• תפריט
השראה

השראה: אמנות או נמות

אמנות אינה מותרות של האלפיון. היא אינסטינקט הישרדותי, הכרח מיני ותענוג אמיתי. דניס דאטון גייס את דרווין, מוצרט ותרבות הקיטש וכתב על זה רב-מכר, שמסביר למה לאמנים יש כל כך הרבה סקס אפיל

רוני שני 13:4302.07.09

אחת לכמה זמן צץ אמן מספיק כן, או מספיק צעיר, שאומר את האמת: נכנסתי לביזנס כדי להשיג בחורות. הוא יכול להיות צייר, סופר, מוזיקאי קלאסי, כוכב פופ. בתקשורת הוא יהיה חריג: לפחות חלק מהקולגות שלו יעדיפו להתראיין על הצורך שבער בהם תמיד, אולי אפילו ידברו על החיפוש אחר איזו אמת מוחלטת. אבל עמוק בפנים, גם הם יודעים שלמעמד ה"אמן" יש טונות של סקס אפיל.

 

מן הצד השני נמצא הקהל: מהגרופיז ההדוקות של כוכבי הרוק; דרך אלה שעם תום הצפייה בסרט קופצים רגע לגוגל, כדי ללמוד משהו על הבמאי; ועד חובבי המוזיקה הקלאסית, שלא יכולים להחמיץ את הביוגרפיה החדשה של בטהובן. מה פשר המשיכה האישית שלנו לאמנים? על איזה צורך היא עונה? ובאיזו מידה היא נובעת מהמשיכה האוניברסלית לאמנות, או שמא דווקא בונה אותה?

 

פרופ' דניס דאטון מאמין שיש לו תשובות. הוא כינס אותן בספר "אינסטיקנט האמנות: יופי, תענוג ואבולוציה אנושית" ("The Art Instinct"), שראה אור בינואר, תורגם מאז לשבע שפות והיה לרב־מכר. לפי דאטון, התפקיד שהאמנות ממלאת בחיינו אינו שונה מהותית מזה שממלאים אהבה, משיכה מינית או העדפת מזונות מתוקים, וגם הוא ניתן להסבר באמצעות נקודת מבט דרווינסטית.

 

המשולש שעליו מושתת הספר הוא כזה: לבני אדם יש צורך מולד, גנטי, באמנות. הצורך הזה קשור לברירה המינית, לשאיפה של המין האנושי להחזיק מעמד ולשאיפה של הפרטים להתרבות. את התמונה משלים הקשר החווייתי שלנו לאמנות - העובדה שמדובר בהנאה צרופה, מענגת. במרכז המשולש גנטיקה־ברירה מינית־תענוג, מאחורי כל הדיון העקרוני על אמנות, עומד אדם אחד, מסקרן מכולם: האמן.

 

גם "השנון שורד" זה דרוויניזם

 

"איננו מסוגלים להתעלם ממקורה של יצירת האמנות - האמן - משום שהיצירה מייצגת תקשורת ישירה בין המוח שלנו למוח אנושי אחר, שלו", אומר דאטון בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, בשיחת וידיאו מביתו שבכרייסטצ'רץ', ניו זילנד. "זו טעות לחשוב שהדבר היחיד שמשנה זה צבע שמרוח על בד. אם זה היה הכל, לא היה משנה לנו מי צייר זאת - מכונה, קוף, זייפן אמנות או ורמר. אבל אכפת לנו מה ורמר חשב, כי זו לא אותה יצירה אם אדם אחר צייר אותה".

 

על פי דאטון, יצירת האמנות - פלסטית, מוזיקלית, קולנועית, ספרותית וכן הלאה - אינה מתקיימת בוואקום, במנותק מהקשר; והאמן הוא חלק מההקשר הזה. זה מצוין ללכת לתערוכה, אבל זה גם בסדר גמור לקרוא על האמן במדורי הרכילות. "עניין באמנות תמיד כרוך בסקרנות לגבי היוצר", הוא מסביר. "כולנו קוראים ראיונות עם אמנים שאחראים ליצירות שאנחנו אוהבים. פעמים רבות אנחנו מתאכזבים, אבל כשהיצירה מעניינת, את מצפה שהאמן יהיה מעניין באותה מידה".

 

לסקרנות הזאת, טוען דאטון, יש סיבות אבולוציוניות. במבט שטחי, אמנות אולי נראית מנוגדת ליצר ההישרדות — היא לא מצילה חיים, רק מבזבזת אנרגיה. אבל בפועל היא מאפשרת זיווגים מובחרים. כמו זנבו של הטווס, מדובר באמצעי פיתוי יעיל במיוחד. המשיכה שלנו לאמנות היא אינסטיקנט, לפי דאטון, והאינסטינקט הזה הוא חלק חשוב בברירה המינית של בני האדם.

 

"חשבי שבעבר, כל האמנים והאנשים השנונים שאמרו דברים מעניינים חיו איתך בשבט. ומאז, כשאנחנו חשופים לאמנות, החיווט במוח שלנו עדיין נותן לנו תחושה של 'וואו, האדם שכתב זאת בוודאי היה איש מעניין. הייתי רוצה להכיר אותו'. אנחנו תמיד, באופן בלתי נשלט, מתעניינים בזהות האמן".

 

אבל העובדה שמישהו יצר עבודת אמנות נהדרת אינה ערובה לכך שהוא חזק או בריא, אינטליגנט או נראה מצוין.

"לאמנים יש מעמד גבוה, וזה מושך אנשים, אבל העניין הוא להיות בעל אישיות כובשת ומקסימה. וזו בעיקר ההערצה שלנו להישגים אנושיים יוצאי דופן, בכל מיני תחומים. קחי את האולימפיאדה לדוגמה, בענפי הספורט שאנחנו עוקבים אחריהם רק פעם בארבע שנים. זה הרי טיפשי לחלוטין, אבל אנחנו צופים בתחרויות כי זה הישג של אדם אחר, זה משהו שמעניין אותנו תמיד. זה קשור לתענוג, לחיברות, לדרך של האבולוציה לעודד אותנו להגיע להישגים גבוהים יותר כבני אנוש, כדי לשפר את המין שלנו. זה משהו שטבוע בנו".

 

"Whaam!" של רוי ליכטנשטיין. "אמנות היא עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס" "Whaam!" של רוי ליכטנשטיין. "אמנות היא עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס" צילום: בלומברג

 

אם הנטייה שלנו היא להימשך לאמנים שאנחנו אוהבים את היצירה שלהם, מה פשר העניין שלנו באמנים מתים?

"כן. הדחף הזה תמיד קיים בנו, גם אם הוא טיפשי. כל מה שמעניין את האבולוציה זה שאנשים ימשיכו להתרבות, ולכן מנקודת מבט אבולוציונית, למשל, אנחנו לא אמורים להתעניין ביצירות של אנשים מתים, רק באנשים חיים שאיתם נוכל לקיים מערכת יחסים כלשהי.

 

אבל בואי נחזור להתחלה: הברירה המינית היא הסבר לשאלה למה ערכים מסוימים מעניינים בני אדם, וזה לא מנותק מתרבות ומהיבטים חברתיים. מלחינים גדולים מרתקים אותי באופן אישי, אבל אני לא רוצה להתחתן איתם. הנקודה היא שהמוח של כל בני האדם מתוכנת גנטית - ממאות אלפי שנים של אבולוציה - להקשיב לצלילים בגובה מסוים ולהתעניין ביכולת של מישהו לחבר מהם יצירה מוזיקלית. זה אולי התחיל כברירה מינית בסיסית, אבל זה כבר מעבר לעניין מיני במלחין".

 

אם כך, אבולוציונית אנחנו יכולים להניח שכולנו צאצאי אותם אנשים מוכשרים ומושכים, אמני הדורות הקודמים?

"כן, אנחנו בני בניהם של האנשים הכי כשרוניים, מקסימים, שנונים, מעניינים ומושכים. להיות יצירתי ובעל דמיון זה מאפיין אנושי בסיסי, לא משהו תרבותי אלא משהו עמוק יותר. החכם או השנון שורד - זה עיקרון דרוויניסטי מובהק".

 

ומנוגד למציאות: רוב האנשים אינם גאונים.

"זה עניין של סטנדרטים. אחד הדברים שאני מצביע עליהם בספר הוא החשיבות של גודל אוצר המילים בתהליך בחירת בני זוג: מחקרים שנעשו ברחבי העולם מגלים שאנשים נוטים להתחתן עם אנשים בעלי אוצר מילים בהיקף דומה. אני פרופסור לפילוסופיה מניו זילנד, ולכן הסטנדרטים שלי הם ברמה מסוימת, אבל אנשים ככלל עדיין יחפשו את מה שהם מגדירים כשנינות ואינטליגנציה ברמה הכי גבוהה שהם מסוגלים לתפוס".

 

ורובם יימשכו לדוגמניות, לא לסופרות. הם יעדיפו בני זוג שלא יאיימו עליהם מבחינה אינטלקטואלית.

"כן, יש בזה משהו, כי הגורם הראשון שאנשים מחפשים הוא טוב לב. הם יכולים להיות מוקסמים ממישהו אינטליגנטי במיוחד, אבל לא ירצו לחיות איתו. בספר שלי נשמע כאילו כולם רוצים להתחתן עם מוצרט, ואין מספיק מוצרטים בעולם".

 

מוצרט עצמו באמת היה כל כך מושך?

"אני חושב שמוצרט היה מושך בעיני נשים. גם בטהובן יכול היה להיות מושך, לוּ היתה לו אישיות נוחה יותר. הוא לא היה בחור קל; אם תקראי את מעט מכתבי האהבה שהוא כתב לנשים תביני מיד מדוע הן נמלטו כל עוד רוחן בן. מצד שני, ישנו פיקאסו. ובהכללה, רוב האנשים המוכשרים לאורך ההיסטוריה עוררו עניין ומשיכה בקרב בני המין השני והיו להם הצלחות. זה רלבנטי גם לספורט או הומור, לא רק לאמנות".

 

הצילו אותי מסמלים ומטאפורות

 

דאטון (65) נולד בדרום קליפורניה, בן להורים שעבדו בתעשיית הקולנוע ואחר כך ניהלו חנות ספרים גדולה בצפון הוליווד. הוא למד פילוסופיה, התנדב בחיל השלום, נשלח מטעמו לדרום הודו ולמד לנגן בסיטאר. לפני 24 שנים היגר עם אשתו הגרמנייה מארצות הברית לניו זילנד, משם קפץ מדי פעם לפפואה גינאה החדשה, חקר את האמנות המקומית ואסף פסלים שגודשים את חדר העבודה שלו.

 

"חבצלות המים" של קלוד מונה. "מרבית האנשים מעדיפים ציורי נוף, והגוון הכחול גם הוא העדפה מולדת" "חבצלות המים" של קלוד מונה. "מרבית האנשים מעדיפים ציורי נוף, והגוון הכחול גם הוא העדפה מולדת" צילום: בלומברג

 

כיום הוא מכהן כראש הפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת קנטרברי, ניו זילנד, וכאחד ממייסדי ועורכי אתר האינטרנט Arts&Letters Daily, שמרכז קישורים לכתבות מגזיניות, ביקורות ספרים ומאמרים מעניינים מרחבי העולם. במילים אחרות - דאטון טבול כולו בעולם האינטלאקטואלי, ובו בזמן מתבונן בו לעתים כזר ולא חוסך בביקורת.

 

"במשך 30 שנה חשתי תסכול מהגישה החד־צדדית של התיאורטיקנים המערביים - תיאוריות וביקורת עלולות לפעמים להרחיק אותך מהיצירה, במקום לקרב אותך אליה", הוא אומר. "הגישה המיושנת של 'זה סמל או מטאפורה לזה' - סמלים, אלוהים, הצילו אותי מסמלים... זה בדיוק סוג הדיון שמרחיק אותך מההנאה שבאמנות. אני רוצה לחזור לעונג ולהדגיש אותו. המילים 'הנאה' ו'תענוג' מופיעות בספר שלי בכמות מביכה.

 

"רוב התיאורטיקנים לא מתעניינים בשאלה מדוע אנחנו נהנים לקרוא ספרים. אבל אפשר לשלב בין הדברים; אם, למשל, תבחני את ספריה של ג'יין אוסטן דרך היבטים מסוימים של פסיכולוגיה אבולוציונית, כמו סוגיות של בחירת בן זוג ומשיכה מינית - תביני אותם הרבה יותר טוב, ועדיין תהני באותה מידה".

 

וההנאה הזאת, טוען דאטון, נמצאת שם מראשית ימי האדם. בספרו הוא עוסק בהרחבה, בין השאר, בשורשים של היכולת לדמיין ולספר סיפור, כבסיס לטיעון ההישרדותי שלו. דאטון טוען שהיכולות האלו התפתחו בתקופת הפליסטוקן, שהחלה לפני יותר מ־1.5 מיליון שנה והסתיימה לפני עשרת אלפים שנה. העובדה שלא נותרו לכך עדויות קשיחות אינה מרפה את ידיו: לא ייתכן, הוא כותב בספר, שבמשך 80 אלף דורות לא חיו אנשים בעלי כושר אינטלקטואלי ששרו, התבדחו, סיפרו סיפורים, פיסלו, ציירו ובקיצור - עסקו באמנות.

 

אישור לעומק השורשים האמנותיים של בני האדם מוצא דאטון במשיכה האוניברסלית לתחום, שאותה הוא מגייס לאישוש הקשר לברירה המינית. זה המשולש השני שלו: היסטוריה, אוניברסליות וכוח אבולוציוני. במרכז המשולש הזה הוא מציב אותנו, בני האדם באשר הם.

 

"הדיון האקדמי הרווח במערב התמקד בקביעה שאמנות היא תוצר חברתי ותלוי תרבות, אבל אני חושב שאין שום עובדות שמאששות את ההנחה הזו. העובדה היא שקוריאנים אוהבים את בטהובן, שסינים אוהבים את שייקספיר ושברזילאים אוהבים הדפסים יפניים".

 

בספר הוא כותב, למשל, כי "כמעט ללא יוצא מן הכלל, מרבית האנשים מעדיפים ציורי נוף שכוללים מים, בני אדם וחיות. הגוון הכחול, שחביב על רוב האנשים, הוא העדפה מולדת (...) האוניברסליות של האמנות והנטיות האמנותיות, הספונטניות של הופעתן בכל העולם ולאורך ההיסטוריה והעובדה שבמרבית המקרים אנחנו מסוגלים לזהות דברים מסוימים כאמנות, גם אם מדובר בתרבות אחרת - כל אלה מלמדים שהמקור לכך טבעי ומולד: זו פסיכולוגיה אנושית אוניברסלית".

 

ובשיחה איתו הוא מרחיב: "האוניברסליות הזו מחייבת הסבר נוסף ומעמיק יותר, שאני מוצא אותו בעקרונות דרוויניסטיים שמשלבים תענוג, ספונטניות והבנה טובה יותר של נפש האדם. אמנות אינה חוקי תנועה שמשתנים ממדינה למדינה. למעשה, כולנו אוהבים סיפורים ורובנו מספרים את אותם סיפורים, מאזינים לאותם סוגי מוזיקה ונהנים מצפייה באותם ציורים".

נערה עם עגיל פנינה, של יאן ורמר נערה עם עגיל פנינה, של יאן ורמר צילום: MCT

 

כל העולם גם לובש ג'ינס. זה לא אומר שהחיבה לבד הזה מוטבעת בדנ"א שלנו.

"העובדה שכולם כותבים וכולם רוכבים על אופניים לא אומרת שיש לנו הפעילויות האלה בגנים. מה שיש לנו בגנים זה צורך בבגדים, צורך להתבטא ורצון לטייל. בכל מדינה יש מאכלים שונים, אבל הרכיבים הבסיסיים של סוגי המזונות - חיטה, חלבון, טעמים - הם אוניברסליים. זה אותו דבר עם אמנות; כמובן שלא הכל נשמע כמו היידן או מוצרט, אבל העקרונות והמנגנונים הבסיסיים שמושכים את האופי האנושי להאזין למוזיקה דומים בכל העולם. אמנות או ביטוי אמנותי הם עניין טבעי כמו אהבה, כמו סקס, זה חלק בלתי נפרד מהחיברות האנושי".

 

אי אפשר לזייף את זה

 

הספר של דאטון אקלקטי מאוד; והוא בוטח בעצמו - לעתים בוטח באופן מקומם. הוא נע בין דוגמאות מעולם המכונאות, דיונים על אורגזמה נשית, אנקדוטות היסטוריות, הקשרים פילוסופים או ביולוגיים, חוויות אישיות, ציטוטים של קאנט, טולסטוי, אריסטו וסטיבן פינקר, מתקפות על פסיכולוגים ופמינסטיות ומלחמת חורמה במבקרי אמנות.

 

אחד הטיעונים המרכזיים שלו נגד תיאורטיקנים של אמנות נוגע לנגישות הכללית שלה; לא צריך לדעת, להכיר או ללמוד כדי ליהנות מאמנות טובה, הוא טוען. "מישהו שלא אוהב את בטהובן יכול להיות אידיוט או לא להבין מספיק מוזיקה, אבל יכול להיות גם שהוא פשוט מעדיף אמנות מסוג אחר".

 

האם אפשר להסיק מהאוניברסליות של האינסטינקט האמנותי שאמנות שיותר אנשים מבינים היא אמנות טובה יותר?

"זה לא מדויק, אחרת 'טלטאביז' או 'רחוב סומסום' יהיו האמנות הכי טובה, כי כל תינוק מבין אותן. מבוגרים זקוקים לחוויה אחרת. יש תגובות ביולוגיות אופייניות, למשל למוזיקה - כל המוזיקה בעולם, למעט יצירות ספציפיות, מתחילה בקצב אטי ומאיצה בהדרגה. למה זה קורה? כי כך המוח שלנו מחווט. זו פסיכולוגיה אנושית בסיסית, שמעוררת בנו תגובה מסוימת; כך המוח שלנו בנוי להפיק הנאה ממוזיקה".

 

והאינסטינקט לא מכוון אותנו, באופן טבעי, לאמנות טובה יותר?

"לא, הוא רלבנטי לכל אמנות בכל רמה. אבל יש מקום להתמקד ביצירות הנעלות ביותר, יצירות מאתגרות שהולחנו או נכתבו על ידי אנשים כל כך מתקדמים ויוצאי דופן, כל כך מיוחדים, שאי אפשר לבחון אותן כמו שבוחנים תסריטים של אופרות סבון. העובדה שהם הצליחו לעסוק בערכים אנושיים בסיסיים, ולנתח את המצב האנושי בצורה מורכבת ומתוחכמת, שנותרת רלבנטית מאות שנים - יוצאת מן הכלל. לאנשים שהצליחו לעשות זאת אנחנו קוראים גאונים. לפני שהתחלנו את הראיון דיברתי עם בני בטלפון; אמש הוא ביקר בקונצרט של רביעיית מיתרים שניגנה את אופוס 95 של בטהובן והוא לא שבע מזה, הוא היה כל כך נלהב. וזה מדהים, כיצד מישהו כותב יצירה מוזיקלית כה מדהימה".

 

עד כמה האותנטיות חשובה לאמנות בעולם של שכפול, העתקות, זיופים והפצה המונית?

"האותנטיות חיונית. כמובן שההגדרה של אותנטיות משתנה בהתאם לתהליך הייצור - יש לנו טכנולוגיות העתקה למוזיקה, אבל מוזיקה היא מוזיקה. אנחנו תמיד מתעניינים בהישג האנושי הבסיסי - אנחנו מתעניינים מה ורמר עשה עם בד וצבעים במאה ה־17, וההבדל בין זה לבין מישהו שמחקה את זה במאה ה־20 הוא מהותי".

 

אבל אני יכולה לקנות ציור, לתלות אותו בסלון שלי וליהנות ממנו גם אם הוא מזויף.

"את תהני ממנו אם תחשבי שהוא צויר במאה ה־18, לא לפני שנתיים בסדנת יזע בביירות. כמובן שאם אינך יודעת את ההבדל זה לא ישנה לך, זה כמו לומר שאם עשית אהבה בחושך עם מישהו שאינו בן זוגך אבל לא ידעת את זה - זה לא משנה. אבל הנקודה היא שאנחנו רוצים לדעת, אכפת לנו. זה בלתי נשלט".

 

וההנאה הזאת לא נפגמת כשמתעקשים להסביר אותה, לנתח אותה או להמציא לה סיבות, כמו בספר?

"לא. הסבר למשהו לא מקלקל את ההנאה ממנו. גם אחרי שבחנת את כל התיאוריה של ההומור את עדיין יכולה לצחוק מבדיחה. את יכולה לדבר על מוזיקה וציור ולהסביר אותם, והמשמעות שלהם לא תפחת. במקרה של אוכל יש לנו הסברים ביולוגיים לחיבה שלנו לטעמים מסוימים - זה לא אומר שאי אפשר ליהנות מארוחה נהדרת.

"מה שכן, הסבר עשוי להפחית מההערכה שאנחנו רוחשים לדברים נחותים יותר, כמו שאני מסביר בפרק האחרון בספר, שעוסק בקיטש. אם אני מדבר על אמנות נחותה ואחר כך הקורא לא יוכל ליהנות ממנה - זה לא רע. אמנות נעלה תמיד תישאר כזו ותמיד תהיה מעבר לטווח ההבנה שלנו, כי היא מערבת הבעה של האופי האנושי בצורה שלעולם לא ממש נוכל לתפוס".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x