר שאנחנו חוזרים היום למצב המקורי של האנושות: יש כל כך הרבה דברים חדשים, כל כך הרבה תופעות ועצמים שאנחנו לא מכירים. העולם נהפך לכאוטי ואנחנו מנסים לתת שמות לדברים כדי לעשות בהם סדר. להגדיר אותם בצורה ויזואלית, כמו שהקדמונים עשו עם הפיקטוגרפים שלהם. כמעט בלתי נמנע שהאייקונים שאנחנו יוצרים ייהפכו לשפה שלמה באיזשהו שלב".

 

 

קליגרפיה שיצר שו, שבה המילים באנגלית נרשמות כסימניות סיניות - המילים CITY MAGAZINE קליגרפיה שיצר שו, שבה המילים באנגלית נרשמות כסימניות סיניות - המילים CITY MAGAZINE צילום: רחל בית אריה

 

כולם יכולים לקרוא

 

"ספר האדמה" הוא יצירה אינטראקטיבית, תוכנת מסרים מיידיים שאפשר לראות רק כשמפעילים אותה, על מסך המחשב במוזיאון בבייג'ינג. רק כשמתחילים לכתוב, באנגלית או בסינית, אפשר לראות איך המילים המוכרות נהפכות לסימנים מוכרים לא פחות. המילה "כן" מופיעה כסימן "וי", אהבה היא אייקון של לב, לרגשות אחרים יש אמוטיקונים וכן הלאה. ההפעלה של התוכנה היא משחק, וגם קריאה מעוררת מחשבה. כשבודקים משפטים מוכרים, למשל של ברק אובמה או מאו דזה דונג, האייקונים מנותקים מהכריזמה של הדובר ומציגים את הסיסמאות ההיסטוריות בכל מערומיהן השבלוניים.

 

זו חלק מהביקורת ששו מנסה להביע באמצעות התוכנה: הסימנים מתקשים כרגע להביע רעיונות או תחושות מורכבים ומרובי ממדים. "יצירת שפה היא לא משימה לאדם אחד או לדור אחד", הוא מסביר. "השפה נוצרת בעצמה, ואני מנסה לעקוב אחריה וגם להראות את הצדדים השליליים. אחד מהם הוא השטחת השיח שלנו. אנחנו תמיד מאבדים חלק מהעומק החשיבתי כשאנחנו מנסים להיות מובנים במילים ולתקשר עם מעגל רחב יותר של אנשים. 'ספר האדמה' חושף את זה בבירור, אבל זה תהליך קיים".

 

"ספר האדמה" מתכתב עם העבודה המפורסמת המוקדמת של שו, "ספר השמים". בסוף שנות השמונים העבודה הגדולה הזאת הזניקה את הקריירה של האמן האלמוני, פועל חקלאי לשעבר. אלה היו ימים של רפורמות, שינויים מהירים, פריחה תרבותית ותסיסה חברתית, שהסתיימו בטבח טיאנאנמן באביב 1989. כמה חודשים קודם לטבח, שו הציג בגלריה הלאומית, עד אז מעוז של אמנות קומוניסטית מגויסת, את "ספר השמים" - גיליונות נייר עצומים שעליהם הדפיס בשיטת הדפוס העתיקה (שהומצאה בסין) 4,000 סימניות מסוגננות להפליא.

 

ואף אחת מהן אינה אמיתית. בתערוכות שלו היום שו מציג תיעוד וידיאו של התערוכה ההיא: המבקרים נראים בוהים בסדיני הנייר, מתקרבים ומתרחקים, מנסים לפענח את הכתוב, תוהים, ואז מתייאשים או מתמלאים זעם. מה שנראה כמו סימניות סיניות קלאסיות הוא בעצם ג'יבריש מוחלט; האסתטיקה של הכתב נשמרה, המשמעות הושלכה לפח. הממסד זעם על האמן צעיר שהעז לשחק עם נכס תרבותי־לאומי בן אלפי שנים. מיד אחר כך, כשפוסטר שלו נהפך לאחד הסמלים של המחאה בטיאנאמן, שו הבין שעליו לעזוב את סין.

 

יש אין ספור ניגודים בין ספרי השמים והאדמה, ואת המהותי שבהם שו מנסח בעצמו: "ספר השמים היה מומצא לגמרי, הכל מהדמיון שלי, ונוצרו סימניות שאיש לא יכול לזהות. את ספר האדמה כולם, לא משנה מה השפה שלהם, יכולים לקרוא".

 

שני הספרים שואבים מאגדה סינית על הולדת הכתב, שמתארת אותו כמתנת השמים לבני האדם - שלוקטה מן האדמה. לפי האגדה, צאנג ג'יה, עוזרו של הקיסר הצהוב, העתיק את הסימניות הסיניות מעקבות של ציפורים על הקרקע.

 

"שפה היא חלק מהטבע", שו אומר היום, ומלקט בעצמו סימנים מהאדמה. "אבל היא גם מגבילה. אם אנחנו רוצים, למשל, לצייר משהו שאנחנו רואים, השפה עומדת בדרכנו. אם אני רוצה לצייר את האיש מולי, המוח שלי יתרגם את התמונה למילים: האיש שמן, כהה עור, לובש בגד לבן. רק אחר כך המוח ייתן הוראות ליד, שתתרגם את המילים חזרה לתמונה. השימוש במילים והעובדה שהן מרכזיות כל כך יוצרים חיץ בינינו לבין העולם המוחשי. לכן בצ'אן (זן) בודהיזם אומרים שמהות הדברים מתגלה רק כשהמילים משתתקות".

 

 

מסך מתוך "ספר האדמה" מסך מתוך "ספר האדמה"

 

בממלכת המילים הסתומות

 

העיסוק הבלתי פוסק בכתב ובקשר בינו לבין אמנות נולד אצל שו בטרם ידע לקרוא. בתחילת שנות השישים עבדה אמו כספרנית באוניברסיטה לשפה ולתרבות של בייג'ינג, ושו בילה שעות רבות בחדרים מלאי הספרים. "אלו היו ספרים של מלומדים וספרנים, ספרים בסינית עתיקה ובשפות לטיניות, ספרים שעסקו בטיפוגרפיה (אמנות הכתב בדפוס) וקליגרפיה (אמנות הכתב ביד) והתמקדו בצורה של האותיות. כילד היו לי המון שעות פנויות לבחון את המילה הכתובה, את הצורה שלה - המשמעות לא היתה קיימת מבחינתי".

 

חוויית הילדות האישית הזאת נהפכה לאוניברסלית במאה האחרונה, בעידן ההגירות הגדולות. בעבודות של שו נתקלתי לראשונה באינטרנט, כשגרתי בכפר נידח בסין ושפה היתה מגבלה ענקית. כמו שו הילד, ביליתי שעות במאמץ לפענח סימנים לא מוכרים. בשעות המנוחה מהמאמץ התקשורתי כתבתי בשפת אמי, עברית, שפעם היתה רכיב בסיסי בזהותי ופתאום נהפכה לעוד מערכת סימנים אזוטרית שאף אחד בטווח של מאות קילומטרים לא מבין; רק הטכנולוגיה הצדיקה את השימוש בה. בימים ההם העבודות של שו - משחקי מילים וכתב באנגלית, בסינית, בסנסקריט, בתאילנדית, בערבית - היו הייצוג הטוב ביותר של חיים על קו התפר בין שפות.

 

עכשיו אני פוגשת אותו לשיחה בסינית ובאנגלית, שנעה בין מיתוסים של מזרח אסיה למיתוסים יהודיים ומתנהלת על כוס קפה איטלקי במסעדה קוריאנית בבייג'ינג. פתאום זה כמעט מובן מאליו שלא רק שהעולם צריך שפה משותפת חדשה, אלא שאנחנו יוצרים אותה כל הזמן פשוט דרך התקשורת בינינו, שמתנהלת במעגלים הולכים ומתרחבים, חוצי תרבות. בג'ינס וטריקו, הוא נראה כמעט כמו האמן בן השלושים פלוס שב־1990 היגר, כמעט נמלט, מסין לארצות הברית. חוויות ההגירה ההיא שלו דומות מאוד לזו שלי, ולאלו של כמעט כל המהגרים. "לא דיברתי ולא קראתי אנגלית, ואני זוכר ביקור באוניברסיטה בוויסקונסין; ביקשתי להיכנס לספרייה ונהפכתי שוב לילד קטן. היו שם כל כך הרבה ספרים שלא יכולתי לקרוא, ממש כמו בספרייה של אמא שלי".

 

מה שאצל אחרים עשוי להיות טראומטי, אצל שו היה בונה. "זה היה דבר טוב לי ולאמנות שלי. נאלצתי להתחיל הכל מחדש, ולערוך היכרות עם תרבות אחרת. ההגירה הפכה אותי לאמן טוב יותר - הכרתי את התרבות המערבית, ועדיין היה לי רקע אחר, שהפך את האמנות שלי למעניינת. כשדיברתי עם אמנים מערביים אמרתי להם: 'המורה שלכם היה יוזף בויס (אמן גרמני רב־השפעה), המורה שלי היה מאסטר מאו דזה דונג'". המנהיג ששלח את שו ומיליונים כמוהו מן הערים לכפרים, אסר על קריאת ספרים, שיבש את השימוש בשפה ללא היכר ויצא בכל כוחו נגד תרבות סין העתיקה (אף שהיה בעצמו קליגרף נלהב) - השלים את אובססיית הספרייה של שו הצעיר, וגרם לשו הבוגר לדבוק בעיסוק בשפה.

שו בינג שו בינג צילום: רחל בית אריה

 

"בשנות השישים, כשהגעתי לגיל קריאה שוטפת, פרצה מהפכת התרבות, ואז קריאה לא היתה אפשרית בכלל (בשיא מהפכת התרבות כמעט כל הספרים מלבד כתבי מאו נאסרו בסין - רב"א). כשזה נגמר, היה בי רעב עצום וקראתי באובססיביות שדומה לאכילת יתר. בעצם אף פעם לא היתה לי הזדמנות לפתח יחס נורמלי למילה הכתובה. היחס שלי נגזר מהחוויות האלה, אבל אני באמת חושב שכשאני עוסק בכתב, אני עוסק בחומרי הבסיס של התרבות, או של הקיום האנושי בכלל".

 

זמן למגדל בבל

 

18 שנים חי שו בניו יורק, והציג במוזיאונים ברחבי העולם עשרות עבודות שמערבבות תרבויות. בבולטות שבהן הפך מילים אנגליות לקליגרפיה סינית, ששומרת על האותיות הלטיניות. לפני שנה חזר לסין הנפתחת, המשתנה. "הייתי עצמאי מאוד בניו יורק, לגמרי חופשי, אבל חשבתי שהחזרה לסין ומעורבות בממסד האמנותי כאן יעזרו לי להמשיך להתחדש", הוא אומר על רקע התערוכה שלה זכה עם שובו. הכבוד לו זכה לא הסתכם בתערוכה: שו, שהיה עם השנים לאמן פעיל בקהילות מוחלשות (ילדים, אמנים צעירים) ובנושאים אקולוגיים, מונה לסגן נשיא האקדמיה לאמנויות יפות של סין. הפיוז'ן התרבותי שהיו חייו בשני העשורים האחרונים הוליד את חזון השפה הגלובלית. מרשים ופשוט ככל שייראה החזון הזה במבט ראשון, הוא מעורר לא מעט תהיות.

 

האם שפה בינלאומית אפשרית? כשאנחנו משתמשים באותם סימנים אנחנו גם מבינים אותם דברים?

"אנחנו מבינים דברים שונים, אבל אנחנו הולכים ומתקרבים. בעתיד נהיה דומים אפילו יותר".

 

זה חזון שמזכיר את מגדל בבל.

"בדיוק. בעבר זה היה רק סיפור, אבל היום אנחנו באמת יכולים לעבוד יחד כדי ליצור משהו משותף. אני מאמין שהטכנולוגיות החדשות והתקרבות התרבויות יאפשרו את זה".

 

יש מי שתולים את תוצאותיו של מגדל בבל בדיוק בשפה המשותפת שאפשרה את בנייתו, באחידות הזאת.

"אני לא מסכים. שפה משותפת עושה את החיים נוחים יותר, ויותר מכך - היא פותחת בפנינו המון אפשרויות חדשות ומאפשרת להמציא מחדש המון תחומים".

 

ומה עם המחיר של הגלובליזציה של התרבות? הוויתור על המגוון, על תרבויות ומסורות מקומיות?

"זאת דאגה לגיטימית ונכונה, אבל האמת היא שאין לנו באמת השפעה על הדרך שבה השפה הגלובלית נוצרת. לשפה יש חיים משלה ואנחנו לא יכולים לעצור את ההתפתחות שלה. מה שאנחנו כן יכולים לעשות, אולי, הוא להביא אליה מתוך המטען התרבותי שלנו, וזה גם מה שאני מנסה לעשות. אני מתעניין במילים כי הן אבני הבניין של היומיום שלנו. הן רכיב כל כך בסיסי, שכאשר אורח החיים שלנו עובר מהפכה - והוא עובר מהפכה כיום - לא ייתכן שזה לא ישתקף בשפה. כל מהפכה מתחילה במילים, אני פשוט מתעד איך זה קורה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x