• תפריט
השראה

השראה: עידן המגיע לי

נרקיסיזם הוא המגיפה הגדולה של ימינו, ומדובר בסכנה ברורה ומיידית. קית קמפבל, מחבר רב המכר בנושא, מסביר למה האהבה העצמית מחריבה יחסים ועסקים, הורסת את ארה"ב, מולידה משברים כלכליים ומובילה למעשי טבח. ואל תשאלו מה היא עושה לילדים

תינוקות לובשים חולצות עם הכיתוב "אני הבוס" ו"חמוד מכדי לאכול את הירקות שלי". ילדות בנות חמש חוגגות במסיבות מייק-אובר בנושא האנה מונטנה. משפחות קונות בתי ענק בהחזר חודשי כפול מההכנסה שלהן. אבא מכה למוות אבא אחר על רקע אימון הוקי של ילדיהם. דונלד טראמפ אומר: "תראה לי בן אדם בלי אגו ואני אראה לך לוזר". פריס הילטון מכריזה: "אני אהיה המודל לחיקוי הכי טוב שאני יכולה".

 

משהו רקוב בממלכה האמריקאית. מדברים על זה כבר שנים. ואמריקה כמובן לא לבד: הערכים שהיא מייצרת זולגים מבעד לטלוויזיה, לאינטרנט, למסחר - ומצמיחים צאצאים בכל פינה בכפר הגלובלי. אפשר לקרוא לזה שטחיות, טמטום, חופש, פוסט־מודרניזם, חומרנות, דקדנס או כורח קיומי בעולם ללא אמונה. קית קמבפל וד"ר ג'יין טוונג קוראים לזה נרקיסיזם.

 

"אם אבקש מאנשים לנקוב בשמו של מנהיג אמריקאי גדול, הם יגידו דונלד טראמפ. זה משום שיש לו תוכנית טלוויזיה והוא שם את השם שלו על כל דבר" "אם אבקש מאנשים לנקוב בשמו של מנהיג אמריקאי גדול, הם יגידו דונלד טראמפ. זה משום שיש לו תוכנית טלוויזיה והוא שם את השם שלו על כל דבר" צילום: בלומברג

 

ב"המגיפה הנרקיסיסטית - חיים בעידן ה'מגיע לי'", הספר שפרסמו לפני כחודשיים, טוענים קמפבל וטוונג כי הנרקיסיזם הוא מגיפה אמריקאית בסדר גודל של מגפת ההשמנה לפחות. כדי להוכיח זאת הם מציגים מאות סטטיסטיקות ודוגמאות, ומשליכים פנימה כמעט כל תופעה בנוף העכשווי: ממייספייס ופייסבוק, דרך משכורות מנכ"לים, ספרי עזרה עצמית ותוכניות ריאליטי - ועד למשבר הכלכלי. "איך אומרים? אם כל מה שיש לך זה פטיש, הכל נראה כמו מסמר", מודה ד"ר קמפבל בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "אז יכול להיות שכשאתה חוקר נרקיסיזם אתה רואה את זה יותר ממה שזה קיים. אבל אני רואה את זה בכל מקום".

 

"רוברט הוקינס, שרצח שמונה אנשים בקניון באומהה, כתב: 'הרגתי את כולם ואת עצמי ועכשיו אני אהיה מפורסם'. אני לא חושב שהוא היה נרקיסיסט קליני, אבל המעשים שלו מונעים על ידי התרבות הנרקיסיסטית" "רוברט הוקינס, שרצח שמונה אנשים בקניון באומהה, כתב: 'הרגתי את כולם ואת עצמי ועכשיו אני אהיה מפורסם'. אני לא חושב שהוא היה נרקיסיסט קליני, אבל המעשים שלו מונעים על ידי התרבות הנרקיסיסטית" צילום: אי פי אי

קמפבל (43), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ורג'יה, התחיל להתעניין בתחום לפני כעשור, עוד בזמן לימודיו. לאורך השנים פרסם מאמרים רבים על אנשים שלא רואים אף אחד ממטר, וב־2005 הוציא לאור את הספר "לאהוב את הגבר שאוהב את עצמו". "מה שריתק אותי היה איך אנשים עוברים חיים שלמים, ובמידה לא מבוטלת של הצלחה, כשהם חושבים שהם יותר יפים וחכמים ממה שהם באמת. כלומר חיים בעולם שפשוט לא קיים", הוא מסביר את פשר ההתעמקות שלו בנרקיסיסטים. "ברור שכל אדם בונה קונסטרוקציה של עצמו שהיא לא לגמרי אמיתית, אבל אצל נרקיסיסטים יותר קל לראות את זה, וזה מאוד חזק".

 

ההפרעה שממנה סובל המנהל

 

כדרכה של מגיפה, הנרקיסיזם מתפשט. טוונג וקמפבל ריכזו מחקרים שונים ומהם הסיקו שתלמידי קולג' בארצות הברית כיום נרקיסיסטים בהרבה מאלו של ראשית שנות השמונים: כ־10% מהאמריקאים בגילאי ה־20 סובלים או סבלו בחייהם מביטויים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית, לעומת 3.2% בלבד מהנשאלים בני יותר מ־65.

 

הנרקיסיזם שאליו מתייחסים מחברי הספר שונה מעט מההגדרה הקלינית המקובלת, ורחב יותר. הפרעת אישיות נרקיסיסטית לפי ה־DSM, מדריך האבחון והסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות, היא "דפוס של גדלות, צורך בהערצה ומחסור באמפתיה". על פי פרויד, מידה מסוימת של נרקיסיזם היא חלק חשוב במבנה הנפשי, אבל כשזה מגיע לדרגה של הפרעת אישיות זה יכול להתבטא בחוסר עניין בעולם החיצון, אובדן קשר עם המציאות ושיגעון גדלות.

 

"במובן הקליני זה קצת מבלבל כרגע", מבהיר קמפבל. "הזרם הפסיכואנליטי מדבר על אנשים שעמוק בפנים לא אוהבים את עצמם, שהיתה להם ילדות קשה והורים קרים ושהנרקיסיזם הוא מנגנון הגנה בשבילם. אלו האנשים שיגיעו לטיפול אצל פסיכיאטרים או פסיכולוגים.

 

"אבל ישנה קבוצה נוספת: אלו אנשים עם ביטחון גבוה, היתה להם לרוב ילדות טובה, הם מרוכזים בעצמם, משוכנעים שהם יותר טובים מאחרים וקשה להיות בסביבתם. לא פוגשים אותם בקליניקה. הם לא יגיעו לטיפול כי הם לא חושבים שמשהו לא בסדר איתם, אבל יש יותר סיכוי לפגוש אותם במסגרת העבודה, בתור מנכ"לים למשל. זה הסוג שאנחנו עוסקים בו יותר בספר".

 

לפי הספר, זה כמעט כל אדם בחברה המערבית.

"לא מדויק. מה שקורה זה שישנו המעגל הראשון, של אנשים יהירים וחלולים, והמעגל השני של התופעה, של אנשים שנגררים אחריהם מתוך חרדה. יש לנו תרבות שלמה שנצבעה בצבעים הנרקיסיסטיים האלה, וזה גורם לאנשים נורמלים להרגיש חסרי ביטחון. בספר אני נותן דוגמה של הלבנת שיניים: בכל מקום אני רואה אנשים שעושים את זה, ויום אחד אני פשוט איכנע ואלבין את השיניים גם אני - לא כי אני נרקיסיסט, אלא בגלל חוסר ביטחון. למשל הילד ההוא שעשה את הטבח באומהה (הכוונה לרוברט הוקינס בן ה־19, שרצח שמונה בני אדם בקניון בנברסקה לפני כשנה וחצי - ט"ש). הוא השאיר מכתב שבו כתב: 'הרגתי את כולם ואת עצמי ועכשיו אני אהיה מפורסם'. אני לא חושב שהוא היה נרקיסיסט קליני, אולי קצת מדוכא, אבל המעשים שלו היו מונעים על ידי התרבות הנרקיסיסטית".

 

איך המגיפה הנרקיסיסטית מסתדרת עם התפשטות הדיכאון?

"זה לא בלתי קשור. אצל הרבה אנשים הסיבה לדיכאון היא ההרגשה שאתה לא עומד בסטנדרטים של אהבה עצמית וחומרנות שמציבה החברה".

 

הוכחה נוספת לאופן שבו הנרקיסיזם רומס כל חלקה טובה מוצא קמפבל בסיפורה של סוזן בויל. "מה שהדהים אותי זה שאנשים הוקסמו ממנה כי היא נראתה אותנטית", הוא אומר, "כאילו היא לא חלק ממכונת הסלבריטאות - ואתה רואה שיש רעב אמיתי לאותנטיות הזו. אבל ברגע שהיא נכנסה למכונה הם פשוט אכלו אותה בחיים; זה כמעט טרגי. אם היא היתה נרקיסיסטית זה היה יכול לעבוד נהדר, היא בטח היתה מאושרת. היא היתה יוצאת, משתכרת, מוצאת לעצמה בעל חדש, עושה סיבוב הופעות. הבעיה היא שהיא אדם נורמלי, היא לוקחת אישית את כל מה שקורה".

 

"וורן באפט הוא לא נרקיסיסט, הוא מאוד צנוע. ויש עוד הרבה מנהלים טובים שאנחנו פשוט לא שומעים עליהם כי הם לא רצים כל הזמן לתקשורת" "וורן באפט הוא לא נרקיסיסט, הוא מאוד צנוע. ויש עוד הרבה מנהלים טובים שאנחנו פשוט לא שומעים עליהם כי הם לא רצים כל הזמן לתקשורת" צילום: בלומברג

הנרקיסיסט נהנה, השאר סובלים

 

נרקיסיזם נהפך באחרונה לבאזז גם בהקשר של המיתון. העיתונות הכלכלית של החודשים האחרונים מלאה במאמרים שמאשימים את יהירות בוגרי תוכניות ה־MBA והברוקרים השחצנים של וול סטריט במשבר. קמפבל מסכים, וסבור שהטענה הזו רלבנטית גם לאזרח הקטן. "יש כל מיני מנגנונים שעוזרים לנרקיסיסט לבנות את העולם המדומיין שבו הוא חי. למשל אשראי - זה כלי נהדר שעוזר לאנשים לחשוב שהם יותר מצליחים כלכלית ממה שהם באמת. אנשים קנו בתים שהם לא יכולים להרשות לעצמם, מה שגרם לקריסה של שוק הנדל"ן".

 

לא רק הקידמה הכלכלית מעודדת נרקיסיזם - גם הטכנולוגיה מייצרת עוד ועוד כלים שמסייעים לאנשים לטפח את ההעצה העצמית. "באינטרנט, למשל, אתה יכול להיראות איך שאתה רוצה בפרופיל שלך במייספייס, ויכולים להיות לך הרבה יותר חברים בפייסבוק מאשר בעולם האמיתי".

 

ואנשים מרוצים מזה.

"אם נרקיסיזם היה רע בלבד הוא לא היה מתפשט. בגדול אפשר להגיד שנרקיסיזם מוביל להצלחה בטווח הקצר. אם אני נרקיסיסט אני אהיה טוב בלהתחיל מערכות יחסים, בלהיהפך למנהיג, בלהופיע בפני קהל. אם אטעה אוכל להאשים אנשים אחרים, ואם אחרים יצליחו אני אוכל בלי בעיה לגנוב להם קרדיט על ההישגים. זו הרגשה טובה וזה עובד בטווח הקרוב. אבל יש סיכוי שבטווח הארוך אני לא אהיה מנהיג טוב, אהרוס את מערכות היחסים שלי ולא אלמד מהטעויות שלי, כי תמיד אאשים אחרים.

 

"מנהיגים נרקיסיסטים נוטים לעשות דברים מסוכנים. לפעמים זה משתלם להם, הרבה פעמים לא. המנהיגים הנרקיסיסטים מקפצים מחברה לחברה, עושים הרבה שינויים גדולים - ולפני שדברים קורסים הם עוברים למקום אחר ואז שוב משכנעים אנשים כמה שהם טובים, ושוב עוזבים לפני שזה נעשה רע. יש הרבה מאוד נרקיסיסטים מצליחים. אין ספק. לנרקיסיסט לא כך כך רע להיות נרקיסיסט, אבל בשביל החברה זה נורא. מי נפגע יותר במשבר הכלכלי - הבוסים או העובדים שלהם?".

 

דונלד טראמפ הוא אחת הדוגמאות שלכם למנהיגים נרקיסיסטים.

"כן, כי אם אבקש מאנשים לנקוב בשמו של מנהיג אמריקאי גדול, הם יגידו דונלד טראמפ. זה משום שיש לו תוכנית טלוויזיה, ומשום שהוא שם את השם שלו על כל דבר. המנהיגים שרצים לשווק את עצמם הם אלו שקופצים לנו לראש. אז אנשים אומרים לעצמם: 'אוקיי, כדי להנהיג אני צריך להיות נרקיסיסט'. אבל למעשה הרבה מנהיגים הם מאוד צנועים, הם עובדים קשה ונותנים קרדיט לאנשים שעובדים אתם. וורן באפט הוא לא נרקיסיסט, הוא מאוד צנוע. ויש עוד הרבה מנהלים טובים שאנחנו פשוט לא שומעים עליהם כי הם לא רצים כל הזמן לתקשורת".

 

קודם כל לאהוב את עצמך? בולשיט

 

מתי ואיך בדיוק נהפך הנרקיסיזם למגיפה? קשה לשים על זה את האצבע. "נרקיסיזם הוא הצד האפל של האינדיבידואליזם, ואינדיבידואליזם זה מגה־טרנד, השורשים שלו נמצאים אי שם במאה ה־16", אומר קמפבל. את שורשי הנרקיסיזם כמגיפה אמריקאית מזהים קמפבל וטוונג בשנותהשבעים של המאה הקודמת, ברגע שבו האינדיבידואליזם של הסיקסטיז התהפך מקריאה לאהבה חופשית לקריאה לאהבה עצמית. באותה תקופה התחילה מגמה שסופה בהגזמה חולנית של האמונה שכדי להצליח, או כדי לאהוב אחרים - אתה חייב קודם כל לאהוב את עצמך. וזה נוכח בארצות הברית בכל מקום, מגני ילדים שפותחים את הבוקר בשירת "אני מיוחד" ועד גורואים של עזרה עצמית כמו וויין דייר שטוען: "הדבר הכי טוב בישו זה שאמא שלו האמינה שהוא הבן של אלוהים".

 

"ברגע שסוזן בויל נכנסה למכונה, הם אכלו אותה בחיים. אם היא היתה נרקיסיסטית זה יכול היה לעבוד נהדר, אבל הבעיה היא שהיא אדם נורמלי" "ברגע שסוזן בויל נכנסה למכונה, הם אכלו אותה בחיים. אם היא היתה נרקיסיסטית זה יכול היה לעבוד נהדר, אבל הבעיה היא שהיא אדם נורמלי" צילום מסך: youtube.com

זה לא שקמפבל סבור שבמקום כל זה אנשים צריכים לשנוא את עצמם. הוא פשוט סבור שאהבה עצמית היא לא ערך חשוב כל כך: "אני לא יודע מי הראשונים שבאו עם הרעיון הזה. אולי הם היו מאוד דיכאוניים והיתה להם הערכה עצמית מאוד נמוכה, ובמקרה הזה זה באמת רלבנטי. אבל מאז זה גלש לכל רובדי האוכלוסייה ונהפך לסוג של מנטרה, שבעיני היא אפילו לא ממש הגיונית. 'לא להסתובב עם אנשים שמאוהבים בעצמם' זו עצה הרבה יותר חשובה מ'לאהוב את עצמך'. זה לא כאילו שאנחנו צריכים שאנשים באמריקה יאהבו את עצמם יותר. יש לנו כל כך הרבה ביטחון עצמי פה, שזה פשוט מפחיד".

 

העצות האלה נשמעות הגיוניות, אבל קמפבל יודע היטב כמה קשה לסיים אותן. בשנה שעברה, למשל, הוא ליווה את אחת משתי בנותיו, שהיתה אז בת חמש, לטקס קבלת תואר תלמידת החודש. 40 ילדים זכו בתואר הנכסף. "היא עשתה פוסטר של עצמה והיתה צריכה לכתוב את כל הסיבות שבגללן היא כוכבת", הוא מספר בצער.

 

מה אתה אומר לה, כהורה, במקרים כאלה?

"זה החלק הקשה. הדבר שהכי קשה לילדים ללמוד היום זה איך להיכשל, כי כשאתה מקבל כל כך הרבה פרסים כל היום, כישלון הוא די שוֹק. אז אני מבלה הרבה זמן בללמד אותה להיכשל. אבל זה קשה כי אתה חלק מחברה שמושכת בכיוון ההפוך. אני מנסה, אבל אני ללא ספק לא הורה מושלם.

 

"אני גם מעודד אותה להיות אמפתית לאנשים אחרים ומשתדל לשבח אותה על מאמץ במקום להגיד לה שהיא מיוחדת. אני מצביע על האנשים בטלוויזיה ואומר: 'הבחורה הזו, יש לה הרבה דברים אבל היא מפונקת ורעה לאנשים אחרים ואת לא רוצה להיות כמוה'".

 

לאורך הספר מציעים קמפבל וטוונג דרכים להתמודד עם המגיפה, אבל לרוב נדמה שהם לוקים במשהו מן המחלה שהם מתארים. הם מציעים, למשל, לקחת דוגמה מסלבריטאים "צנועים" כגון טום הנקס וג'ורג' קלוני; לשבח את ילדייך כשהם עוזרים לאחרים; ו"במקום להתרכז בעצמך (...) לחשוב על יחסים עם אחרים, עבודה, יופיו של הטבע". אלה עצות קצת נאיביות ושטחיות, בסגנון ספרי העזרה העצמית הנרקיסיסטיים. אולי זה קורה כי כדי להיפטר באמת מהנרקיסיזם, אמריקה תצטרך להיפטר מעצמה - או כפי שאמר לאחרונה הקומיקאי סטפן קולברט מ"הדיילי שואו": "נרקיסיזם הוא חלק אינטגרלי מהאופי האמריקאי. לחשוב שיש אפשרות שאנשים אחרים הם טובים ממך הופך אותך לקנַדי".

 

אולי רק המיתון יביא את התיקון

 

קמפבל, שכפי שכבר אפשר לנחש אינו טיפוס אופטימי במיוחד, מודה שאין לו ממש פתרון לבעיה. "אני יודע שהמודל שהצענו - שיש בו דברים כגון 'לפעול מתוך תשוקה' וללמד ילדים אחריות - הוא קשה ונרקיסיזם זה קל. אלה גם דברים שלא מוכְרים כל כך טוב בטלוויזיה. אנחנו צריכים משהו גדול יותר, אבל אני לא יודע מה".

 

אולי המשהו הזה יכול להיות דווקא המשבר הכלכלי; אולי מה שצמח מתוך הנרקיסיזם יכול להיות גם התרופה לו. בבלוג המצוין שבו הוא עוסק בתופעה (narcissismblog.com) עוקב קמפבל אחר השינויים בצריכה האמריקאית על רקע המיתון. "ניתוחים פלסטיים ירדו קצת, המכירות של וילות הענק ירדו", הוא מספר, "והשאלה שאני שואל את עצמי עכשיו היא: אם הכלכלה ממש תקרוס, מה יקרה? האם כשאנשים באמת יצטרכו לעבוד הם יעריכו את זה שיש להם עבודה ומשפחה ויפנו קצת עורף לדברים חומריים? האם יהיה שינוי עמוק?".

 

אז אתה בעד קריסה כלכלית טוטלית?

"לא, ממש לא. אבל אם זה יקרה אני תוהה מה תהיה התוצאה. אנשים תמיד אומרים שהדור של השפל הגדול הוא הדור הנפלא ביותר שהיה בארצות הברית. שנות העשרים, שבאו לפני כן, נודעו בתור תקופה הדוניסטית ובזבזנית. כך שיש משהו דומה במה שקורה היום, ואני תוהה אם עוד זמנים קשים עשויים להביא אותנו לזה. אני לא יודע מה התשובה".

 

עידן אובמה, ה"Obamanation", לא יביא שינוי?

"מאוד שימח אותי לראות את נאום ההשבעה של אובמה. היה נדמה כאילו הוא מדבר הרבה על אחריות. אבל כשאני רואה מה הוא עושה עכשיו, זה לא נראה ככה. זה נראה יותר כמו חילוץ של אנשים שהתנהגו בצורה חסרת אחריות. אני לא כלכלן, אבל לעזור לעשירים לא נראה לי כמו דבר כל כך טוב".

 

אז מה יהיה?

"אני לא אדם אופטימי. הבת שלי עכשיו בת שש; עוד מעט יהיה לה דף אינטרנט, מי יודע מה יקרה, או כמה זמן היא תבלה בלהקרין דימוי של עצמה באינטרנט, או מה יהיה הדימוי העצמי שלה כאדם שכל הקשרים שלו והיחסים שלו יעברו בפילטר של הטכנולוגיה. דברים כמו פייסבוק קיימים אפילו לא עשור. מפחיד בכלל לדמיין מה יהיה כשהיא תהיה בת 15".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x