במת כלכליסט: שאלת המכפיל

האם מדיניות פיסקאלית מתמרצת בכלל את הפעילות הכלכלית במשק? זו היתה כותרת הרצאתו בפורום קיסריה של הכלכלן האמריקאי הידוע, פרופ' לארי כריסטיאנו.

השאלה היא עד כמה הוצאה בתקציב הממשלה - למשל של מיליארד שקל (שלא ממומנת ממסים אלא מכסף שלווים מהציבור) - מגדילה את התוצר

אין טווח סביר

מכאן ברור ששאלה זו משתבצת יפה בוויכוח הציבורי הלוהט על המדיניות הכלכלית בארצות הברית. החלוקה הברורה היא בין השמרנים הכלכליים בימין, שטוענים כצפוי שהמכפיל הוא נמוך, ובין הליברלים בשמאל - שפול קרוגמן הוא מייצג בולט שלהם - שטוענים ההפך. ויכוח זה התלהט עוד יותר בימים האחרונים, כאשר הסתבר שהתקציב הגירעוני של ברק אובמה לא הצליח לעת עתה לעצור את העלייה באבטלה.

ניתן היה לצפות שבקרב אנשי המקצוע יהיה טווח סביר של המכפיל הקיינסיאני. והנה, כריסטינה רומר מברקלי, ראש מועצת היועצים הכלכליים לנשיא, השתמשה במכפיל שהוא כ־1.6, והגיעה למסקנה שתוכנית הנשיא תביא ליצירת 3–4 מיליון משרות חדשות. לעומתה, ג'והן ב. טיילור מסטנפורד, שהיה בכיר בממשל האמריקאי הרפובליקני, אמד את המכפיל ב־0.3–0.4.

איך מגיעים להבדלים כאלו? מקור סביר אחד הוא הנחות שונות לגבי התפתחות הריבית בארה"ב - רומר מניחה שהריבית תישאר קרוב לאפס בארבע השנים הקרובות, וטיילור מניח שהיא תעלה. העלאת ריבית מעלה את המחיר ללווי הכסף, ולכן פוגעת בביקוש להשקעות.

המקור השני להבדלים, שהוא פחות סביר, הוא ההנחות ביסודה של האסכולה המחקרית. טיילור שייך לאסכולה הקרויה "קיינסיאנים חדשים" המניחה שהצרכנים הם רציונליים ומבינים את פעולת הממשלה ואת המשמעות שלה לגביהם לאורך זמן. הדיון הזה מזכיר פלפול תלמודי: אם אמנם הצרכן הוא מתוחכם מאוד, הוא יודע שכאשר הממשלה לווה כדי לממן את הוצאותיה, היא תיקח ממנו בעתיד מסים כדי להחזיר את החוב. לכן, כאשר הממשלה מוציאה עוד שקל, הצרכן יודע שהוא הפך לעני יותר באותו שקל, ולכן ההוצאה הממשלתית לא מגדילה את הצריכה אלא להפך. המודל של רומר, המשתייכת לאסכולת ה"קיינסיאנים הישנים", לא מניח הנחות כאלו.

לפזר את הערפל

הקורא יכול לבחור איזו אסכולה מתקבלת יותר על דעתו. אני עצמי לא מתלהב מהנחת הרציונליות של הצרכנים, בוודאי לא בזמני משבר חריפים. גם המחקרים האחרונים בתחום הכלכלה ההתנהגותית והמימון ההתנהגותי (הקשורים בשמם של כהנמן וטברסקי) מטילים ספק גדול בהנחת הרציונליות.

למרבה הצער, הוויכוח הזה שופך אור לא מחמיא על מקצוע המאקרו־כלכלה. שאלת גובה המכפיל אינה שאלה שולית במקצוע זה, ולכן הטווח הגדול שבו הוא נע מטריד מאוד. מטריד לא פחות הוא החשד שאין זה מקרה שהחוקר הרפובליקני הגיע למכפיל קטן (שמתאים לגישה הכללית שאינה אוהבת ממשלות גדולות) והחוקרת הדמוקרטית הגיעה למכפיל גדול יחסית (שמצדיק את התערבות הממשלה). חוקרי המאקרו־כלכלה צריכים להפשיל שרוולים ולהניח יסודות מוצקים למקצוע, שיסירו את הערפל הקיים היום. אחרת יצדקו אלו האומרים שכלכלה אינה מדע חברה אלא אידיאולוגיה בכסות מדעית.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ולשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל