הבירוקרטיה הישראלית לא שמעה על משבר המים: הרחבת ההתפלה - לא לפני 2013

מחר, בשיא החום והלחות, ייכנס לתוקפו מס הבצורת החדש, שנועד להזכיר לכולם שמשבר המים הוא לא רק עניין של תשדירי פרסום בטלוויזיה אלא כזה שעלול להגיע לכל ברז בישראל.

את העובדה שישראל מצויה במשבר המים החמור ביותר ב־85 השנים האחרונות תרגיש בקרוב כל משפחה בחשבון המים החודשי, אך ספק אם זה מה שיפתור את הבעיה. הסבירות לרצף של ארבע שנות בצורת עומד, על פי הסטטיסטיקה ההיסטורית, על 2% בלבד, אבל ישראל מצויה בשנת הבצורת החמישית ברציפות. בשלושת מקורות המים הטבעיים של ישראל - הכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף - הקווים האדומים כבר נחצו, ובשנתיים האחרונות היתה הבצורת כה קשה עד שאפילו האוצר הסכים לפצות את החקלאים על הנזק.

בניסיון להבין אם המצב כל כך קשה ואם המדינה ומוסדותיה עושים הכל כדי להתמודד עמו, "כלכליסט" כינס חמישה בכירים בתחום משק המים: מנהל רשות המים פרופ' אורי שני, יו"ר מקורות אלי רונן, מנכ"ל חברת ההתפלה IDE אבשלום פלבר, מנהל תחום המים באגף התקציבים במשרד האוצר שאול מרידור, ומנכ"ל חברת ההתפלה גאון אגרו - בני שריג.

אופס, המים נגמרו

איפה טעתה המדינה כך שמצאנו את עצמנו בעיצומו של משבר חריף?

שני: "הכשל הוא שהמערכות לא זיהו שיש ירידה בהיצע המים. זה נכון גם לנציבות המים וגם לאקדמיה. זה לא שאנשים התעצלו, אלא שהיה קשה לזהות את התהליכים מתוך הנתונים הקיימים. מה שכן היה ברור הוא שהביקוש עולה, ולכן בסוף נצטרך להתפיל מים. אבל הכמות והמועד היו השאלה".

האם ייתכן מצב שבו לא יהיו לנו מים בברזים?

שני: "זהו התסריט הגרוע ביותר, ואנו מנסים למנוע אותו. יש מחסור במים בגלל הפער בין ההיצע לביקוש בשנים האחרונות. למעשה נותרנו בלי רזרבות בכלל וכעת אנו נוקטים פעולות לצמצום נזקים עד למינימום".

האם ישראל עלולה להגיע למצב של ירדן, שם בימים מסוימים נהוגה חלוקת מים לתושבים?

שני: "אם גם בשנה הבאה תהיה בצורת ללא גשם והחורף ידלג עלינו לגמרי, אז יכול להיות שנגיע למצב הזה. אם כי ההסתברות לכך קטנה מאוד".

אף על פי שאין לנו הרבה מים, החקלאים ממשיכים לייצא פרחים ופלפלים לאירופה. לא הגיע הזמן שמשרד האוצר יעצור את זה?

מרידור: "חשוב לעשות הבחנה בין ניהול משבר בטווח המיידי לניהול בטווח הארוך. להפסיק את היצוא לחו"ל, שעומד על יותר ממיליארד דולר בשנה, זו גרימת נזק לשנים רבות. זה יכול לחסל את הענף. בטווח הקצר החקלאות כואבת יותר את המשבר מאשר המגזר הביתי: רשות המים הטילה על החקלאים קיצוץ מכסות של 100 מיליון מ"ק. המשמעות היא שהשנה נראה בצפון הרבה יותר שטחים חומים מאשר ירוקים. מלבד זאת, ב־2007 חתמנו על הסכם היסטורי שקבע שבתוך שבע שנים החקלאים ישלמו את מלוא עלות המים".

אז איך רשות המים מטפלת בבעיה בטווח המיידי?

שני: "המחסור הוא בסדר גודל של 300–400 מיליון מ"ק מים בשנה. באמצעות פעילויות משותפות עם חברת מקורות של השבחת בארות מים, נגדיל את היצע המים ב־80 מיליון מ"ק. על ידי מכרזים להרחבת מתקני ההתפלה הקיימים נגדיל את ההיצע בעוד 60 מיליון מ"ק. לחקלאים קיצצנו 100–120 מיליון מ"ק, ומהעיריות הפחתנו עוד 80–100 מיליון מ"ק מים".

"לממש את הטכנולוגיה"

האם מקורות עשתה הכל כדי להתכונן למשבר?

רונן: "במשבר הנוכחי נקטנו במקורות גישה אקטיביסטית. בנושא החיסכון אנו פועלים בכל האמצעים. אמנם אנחנו לא מממנים את הקמפיין של רשות המים, אבל משלימים אותו על ידי הסברה בשטח. במקביל, אנחנו מנסים להגדיל את היצע המים ב־2009. לפני חצי שנה התחלנו בפרויקט גדול של תוכנית תלת־שנתית בעלות של 300 מיליון שקל של 40 קידוחים חדשים באזור הצפון. התוכנית תגדיל את היצע המים בעוד כ־70 מיליון מ"ק בשנה.

"השבחת הבארות שהזכיר פרופ' שני היא תוכנית תלת־שנתית נוספת שלנו, שמטפלת ב־50 בארות. נשקם אותן ונחזיר את המים למערכת הארצית. יש בארות נוספות שיש לטפל בהן, אך הן בבעלות פרטית ואין לנו גישה אליהן. המדינה צריכה לחייב את בעלי הבארות לשקם אותן. פרויקט נוסף הוא התפלה של מים מליחים, שיניב 30 מיליון מ"ק מים וינקה את האקוויפר מהמליחות שנוצרה בו".

הפתרון בטווח הארוך: הרחבת מתקני ההתפלה צילום: בלומברג

בטווח הארוך, הפתרון המרכזי למשבר המים הוא הרחבת ההתפלה. בישראל פועלים רק שני מתקני התפלה - באשקלון ובפלמחים - שמתפילים יחד כ־140 מיליון מ"ק בשנה. מדובר ב־10% בלבד מכלל הביקוש למים. תפוקתם אמורה לגדול בעתיד ב־30 מיליון מ"ק. מתקן ההתפלה בחדרה עתיד להתחיל לפעול בסוף השנה ולהפיק 100 מיליון מ"ק, ובעתיד 127 מיליון מ"ק. שני מתקני התפלה גדולים נמצאים כיום בהליכי מכרז ואמורים להתחיל לפעול בשנים 2012–2013 - מתקן ההתפלה בשורק ובאשדוד, שצפויים להפיק יחד עוד כ־250 מיליון מ"ק מים בשנה. זאת אף שכבר אשתקד קבעה הממשלה כי עד 2013 יותפלו בישראל 600 מיליון מ"ק מים בשנה, ועד 2020 תגדל הכמות ל־750 מיליון מ"ק בשנה.

היכולת לעמוד ביעדים שקבעה הממשלה נראית רחוקה מאוד.

שריג: "יש בעיית מים ויש פתרון. הטכנולוגיה קיימת, וכך גם היכולת להתפיל והמקומות להקים בהם מתקני התפלה. צריך רק לחבר בין הטכנולוגיה למימוש".

מהם המכשולים בדרך למימוש?

שריג: "התהליכים למימוש פוטנציאל ההתפלה ארוכים ומפותלים מדי. קחו לדוגמה את פרויקט הרחבת מתקני ההתפלה הקיימים ב־75 מיליון מ"ק, שעליו החליטה הממשלה. המדינה החליטה לשים לנגד עיניה כמטרה לא את מה שחסר, כלומר כמות המים, אלא את הורדת המחיר למדינה. כתוצאה מכך התרחשו שני דברים. הראשון - התהליכים התארכו. השני - המדינה לא קיבלה את מה שהיא רצתה: במקום תוספת של 75 מיליון מ"ק היא קיבלה רק 57 מיליון מ"ק. כמו כן, יש לנו כבר שנה וחצי 8 מיליון מ"ק נוספים שאנחנו לא עושים איתם כלום חוץ מאשר תפעול מושכל של המתקן. המדינה לא צריכה להתייחס אלינו כאל אויבי העם שצריך לרסן אותם".

ממכרזים לרישיונות

אולי המדינה פשוט לא מבינה את צורכי המגזר העסקי?

פלבר: "יש הבדל בין הפעולות לטווח קצר לבין הפעולות לטווח ארוך. הניהול לטווח ארוך סביר: המדינה עשתה את הפעולות פחות או יותר בקצב הנכון. אבל מרגע שנקלענו למשבר מים, שחבר אליו המשבר הכלכלי העולמי, היה מקום לפעול בדרך שונה. ההפרש בין המחירים (ההפרש בין המחיר שמשרד האוצר מוכן לשלם לבין המחיר שהיזמים מציעים - ע"ג וג"ש) היה יכול לאפשר התפלת 120 מיליון מ"ק מים נוספים במקום כ־60 מיליון מ"ק בלבד. ערכו של ההפרש הזה בשני העשורים הקרובים קטן יותר ממה שהמדינה תשלם השנה לחקלאים על הנזקים שנגרמו להם מפגעי מזג האוויר.

"בנוגע לשני המכרזים הגדולים - המדינה הולכת בדרך ארוכה מדי, שמתעלמת גם מהמשבר הכלכלי העולמי וגם ממשבר המים בישראל. המבנה של המכרזים וחלוקת הסיכונים מבטיחים שפעולת מתקני ההתפלה לא תורחב לפני 2013, ובנסיבות מסוימות לא לפני 2014. הדרך לפתור את הבעיה היא להתייחס במכרז לתנאי המימון הסבוכים שמשקפים את המצב בשוק הבינלאומי, ולהגדיל את מעורבות הממשלה".

שני: "הממשלה מתנהלת על פי חוקים, וזוהי לא החלטה של פקיד זה או אחר. מה שמנחה אותנו במכרזים זה לא השגת המחיר הנמוך ביותר למ"ק מים, אלא מה יהיה התהליך בעל הסיכוי הנמוך ביותר להיפגע מתביעות של המגזר הפרטי בנוגע לתקינות המכרז. לגבי הרחבת מתקני ההתפלה, נקודת המוצא היתה שאין סיכוי שהמכרז הזה יעבור בלי תקיפה (מצד המגזר הפרטי בבתי המשפט - ע"ג וג"ש), דבר שהיה דוחה את הביצוע יותר מכל דבר אחר".

מרידור: "אנחנו אמונים על כספי הציבור ובצענו הליך שחשנו שהוא ההליך הנכון, אשר הביא כמות מים לא מבוטלת של 57 מיליון מ"ק. בטווח הארוך עשינו את הצעדים הנכונים, ואם משבר המים היה תופס אותנו בעוד שלוש שנים היינו מרגישים אותו הרבה פחות. לגבי המכרזים, אני מסכים שההליך הוא ארוך ומייגע. יש מחשבות לעבור משיטות של מכרזים לשיטות של רישיונות. אנו נקבע מהי כמות המים שצריך ונפרט את התנאים ומי שיעמוד בהם יקבל רישיון ויוכל לספק מים".

אולי מבנה הרגולציה בישראל פשוט שונה מאשר במקומות אחרים בעולם?

פלבר: "בקפריסין נתנו פתרון לבעיית התפלה של 30 מיליון מ"ק ב־20 חודשים. בישראל זהו פרק הזמן המינימלי לסיום הליכי המכרז, הרבה לפני הקמת המתקן. מבנה המכרזים בארץ וחלוקת הסיכונים הם מהאגרסיביים שיש בעולם. מטילים כאן הרבה סיכונים על היזמים, דוגמת סיכוני מלחמה וטרור. חלוקת הסיכונים בין הממשלה לסקטור הפרטי לא מאפשרת קבלת מימון מהיר לפרויקטים, בוודאי שלא בימים אלה. המכרזים כאן מסובכים מאוד ומוטים לטובת הגנה על הממשלה, מה שגורם להתמשכות תהליכי המכרז ותהליכי הסגירה הפיננסית. גם אם ייסגרו המכרזים של אשדוד ושורק עד סוף השנה, ייקח עוד שנה לפחות לממן את המתקנים האלו, וזו תהיה עוד שנה אבודה".

מה עמדת מקורות בנושא?

רונן: "חברת מקורות נמצאת בתוך הליך של מכרז. צריך לאפשר לפרויקט לנוע במסלול ירוק ולא לבוא עם כל מיני התניות ותנאים בהליך.

"יש שני מכרזים שנעים במקביל: המכרז של שורק והמכרז של מקורות. יש איזה קשר מוטעה בין הפרויקטים, שאני לא חושב שצריך להיות. אני חושב שצריך לאפשר למי שזמין יותר מביניהם לרוץ עם הפרויקט. הנושאים הסטטוטוריים הם מאוד קשים, סבוכים וארוכים".

השתתפה בהכנת הכתבה: יסמין גיל