$
השראה

ארגז הכלים שיציל את העולם

120 דולר לאדם, כילה, זרעים וחיבור לאינטרנט - זה כל מה שג'ון מקארתור צריך. אם ייתנו לו לעשות את העבודה שלו, חצי מהעוני הקיצוני בעולם ייעלם בתוך שש שנים, והחצי הנותר יתפוגג עד 2025. כמנכ"ל ארגון "הבטחת המילניום", מקארתור יודע שהתוכנית הזאת היא הסיכוי היחיד של אזורים שלמים, בעיקר באפריקה. ל"כלכליסט" הוא מסביר איך אפשר לשלש את ייצור המזון במקומות הקשים בעולם

טלי שמיר, ניו יורק 13:1416.07.09

הכלכלן ג'ון מקארתור יושב במשרדו שבמרכז מנהטן, ומספר על הנסיעה האחרונה שלו לאפריקה. "לפני כחודש חזרתי מצפון ניגריה, וגילתי שאני יכול עכשיו לקבל ולשלוח משם אימיילים. זה מדהים!", הוא אומר.

 

מקארתור לא שמח בשביל עצמו. הוא שמח בשביל כ־750 מיליון תושבי מרכז אפריקה, שבעבורם תקשורת אינטרנטית אינה סתם אמצעי לשריפת זמן, אלא צעד קריטי בדרך ליציאה ממעגל של עוני קיצוני, מחלות קטלניות ורעב חמור.

 

"זה מספק הזדמנויות אדירות", מסביר מקארתור בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, "למשל גישה להשוואת מחירים של סחורות, יכולת לדעת מתי למכור את התוצרת החקלאית או שמירה על קשר עם המשפחה. רופא שעובר מבקתה לבקתה יכול פתאום להגיע למידע או לקבל דיווח על מקרי חירום, ילדים בבתי ספר עוברים שיעורים עם ילדים בארצות הברית באמצעות סקייפ. הכוח של הטכנולגיה הוא פנומנלי".

 

ולא רק של הטכנולוגיה; גם הוא יודע שהכוח הפנומנלי נעוץ במה שנראה אלמנטרי. מקארתור (34) הוא המנכ"ל של ארגון הבטחת המילניום (Millennium Promise) - ארגון ששואף לצמצם באופן דרמטי את העוני המוחלט בעולם, ויורד בשביל זה לשטח, להתעסק בפרטים הקטנים ביותר. השלוחות שלו פועלות ב"כפרי המילניום" בגאנה, סנגל, ניגריה, מאלי, אתיופיה, קניה, טנזניה, רואנדה, אוגנדה ומלאווי; הן עוזרות לכחצי מיליון בני אדם - מחלקות כילות ותרופות נגד מלריה, משקמות בתי ספר, מספקות לחקלאים דשן וזרעים מודרניים. זה הכל, פחות או יותר.

 

"בכל כפר אנחנו מתאימים את הסיוע לצרכים המקומיים - למשל שיפור התשתיות, הגישה לטכנולוגיה וניקוי מי השתייה", מרחיב מקארתור. "העניין העקרוני הוא לעזור לקהילות ליצור ארגז של כלים פרקטיים שיגרום להתקדמות מהירה, כך ששאפשר ליישם את העיקרון הזה באופן אוניברסלי".

 

ואתה מאמין שזה באמת יביא לשינוי אוניברסלי?

"תמיד שואלים אותי אם אני אופטימי או פסימי. אני מנסה להיות לא זה ולא זה, אני מנסה לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות. את רואה הרבה דברים שאת לא מאמינה שנמצאים במרחק של טיסה כל כך קצרה, כמו בית מרקחת שהוא לא יותר מארונית ריקה. את רואה אנשים שפשוט אין להם כלום. זה נוראי, אבל זה גם פתיר".

 

אפקט הדומינו של העוני

 

כבר שלוש וחצי שנים שהבטחת המילניום מוכיחה שזה פתיר, ובעלות המגוחכת של 120 דולר לאדם בשנה (60 דולר מטעם הארגון, 60 מהממשלה המקומית). זה הסכום המינימלי שנדרש לשבירת מעגל האימה, לפי מחקרים שעשה הארגון בשיתוף האו"ם.

 

התוצאות מדהימות: "בכפרי המילניום ראינו הכפלה ושילוש של ייצור מזון זו השנה השלישית ברציפות; זה פשוט קסם, מה שדשן עושה בהשוואה למצב שבו אין דשן בכלל. ראינו ירידה משמעותית במספר החולים במלריה בזכות הפצה של יותר מ־330 אלף כילות. ההרשמה ללימודים עלתה בכ־20% כי העלייה בייצור המזון מביאה ארוחות לבתי הספר ונותנת לילדים סיבה ללכת לבית הספר ולהישאר בו. ראינו ירידה של כשליש בתמותת הילדים. גם תמותת האמהות ירדה מאוד. אנחנו אוספים כרגע את הנתונים המדויקים".

 

תור לארוחה בבית ספר במסגרת הבטחת המילניום תור לארוחה בבית ספר במסגרת הבטחת המילניום צילום: millennium promise

 

הפעילות של הבטחת המילניום מתמקדת כרגע במרכז אפריקה, בכפרים מוכי המחלות והעניים בעולם - מקומות שבהם אנשים לא מצליחים לגדל די מזון כדי להאכיל את המשפחה. הנהלת הארגון, לעומת זאת, ממוקמת בשדירת פארק היוקרתית במרכז מנהטן. "זה רק הגיוני", מסביר מקארתור במשרדו הצנוע, כשמפת אפריקה תלויה על הקיר מאחוריו, "הרבה מהמשאבים האקדמיים והפיננסיים נמצאים כאן, בניו יורק. אבל זה מאמץ גלובלי - יש לנו רשת רחבה של צוותים מקומיים שמנהלים את התוכניות, ואנחנו עובדים יחד".

 

גיוס המשאבים הוא נקודה מרכזית בעבודה של מקארתור. הבטחת המילניום מתבסס על פילנתרופיה של צמרת המגזר העסקי האמריקאי, והוא רואה מהצד כיצד המדינות החזקות בעולם לא ממש טורחות להקצות את הכסף הנדרש לאותן מטרות.

 

הדרכת מחשבים באוגנדה הדרכת מחשבים באוגנדה צילום: millennium promise

 

הארגון בראשות מקארתור הוקם ב־2005, בהמשך להסכם "מטרות פיתוח המילניום" של האו"ם. ההסכם נולד בשנת 2000 בוועידת המילניום" - כינוס המנהיגים הגדול בהיסטוריה - וזכה לחתימתם של ראשי המדינות. גולת הכותרת שלו היתה הבטחה לשפר את איכות חייהם של עניי העולם, ובהמשך אותה שנה התחייבו מדינות ה־G8 להכפיל את התמיכה באפריקה עד 2010. הכוונה היתה למגר את העוני המוחלט (שמוגדר כהכנסה של פחות מדולר ורבע לאדם ביום) מהעולם עד 2025; את תחנת הביניים - שעד אליה יצטמצם העוני בחצי - קבעה האו"ם ל־2015.

 

בפועל, היעד הזה הולך ומתרחק. למנהיגי העולם יש דברים חשובים יותר להתעסק בהם, כנראה. בסוף השבוע החולף, בכנס של שמונה ראשי המדינות המתועשות באיטליה, הם אמנם אישרו את ההתחייבות שלהם מ־2005 ונקבו בסכומי תרומה נוספים, אבל מקארתור מתריע: הם צריכים לעשות יותר.

 

"ה־G8 בפיגור של בערך 35 מיליארד דולר בעזרה לאפריקה", הוא אומר בכעס, "וזה מצער. המנהיגים חתמו בשמותיהם והייתי מצפה מהם להיות יותר אחראיים לגבי זה. אם המדינות העשירות לא יעמדו במחויבויות, המטרות לא יושגו.

 

"אי אפשר לעשות את זה בחינם, אבל ראינו שהמדינות יכולות לבזבז מיליארדים על המשבר הכלכלי. מריל לינץ', למשל, הפסידו 15 מיליארד דולר ברבעון ועדיין נתנו 3.6 מיליארד בונוסים לעובדים — מכספי ציבור. ואז אנחנו חושבים בטעות שעניי העולם הם בעיה של מישהו אחר. זה מאוד קצר רואי; אנחנו הרי רואים היום עד כמה העולם כולו קשור.

 

ג'ון מקארתור ג'ון מקארתור צילום: רחל פפו

"אנחנו חייבים להבין שהמקומות שבהם הכי קשה לחיות הם בעלי הסיכוי הגבוה ביותר להיות מצע לבעיות גלובליות. יש אינסוף דוגמאות לאופן שבו העוני מארח ויוצר בעיות כאלה: אפגניסטן משמשת במה לדברים נוראיים, את חלקם אפשר לראות פה בניו יורק (מקארתור מכוון לפיגועי 11 בספטמבר - ט"ש); עלייה עצומה בעלויות משלוחים בים בגלל הפיראטים מסומליה; ההתפשטות של שפעת החזירים ושל הסארס. עובדה שעכשיו יש הרבה מנהיגים צבאיים, ובהם שר ההגנה האמריקאי רוברט גייטס, שתומכים בסיוע כי הם מבינים שפיתוח העולם העני חשוב גם לביטחון".

 

למדינות העולם, אם כן, יש אינטרס כלכלי לסייע לאפריקה. אבל בעולם של היום המדינות אינן מספיקות. המנהיגים הגלובליים החדשים, מנהלי תאגידי הענק, הם אלה שצריכים למצוא את האינטרס שלהם בסיפור הזה. וברגע שהם התחילו לעשות זאת, הבטחת המילניום נעשתה אפשרית.

 

על ספו של השוק הגלובלי

 

ההיגיון הכלכלי עומד בבסיס הבטחת המילניום מראשית הדרך. הארגון הוקם על ידי הכלכלן המוביל פרופ' ג'פרי סאקס והפילנתרופ ריי צ'יימברס. פילנתרופ מפתח אחר בפעילות הוא ג'ורג' סורוס, שב־2006 תרם לארגון 50 מיליון דולר, ובחבר המנהלים נמצאים, בין השאר, ג'ימי קרטר ואנג'לינה ג'ולי. מנהיגי הארגון משתייכים לזרם עכשווי של כלכלנים, פילנתרופים ומדינאים, שמאמינים שעזרה אמיתית לרעבים אפשרית רק באמצעות תוכנית כוללת להבראה כלכלית.

 

זו גם הרוח של מקארתור. הוא למד מדיניות ציבורית בהרווארד וכלכלה באוקספורד, משמש מרצה וחוקר באוניברסיטת קולומביה והיה ממחברי מדד התחרותיות העולמי (מחקר שנתי של הפורום הכלכלי העולמי שמודד את יכולתן של מדינות לאפשר לאזרחיהן פריחה כלכלית). הוא מאמין בכוחות השוק, אבל לא בכל מחיר. הפתרון לעוני, לדעתו, הוא שילוב בין שוק חופשי לסיוע ממשלתי, ומניעת תמותה ממחלות ורעב היא לא רק חובה הומניטרית אלא השקעה חכמה לפיתוח כלכלי.

 

 

הדרכת כילות הדרכת כילות צילום: millennium promise

 

גם חברות פרטיות מבינות את זה כיום, ומתגייסות למימוש מטרות המילניום. "הן הרעיון הטוב ביותר למלחמה בעוני הגלובלי", אמר ביל גייטס בשנה שעברה. מקארתור מודה שלצד הצורך לסייע לאפריקה, הפרויקט נולד גם מהצורך האזרחי לתרום. "זיהינו צורך ורצון אמיתי של הציבור ושל גורמים פרטיים לתרום להשגת המטרות", הוא מסביר, "אנחנו רואים היום הרבה חברות שמשתתפות במאמץ. הכי מרשימה בתחום היא מעצמת התקשורת אריקסון. הם לא נותנים כסף, אבל הם עובדים עם הספקים המקומיים כדי להרחיב את קליטת האינטרנט והסלולרי לקהילות המבודדות באפריקה".

 

מה האינטרס שלהם?

"אני מניח שהם רוצים לעשות את חלקם בהשגת מטרות המילניום. אבל הם גם עושים את זה כדי ללמוד איך להתרחב לאזורים מנותקים, כאסטרטגיה עסקית. כולם מרוויחים פה.

 

"אני עובד עם הרבה מנכ"לים, ובהם מנוברטיס, שמייצרת את התרופות נגד מלריה, ומסומיטומו כמיקל, שמייצרת את הכילות. חלק עושים זאת מתוך אחריות ליציבות גלובלית, אחרים רואים את האינטרס - אבל לא בצורה רעה, בצורה אסטרטגית. יש מי שחושבים שאם קיימים פתרונות, לא הגיוני פשוט לשבת ולהסתכל על הבעיות. הם לא מנסים להחליף את הממשלות, אלא פשוט לעשות את שלהם".

 

ואין חשש שחברות מערביות נכנסות לאפריקה רק בשביל כוח אדם זול?

"אין לי בעיה עם כוח אדם זול, במובנים רבים היינו רוצים שזה יקרה. למזרח אסיה זה מאוד עזר, עם יצירת מאות מיליוני עבודות. ההגדרה של עוני מוחלט מבחינתי היא שיעור גבוה של תמותת ילדים; בקהילות שאנחנו עובדים בהן, אחד מחמישה ילדים לא מגיע ליום הולדתו החמישי. זה קיצוני. זה קורה לא בגלל השוק הגלובלי, אלא להפך - משום שהם מנותקים מהתהליכים הגלובליים. אין שם חברות כרייה, אין שם שום חברה. נכון שברגע שנכנסת חברה נוצרות לפעמים בעיות של תנאי העסקה ואיכות סביבה, אבל המעבר מלא להיות מסוגל להאכיל את המשפחה שלך ללהתחיל להרוויח הוא אחד המעברים החשובים ביותר שיכולים להיות. אלו הזדמנויות שלכמיליארד איש בעולם פשוט אין".

 

גם על ספו של השוק הגלובלי, אפריקה יכולה ליהנות מיתרונותיו. "מעט חברות מערביות נכנסות לשם, למשל יצרניות פרחים בקניה ובאוגנדה. הכלכלן פול קולייר אמר מה שהרבה כלכלנים יסכימו עליו: ככל שהמשכורות במזרח אסיה יעלו, כך יהיה יותר טוב לאפריקה - זה ייתן לה יתרון תחרותי".

 

העולם כבר ויתר על אפריקה?

בתודעה הקולקטיבית אפריקה נהפכה כבר לכתם שחור וחסר סיכוי, בור ללא תחתית שגורלו כמו ידוע מראש. הסיוע המתמשך שניתן ליבשת עומד באחרונה במרכז דיונים ציבוריים נרחבים, שבהם גוברים הקולות הביקורתיים. אחת מנושאות הדגל של המגמה הזו היא הכלכלנית דמביסה מויו, שנולדה וגדלה בזמביה. לפני חודשים אחדים פרסמה מויו את רב־המכר "Dead Aid", ובמאי בחר בה המגזין "טיים" לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם. הטענה המרכזית שלה חד־משמעית: הסיוע רק הזיק לאפריקה, ואם יניחו לכוחות השוק לעשות את שלהם המצב בה ישתפר.

 

מקארתור באחד מכפרי המילניום במאלי מקארתור באחד מכפרי המילניום במאלי צילום: millennium promise

אנשי הבטחת המילניום יוצאים, מן הסתם, נגד העמדה הזאת; מקארתור וג'פרי סאקס אף פרסמו באתר העצמאי "האפינגטון פוסט" מאמר שניסה להפריך את טענותיה של מיויו. "רבים מהמתנגדים לסיוע מציגים את העובדות בצורה לא נכונה או בוחרים עובדות שנוחות להם", אומר מקארתור. "הם מבליטים דילמות שגויות - עזרה או סחר חופשי, למשל. והרי זה לא סותר, זה צריך להיות שניהם יחד. לצערנו, הדיון הציבורי על העזרה לעולם העני אינו נרחב. לדאוג שאנשים לא ימותו ממלריה זה חלק מאסטרטגיית פיתוח כלכלי, כך שזה לא 'פשוט לזרוק כסף על הבעיה', אלא בדיוק להפך".

 

אחת הטענות היא שהכסף מממן ממשלים מושחתים.

"יש שחיתות - יש שחיתות בכל מקום - אבל זה לא מעניין. עדיף לחשוב על ההישגים: 2 מיליון בני אדם קיבלו טיפול נגד איידס בתוך חמש שנים, באמצעות תוכנית נשיא ארה"ב למלחמה באיידס. 35 מיליון ילדים הצטרפו לבתי ספר (לפי האו"ם, ההרשמה לבתי ספר במרכז אפריקה עלתה ב־15% מתחילת העשור - ט"ש). מספר מקרי המוות מחצבת ירד ב־89% בשש השנים האחרונות. זו הצלה של אלפי חיים ביום. אז כן, גם אני יכול לספר על מקומות שבהם הכסף לא מנוצל בצורה נכונה. אבל בגדול אפשר להגיד שהעולם שם ממש מעט כסף על מיגור העוני, וזו השקעה לא חכמה".

 

ומה בדבר הטענה שבכדור הארץ אין מספיק משאבים כדי שכולם יחיו בשפע?

"קודם כל ישנו עניין פיצוץ האוכלוסין - אחת הדרכים להתמודד עם זה היא דווקא להעלות את רמת החיים ולהגדיל את אפשרויות התעסוקה לנשים. זה מוביל להפחתה בצמיחת האוכלוסייה. העניין השני הוא אקולוגי, וזו שאלה של יעילות שרלבנטית לסין, לארה"ב, לאפריקה, לכל מקום. זה עניין של מחקרים ושל תמחור. אף אחד לא צריך לחיות בעוני מוחלט, כך שהשאלה היא לא אם אלא איך - איך לשמור על כדור הארץ כשאנחנו גם נותנים הזדמנויות שוות לכולם".

 

המקום שבו המיתון נהפך לאסון

 

מרכז אפריקה הוא מקרה המבחן של הבטחת המילניום, משום שזהו אחד האזורים שהכי מסובך להצעיד לעבר עתיד טוב יותר. אם המודל יעבוד שם, מקארתור מבטיח שהוא יעבוד בכל העולם. בינתיים ייאלץ שאר העולם להסתדר בכוחות עצמו. "הרבה מקומות מצליחים להתקדם לקראת מטרות המילניום, בעיקר באסיה", הוא אומר. "בסין ובהודו ראינו מאות מיליוני בני אדם שיצאו מעוני מוחלט בזכות פיתוח כפרי וגלובליזציה. הבעיה היא שבחלקים מסוימים בעולם אנחנו רואים פחות התקדמות. זה קורה במרכז אמריקה, בחלק ממדינות אסיה - אפגניסטן, טג'יקיסטן - ובמרכז אפריקה.

 

"זה המקום העני בעולם. יש שם נטל מחלות עצום שנובע מהאקולוגיה המקומית, וזה המקום היחיד בעולם שלא המריא מבחינת הפרודוקטיביות החקלאית. ויש דרך פשוטה לתקן זאת: זרעים רבי תנובה, דשן ומים. המהפכה הירוקה - שיפור התוצרת החקלאית - קרתה בכל העולם חוץ מבאפריקה".

 

מקארתור מונה לכך כמה סיבות: החלטות שגויות של מנהיגי עולם, מחסור חמור בתשתיות ואקלים קשה ("אחד הדברים שעוזרים בתחום הוא הטפטפות הישראליות"). לנסיבות המתמשכות הצטרף השנה המיתון הגלובלי. התהליך שנולד בשווקים עשירים מכה קשות דווקא במקומות העניים בעולם. "יש למיתון השפעה הרסנית", אומר מקארתור. "יש אזורים שתלויים באוצרות טבע שנפגעו מאוד בגלל הצניחה במחירים. יש מקומות שנפגעו בגלל הירידה ביצוא. אנשים שתלויים בקרובי משפחה שנסעו לעבוד במערב נפגעו מאוד, כי יש ירידה ענקית בכמות הכסף ששולחים הביתה".

 

לפי דו"ח של האו"ם שפורסם החודש, המיתון גם גרם לנסיגה משמעותית בסיוע של העולם המערבי ליבשת השחורה. "העניים", קובע הדו"ח, "סבלו יותר מכולם מתהפוכות השנה החולפת (...) ההערכה היא שהמשבר יוסיף השנה כ־90-55 מיליון בני אדם לאלו החיים בעוני מוחלט".

 

גם המספרים הללו לא מדכאים את מקארתור. הם יכולים להשתנות, הוא שב ואומר, זה רק עניין של כסף, ולא הרבה כסף. "יש עוד לפחות תריסר מדינות שרוצות להצטרף לפרויקט. מאלי הציגה תוכנית שתשפיע על 2 מיליון בני אדם. ניגריה יוזמת תוכניות שיגיעו ל־20 מיליון. המכשול היחיד הוא הכסף. 120 דולר לאדם לשנה זה מעט מאוד. אבל זה הרבה כשאתה מדבר על משקי בית שמרוויחים40-30 דולר בשנה. הם לא יכולים להרשות לעצמם 6-5 דולרים לכילה, ובטח לא יכולים 50 דולר לשק דשנים או ביקור במרפאה".  

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x