$
מוסף שבועות 2009

"כשהעסק מדמם ואתה לא עוצר את זה אתה מת"

אורי שני, איש של כוח שעבר בכל מוקדי הכוח, סוגר חובות. בראיון לכלכליסט אחרי שנות שתיקה ארוכות הוא מדבר על הכל: על הכסף המסנוור שהוביל אותו לטעות ושמה ארקדי גאידמק. על החברה הישראלית ששונאת את השונה, במיוחד אם הוא אשה שקוראים לה שרי אריסון. על הקרן החדשה שלו, שתקנה איגרות חוב של חברות בקשיים ותשתלט עליהן. על המשבר, שצריך לנהל בדיוק כמו מלחמה אכזרית במיוחד. ועל אריק שרון, שעדיף היה לנתק מהמכשירים בלילה שבו עבר שבץ

גולן פרידנפלד, עמיר קורץ וגולן חזני 15:0528.05.09

"שגיתי. כל מי שקרוב אליי, כל מי שהתייעצתי איתו, אמר לי: 'אל תתקרב אליו, אל תעשה את זה'. גם אני, אם היית שואל אותי דקה קודם אם יש סיכוי שאי פעם אעבוד עם ארקדי גאידמק, הייתי אומר לך שאין סיכוי בעולם. גדלתי במושב, באתי ממערכת ערכית, עבדתי רוב חיי בתפקידים ציבוריים - שם אתה מרוויח גרוש ורבע. כסף לא היה כל כך חשוב לי, ואני לא מחשיב יותר אנשים שמרוויחים יותר.

 

אורי שני אורי שני צילום: שוגר דייויד

"עשיתי פה שגיאה. פעם ראשונה שהלכתי על הכסף. הרגשתי שאני על גג העולם - הייתי במשרד ראש הממשלה, בשיכון עובדים, שיקמתי את שיכון ובינוי. הרגשתי טוב מאוד וקיבלתי תחושה כזאת מהעולם העסקי ומשרי אריסון. במקום להגיד לגאידמק 'לא', זרקתי לו מחיר, הצעה שלא התכוונתי ללכת עליה. זה היה מספר שבחיים לא חשבתי עליו, אבל הוא הצעה שאי אפשר לסרב לה.

 

"נגררתי ועשיתי טעות. קורה. אנשים עושים שגיאות. זה אנושי.אני מניח שמעט מאוד אנשים היו מסרבים, אני לא בטוח שהרבה היו עומדים בפיתוי; לא שאני אומר שזה מצדיק. כולם אמרו 'ידענו שזה יקרה', ציפו לזה. אבל האמת - די הלהיב אותי להקים מערכת גדולה. אבל אני מודה ששגיתי, ומהר מאוד, כבר אחרי חודש וחצי, הבנתי את גודל השגיאה. ניסיתי לעשות מאמץ בכל זאת, ואחרי חצי שנה, ברגע שהבנתי שאין לזה סיכוי - חתכתי. ניתחתי את זה עם עצמי מאז הרבה מאוד פעמים. פשוט לא היה לי סיכוי".

 

100 מיליון שקל במזומן, בכיס, הסיטו את אורי שני ממסלולו. מי שנחשב לאיש הכל יכול בלשכת ראש הממשלה ולבולדוזר הכוחני שהציל את שיכון ובינוי במחיר פיטורים כואבים של מאות עובדים, הסתחרר ואיבד את שיווי המשקל. שני (62) מכיר את הוורטיגו הזה, הוא חווה אותו הרבה לפני שהכיר את ארקדי גאידמק. גם אז נפל, נחבט, היכה על חטא, הפיק את הלקחים וקם להמשיך הלאה, כמו שהוא עושה כעת.

 

אז המכה, לפחות בזירה הציבורית, היתה רועשת יותר. בתחילת שנות התשעים כיהן שני כיו"ר עמידר, תפקיד שהסתיים בדו"ח חריף של מבקרת המדינה שהאשים אותו בשחיתות, ביקורת ציבורית קשה, קמפיין של מפלגת העבודה שבו כיכבה דמותו תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם" וכתב אישום פלילי; אחרי הרעש, בסוף הוא זוכה מרוב האישומים והורשע רק בהפרת אמונים בתאגיד. "חשבתי אז שכל מה שהיה שם לא היה נכון, לא היה לי קל, אבל כעסתי רק על עצמי ולא האשמתי איש", הוא אומר היום. "אמרתי לעצמי: 'בוא נלמד מהדבר הזה', ועשיתי תיקון לכל המחשבות של איך צריך לנהל, מה צריך לעשות. אחרי שיצאתי מכל זה הייתי בן אדם מנוסה יותר, והכתבתי - גם בניהול הליכוד ובלשכת ראש הממשלה - התנהלות שונה לחלוטין. אפס ליקויים, יש שחור ויש לבן, אין כלום באמצע".

 

את המסקנות מסחרור גאידמק שני עדיין מגבש; התהליך עוד בעיבוד. במקביל למשפט שהוא מנהל נגד מעסיקו לשעבר הוא משקיע את מרב האנרגיות בהשקת קרן חדשה, שתקנה חובות בעייתיים של חברות ובתמורה תתתערב בניהול שלהן. בראיון בלעדי ל"כלכליסט", הפתוח והכן שלו זה שנים ארוכות, הוא מדבר לא רק על הטעויות שלו, אלא גם על העיוותים בעולם העסקים הישראלי, על מחדלי הממשלה ועל אריאל שרון, שמבחינתו היה צריך למות בלילה ההוא של 4 בינואר 2006.

 

"דקה לפני שירד מגדולתו", מגדיר שני את מצבו העסקי של ארקדי גאידמק בדצמבר 2007, כשנהפך להיות מנהל כל העסקים של המיליארדר. העולם העסקי היה המום; שני הודיע לשרי אריסון שהוא עוזב את המשרה כמנכ"ל קבוצת שיכון ובינוי, מסכם חמש וחצי שנים של עבודה והולך בעקבות "הצעה שאי אפשר לסרב לה", כפי שהגדיר זאת אז. במשך כשבוע רחש השוק ספקולציות, עד שהגיעה הבשורה על החבירה לגאידמק, הדמות השנויה ביותר במחלוקת בעולם העסקים הישראלי ובהחלט לא אחד מהחבר'ה.

 

"אישיות ציבורית בכירה מאוד מאוד הפגישה בינינו", מספר שני. "אותו אדם ביקש ממני שאשב עם גאידמק לארוחת ערב. ככה הכרתי אותו. אחר כך נפגשנו עוד כמה פעמים, סביב כל מיני הצעות עסקיות הקשורות בשיכון ובינוי, אבל אמרתי לו שאני לא מוכן לעשות איתו עסק. ואז באה ההצעה. אמרתי לו: 'אני לא מוכן לעבוד איתך', ואז הוא שלח מישהו לשאול מה אני כן מוכן. נתתי הצעה שחשבתי שהוא יסרב לה: אמרתי 100 מיליון שקל אצלי במזומן בכיס - אני בא לעבוד איתך. ככה זה בעצם התחיל".

 

שני מספר שעשה על גאידמק "כמה בדיקות, שהראו שיש לו כסף במספרים גדולים. אני חושב שיש לו גם עכשיו". בסופו של משא ומתן ארוך נחתמו שלושה חוזים - בעברית, אנגלית ורוסית; "אמרתי: נעשה חוזה, נאבטח אותו. אז זה לא יהיה במזומן, זה יהיה במניות ונאמנות, ואני יכול לקחת את זה מתי שאני רוצה". תנאי החוזה, שהתפרסמו כשהעניינים התגלגלו לבית המשפט, הם עדות ברורה הן לחששות שליוו את שני מראשית הדרך, והן למאמצים של גאידמק לגייס את המנהל המנוסה כדי לזכות בלגיטימציה שחיפש. בין השאר התחייב גאידמק לשלם לשני מענק של 50 מיליון שקל במניות אוסיף שיופקדו בנאמנות ושכר של 50 אלף דולר בחודש. במקביל הקימו השניים שותפות עסקית שהיתה אמורה להיות בסיס לחברת אחזקות; 10% ממנה, לפי ההסכם, היו בבעלות שני.

 

זה לא היה רק הכסף, שני אומר. הוא מצא אצל גאידמק אתגר ניהולי שכמוהו עוד לא היה לו. "הרעיון היה לקחת את כל העסקים שלו ולהכניס אותם למבנה של חברת אחזקות, ולפעול בתחומי האנרגיה, הנדל"ן וייצור המזון. זה ריתק אותי. אמרתי: 'זה מה שאני יודע לעשות, אני אבוא, אני אעשה'. לי היה בראש חברת אחזקות בינלאומית במודל שיכון ובינוי או אפריקה, וזה מה שסיכמנו. אבל די מהר הבנתי שאין היתכנות לדבר הזה, מהרבה סיבות - שהוא לא נותן לי לנהל, שהוא לא רואה איתי עין בעין ואין כוונה לעשות את זה. אז נגמר הסיפור".

 

ביולי 2008, אחרי חצי שנה בלבד בתפקיד, שני גמר את הסיפור. הוא עזב את גאידמק, ודרש לקבל את המגיע לו, לטענתו - יתרת המניות של אוסיף שגאידמק התחייב להעביר לנאמנות, בשווי 31 מיליון שקל; ו־10% מנכסי המיליארדר. העובדה ששימש בשירותו של גאידמק רק כחצי שנה לא גרמה לו לוותר ולוּ על שקל מזכויותיו. זה ההסכם בינינו, טען שני בכתב התביעה שהגיש ובבקשות העיקול הנלוות, "אבל אצל גאידמק כסף זה לא כסף, מילה זו לא מילה". גאידמק לא נשאר חייב: "נוכל, חוצפן, עסקן פוליטי שלא יודע לנהל, מתחמק מאחריות", הטיח בתגובה שהגיש לבית המשפט, וצירף תביעה נגדית בסכום של 100 מיליון שקל. גאידמק טען כי שני הזיק לעסקיו, פגע בשמו ולא עשה דבר מלבד "לשלוח כמה מיילים".

 

גאידמק. "לא נדע אף פעם מי הוא באמת. ייתכן שנעשה לו עוול" גאידמק. "לא נדע אף פעם מי הוא באמת. ייתכן שנעשה לו עוול" צילום: בועז אופנהיים

 

הסכסוך עבר לפסים צבעוניים עוד יותר כשגאידמק, לטענת שני, התקשר אליו, איים וקילל: "כלב מלוכלך, אני אחסל אותך" - מה שגרר קובלנה פלילית מצד שני. אחר כך אנשי גאידמק גררו את מכונית האאודי המפוארת שקיבל שני לשימושו. "אני לא צריך להתנצח איתו", אומר שני. "הוא הפר את כל ההסכמים, ומאחר שהנושא נמצא בבוררות אני מעדיף שלא להתייחס לפרטים עצמם. זה סיפור שהוא מאחוריי.

 

"סמכתי על חוזים והסכמים ואני גם מאמין שהם יקוימו. אנחנו חיים במדינת חוק, הוא ידע על מה הוא חותם, הוא יקיים את החוזים - ואני אקבל את הכסף. אבל אני לא מתעסק בזה, בשביל זה יש עורכי דין".

 

במבט לאחור, התדמית של שני אולי נפגעה, אבל הכיס לגמרי לא. "כן ולא", הוא מסייג. "הרווחתי כסף, לא הייתי מרוויח כך באף מקום, אבל בהרגשה שלי, בבטן, עשיתי שגיאה. זה לא שהוכתמתי, אבל הלכתי על משהו שהבטן אמרה לי לא ללכת, וה־100 מיליון עם אפשרות לנהל תאגיד חדש שאני מקים - זה קרץ".

 

היום אתה יודע על גאידמק משהו שלא ידעת אז?

 

"הוא איש מלא ניגודים, עוד לא פענחתי אותו. אני לא חושב שנדע אי פעם מי זה באמת ארקדי גאידמק. לא קרה לי כזה דבר בחיים - אין בן אדם שהייתי איתו, ואני איש של אנשים, שאני לא יודע לעשות עליו ניתוח. אני באמת לא יודע, יכול גם להיות שנעשה לו הרבה עוול בארץ".

 

אריסון במסיבת עיתונאים. "באופן אוטומטי אומרים: 'מה היא מבינה? שתשחק בבובות'" אריסון במסיבת עיתונאים. "באופן אוטומטי אומרים: 'מה היא מבינה? שתשחק בבובות'" צילום: שאול גולן

"נעשה לו עוול" הוא מושג מפתח אצל שני. הוא נעזר בו כדי לתאר את מקורביו, את יריביו וגם את עצמו. בנפילה הקודמת, בפרשת עמידר, הוא הכריז בתקשורת בריש גלי: "נעשה לי עוול". במקרים אחרים הצביע על העוול שנעשה לפטרונו אריק שרון.

 

היום, הוא אומר, גם שרי אריסון עוברת את זה. וזה אותו עוול שנעשה לגאידמק: ההקאה הישראלית של מי שלא צמח באותו פס ייצור, בין אם זה מיליארדר רוסי או יורשת עשירה עם חיבה לניו אייג'. "אנחנו חברה שיש לה בעיה עם השונה", הוא אומר. "גם אני הייתי שם - כשבאתי מהמושב לעיר עבדתי בכל מיני עבודות ביטחוניות, וכל דבר חריג נראה לי נורא ואיום. היום אני הרבה יותר פתוח, כי הסתובבתי וראיתי, אבל החברה שלנו לא.

 

"אנשים כמו שרי, למשל, לא מקבלים אותם, ועושים לה עוול גדול. היא קצת מדברת על 'השלום מתחיל בתוכי', אז אומרים שהיא הזויה. הייתי לידה, שמעתי אותה; אם הסביבה העסקית, ג'ונגל עם חוקים לא פשוטים, היתה נוהגת כמו שרי, זה היה נהדר. לא מקבלים אותה כי הסביבה לא בנויה לדיבורים כאלה - וכי היא אשה; זה מתחיל מזה. אם היא היתה מפסידה כמו לבייב, שחייב יותר ממה שיש לו, היו שוחטים אותה לחלוטין, כי זו היא. אם היתה גבר היו מפרגנים לה, אבל אנחנו חברה שוביניסטית ובאופן אוטומטי אומרים: 'מה היא בכלל מבינה? שתשחק בבובות'. גם במישור האישי, אם היתה גבר שהתחתן עם בחורה צעירה והתגרש, היו אומרים 'אחלה גבר', אבל אותה שופטים בצורה שוביניסטית. גם המנהלות במשק, אגב, שוביניסטיות ושבויות בתפיסת ניהול גברית".

 

איך זה בא לידי ביטוי במשבר הנוכחי בבנק הפועלים?

 

"אני חושב שזו שגיאה לריב עם רגולטור. אבל צריך להסתכל על הצד החיובי, שהיא נתנה גיבוי למנהל. זה לא פשוט, כל אחד אחר לא היה מתעמת עם הרגולטור והיה מקריב את דני. בגלל זה אני מעריך אותה; הרי היא יכלה להתנער מזה ברגע, למה היא צריכה להסתבך בשביל מנהל? יש פה ערך, ואני מבטיח לכם באחריות שהיא לא מחוברת לשום דבר לא נקי או לא הגון.

 

"אז יכול להיות שהיא עשתה שגיאה או שתיים, אז מה? השחיטה שלה היא בלי פרופורציה. היא בעלת שליטה חיובית ואדם חיובי. אני סומך עליה שתפתור את הבעיה על הצד הטוב ביותר כי היא אדם אנושי, שקוף, רוצה טוב, אין לה שום דבר לא חיובי סביבה".

 

החיוביות של אריסון חייבה אותה לגייס מנהל שיוכל לעשות עבודה מלוכלכת. אורי שני היה בחירה מצוינת. כשעזב את לשכת ראש הממשלה, ב־2002, אריסון היתה זו שנתנה לו את התפקיד הניהולי הבכיר הראשון בעולם העסקי, כמנכ"ל שיכון עובדים. "פנטזתי אז על שיכון ובינוי, אבל אף אחד לא התחייב לי שזה מה שיהיה", אומר שני.

 

ההיכרות ביניהם, כמו היכרותו עם רבים מבכירי המשק, התחילה במסדרונות השלטון. "פגשתי את שרי ואת מי שסביבה הרבה פעמים במשרד ראש הממשלה". לאורך חמש השנים שלהם יחד, הוא אומר, שמרו על יחסים טובים מאוד, וכך נראתה גם הפרידה המפתיעה, ביוזמתו. "קיבלתי לאורך השנים 100% תמיכה ופרגון משרי, וגם כשעזבתי היא התנהגה מאוד בסדר ובכבוד כלפי. כך גם כל סביבתה. אני בקשר עם כל המערכת הזו עד היום, גם איתה". חלק מהקשר, הוא אומר, מתבסס דווקא על היותה אשה: "נשים זה עולם שאני מסתדר איתו. אני חושב שנשים מביאות יתרון, למדתי המון מזה שאני אבא לארבע בנות (בנות 40, 29, 28 ו־22) - על חשיבה קצת שונה, מתוחכמת יותר".

 

פנטזיית שיכון ובינוי התממשה ב־2005, כששני מונה למנכ"ל הקונצרן המקרטע. המצב היה קשה, ואריסון אפילו שמה את החברה על המדף; קונה לא נמצא. מבחינת שני, גם זה היה אתגר שקשה לסרב לו. "החברה הפסידה 300 מיליון שקל בשנה, והפסידה ארבע שנים ברצף. כל מה שעשו שם לא הצליח, ואין לך עוד הרבה זמן, אם אתה לא עושה משהו - נגמרה החברה.

 

"דיברנו אז על תוכנית לסגור את מרבית שיכון ובינוי, להעיף; את סולל בונה להעביר ממחזור של מיליארד דולר למיליארד שקל; למכור את המחצבות; לצאת מהבנייה למגורים בארץ; לפטר את כל מי שעסק בזה ואת המנהלים; ובמקום כל אלו לחזק את תחום התשתית בארץ ובעולם".

 

תחת הטייטל של רה־ארגון הלכו הביתה 600 עובדים ו־60 מנהלים. "זה לא פשוט. היה שם ועד עובדים חזק מאוד; הזהירו אותי: 'תעשה משהו הכי קטן, הם באים עם שופלים וטרקטורים מול הבית של שרי, שופכים שם אדמה, ונגמר הסיפור - אין לך סיכוי לשרוד'. נתנו לי את הדוגמה של מנכ"ל בנק הפועלים (אלי יונס), שפיטר אז 900 עובדים והלך הביתה. מצד שני, היה לי ברור שאם אני לא אפטר, גם אז אני אלך, כי התוכנית לא תצליח. אם לא הייתי מזהה את הבעיה, סוגר את כל המקומות המדממים ומבצע הליך פיטורים קיצוני, לא היה לחברה סיכוי. אני לא אומר שפיטורים זה טוב, אבל אין לך ברירה. זה כואב - אנשים עם משפחה שאין להם עבודה אחרת, זה מקרים נוראיים, ופיטרתי מאות אנשים. כל זה עבר בשקט כי עשינו את זה בהכי כבוד שאפשר. אין דרך יפה לעשות את זה אבל יש דרך מכובדת: להסביר לבן אדם, לדאוג שיטפלו בו ולתת פיצויים קצת יותר גדולים ממה שהוא מצפה.

 

"היה לי ברור שאם משהו מהמהלך לא יצליח, אני אפוטר. ככה צריך להיות, מנהל צריך לשלם בכיסאו. מה שהיה חשוב לשרי כל השנים, לפחות בקשר שלי איתה, זה שני דברים: הנושא הירוק ולהיות בן אדם, ובשני הדברים האלה עמדתי. עם זאת עסק צריך להתנהל כמו עסק, ועובדה שהיא נתנה לי לעשות את המהלך. אין ברירה. אתה צריך לטפל בעסק המדמם, ואם אתה לא מפסיק את הדימום - אתה מת. זה מה שהיה בשיכון ובינוי - ואותו דבר צריך לעשות היום גם במדינה. לזהות את הבעיה, לתת לחולי פתרון, להכין תוכנית עם תקווה קדימה, ולבצע".

 

זה הביזנס החדש של שני: עצירת הדימום, פתרון לבעיות, תקווה - וביצוע. המשבר פצע הרבה מאוד חברות, ושני מאמין שהוא יכול לעצור את הדימום באמצעות הקרן החדשה שלו, שמטרתה לפעול כזרוע הארוכה של המשקיעים המוסדיים להשבת חובות בעייתיים ולניהול חברות בקשיים.

 

זה לא הניהול שהוא מורגל בו, של גופי הענק הרוחשים, אבל זה מה שמתאים לו עכשיו, אחרי גאידמק ובעיצומה של הטלטלה הכלכלית הגלובלית. "היו כל מיני הצעות אחרי גאידמק, התלבטתי מאוד מה הצעד הבא. אבל המשבר הזה שונה מכל מה שהיה פעם. אף אחד לא יודע מה יקרה ולא למדו את זה באף בית ספר. לכן חשבתי שלהיכנס היום ולנהל חברה לא יהיה נכון. המצב הוא שמרבית החברות במשבר ולא יכולות להחזיר את החוב שלהן, לא משנה איזה קוסם יבוא אליהן, אז למה לי להתנדב להיכנס למקום שאחרי חודשיים־שלושה הכישלון שלו יהיה עליי?

 

"חשבתי שיותר נכון לי כעת דווקא ללכת לקרן שתטפל בכמה תאגידים מהצד של בעלי החוב ותעסוק גם בניהול, ניהול שרואה מול עיניו איך מחזירים את החוב לבעלי החוב. היתה מחשבה להיות משקיעים פיננסיים ולקנות מניות ואיגרות חוב כמו קרנות הון סיכון. אבל חשבתי שזה לא נכון, שמה שצריך לעשות זה להשתלט על חברות ולנהל אותן וכך לשפר גם את מצבם של בעלי המניות וגם את יכולת ההחזר לבעלי האג"ח. הערכתי שכאשר מדובר במשבר כל כך גדול וארוך, צריך לוודא לא רק שיפרסו לחברות את החובות, אלא גם שהן יתנהלו קצת אחרת, כדי שכאשר יגיע מועד התשלום יהיה להן איך לשלם. כרגע מרבית החברות פשוט לא יכולות לשלם את הכסף, ובמקומות שבהם השקיעו לא צומח כלום, ואי אפשר לעשות בהם עסקים בשנים הקרובות. לכן בשנתיים־שלוש הקרובות יותר מרתק אותי ללכת לעולם הזה ולראות איפה אני יכול לבטא בו את היכולות שלי".

 

"ניהול אקטיבי ואסרטיבי של החוב" הוא המשימה העיקרית של הקרן החדשה, שנקראת גדעון (על שם השופט התנ"כי הקשוח והמנצח). שני הוא יו"ר הקרן, שבה שותפות חברת ההשקעות אקסלנס וחברת הערכות השווי גיזה. המודל שהם מציגים חדש בישראל, וכבר קיבל את אישור הרגולטורים. הקרן מציעה לגופים מוסדיים לרכוש מהם את איגרות החוב של חברות שנמצאות בקשיים ומתקשות לעמוד בתשלומים; בתמורה יקבלו המוסדיים יחידות השתתפות בקרן. שני ושותפיו מתכננים לצבור מסה קריטית של איגרות חוב של החברות הבעייתיות, כמות שתאפשר להם לבוא אל החברות הללו מעמדת מיקוח. נדחה את החוב או נפרוס את התשלומים, הם יציעו, בתמורה לרה־ארגון, פיטורים, מהלכים אסטרטגיים ושאר החלטות עסקיות. במילים אחרות, קרן גדעון שואפת למשוך בחוטי הניהול מבחוץ.

 

"אם הצלחת לגייס מסת חוב רצינית, יש לך הכוח לבוא לבעלים של החברה ולבנקים - ויש לך אפשרות להכתיב דברים. במקום רק לפרוס חוב, נלמד את החברה, נראה מה היא צריכה, ניקח לה חלק מהמניות והאופציות ונשתלט על הניהול. אין דבר כזה להשאיר אותה במצב שהיא חייבת כסף ומצד שני יש לה מטוס פרטי.

 

"עכשיו אנחנו צריכים להשפיע על המוסדיים שאנו הזרוע הנכונה בשבילם, כי הם לא יכולים לעשות את מה שאנו יכולים. להם אסור לשבת סביב שולחן אחד (בשל מגבלות רגולטוריות) ואין להם עוצמה מספיקה למצב הזה, הם לא יראו כסף, אז ברור שהם יפרסו חובות. אנחנו, לעומת זאת, נוכל לייצג אותם. יהיה לנו הכוח הזה ביד".

 

הכוח ויכולת ההפעלה שלו הם אולי המומחיות העיקרית של שני. הוא מספר שלמד משרון ש"כוח זה לא דבר שצריך להפעיל אותו. מספיק שיודעים שיש לך אותו". וזה בדיוק הרעיון של הקרן. שני מאמין שבטווח הקרוב תוכל גדעון להתחיל להפעיל את המודל בכמה חברות בינוניות, ומעבר להן, על הפרק, גם גדולות הרבה יותר, כמו אפריקה ישראל, אזורים וארזים. "אנחנו הולכים לאיפה שנוכל לסגור חוב, אין כאן שום פרה קדושה. אני לא דואג לטייקונים, הם יודעים להסתדר, אבל יש פה מאות חברות שאין להן יכולת להחזיר את החוב".

 

זה הפול טיים ג'וב של שני עכשיו. אחרי ריצת הבוקר על חוף הים (שסייעה לו בשנה האחרונה להוריד ממשקלו), הוא נוסע מביתו בצהלה למשרדו במגדל אביב ברמת גן, וחובר אל שני המנהלים שעובדים איתו: רו"ח אסף רז, לשעבר סמנכ"ל הכספים של ב.ס.ר אירופה, ואודי רוזנברג, לשעבר מנהל אשראי במגדל ובבנק הפועלים. היתרון של שניהם, מבחינתו, הוא הניסיון בעבודה עם חו"ל. "להבדיל מקרנות המנוף, שמתמקדות בחברות שעיקר פעילותן בישראל, אנחנו מתכוונים לנהל חברות שפעילותן בחו"ל.

 

"אני הולך על זה בכל הכוח", מצהיר שני, אבל שלא יהיו ספקות: הוא לא יטרוק את הטלפון אם אחד מבכירי המשק יתקשר ויציע עבודה. "ירתק אותי לנהל תאגיד גדול", הוא מבהיר, מכוון לאוזניים הנכונות, "תאגיד גדול בישראל שהוא גם בינלאומי. אין משהו למנהל שהוא יותר טוב מזה".

 

רק תפקיד אחד התחרה בחלום הזה של שני: ניהול לשכת ראש הממשלה. "אם לא הייתי עושה את התפקיד הזה הייתי משלם כדי לעשות אותו", הוא אומר על ימיו כראש הלשכה של שרון, "אבל לא הייתי חוזר לשם. אין תפקיד כזה בעולם, וגם אין תפקיד כמו ראש ממשלת ישראל. אף מנהיג לא חווה מה שראש הממשלה עובר; תסתכל על הפרצופים של המנהיגים בעולם - הם לא יוצאים מתים או עם סרטן או עם פרצוף של 30 שנה. שרון כשר אף פעם לא הבין את זה, כשהוא הגיע לתפקיד ראש הממשלה פתאום ראית איך שהבן אדם, מתחיל לשבת לו על הכתף העם היהודי מלפני 3,000 שנה ועוד 3,000 שנה קדימה. זו הרגשה שנוחתת על אדם והוא מתחיל להיראות אחרת, לדבר אחרת, לעשות אחרת".

 

 עם שרון, ב-2001. "לא הולך אליו לבית החולים. לא מסוגל, לא רוצה" עם שרון, ב-2001. "לא הולך אליו לבית החולים. לא מסוגל, לא רוצה" צילום: אלעד גרשגורן

 

שרון היה מסלול ההמראה של שני למקום שבו הוא נמצא היום. את הדרך הוא התחיל בכלל כילד ברשפון ובקיבוץ יפעת, וגדל להיות מושבניק משדה משה שליד קריית גת, שמנהל משק של כבשים, תרנגולי הודו, מטעי אפרסקים וכרמים. עם השנים התיידד עם השכן מחוות שקמים, שאותו הכיר לראשונה במלחמת יום כיפור. הקשר התהדק כששרון היה שר המסחר, ושני ניהל מאבקים בתנועת המושבים וארגוני הקניות, הרגעים הכוחניים הראשונים שלו בזירה הציבורית. אחרי שהרגעים האלה התגלגלו להרשעה בהפרת הסדר הציבורי, שני עזב את החקלאות. "חשבתי שאהיה חקלאי כל חיי, אהבתי את זה, אבל כתוצאה מהמאבק לא בא לי יותר. ראיתי שחקלאות זה בלוף, זה לא מאתגר אותי מספיק, ופרשתי". את האדמות במושב הוא מחזיק עד היום, והמשק סגור; "לכן זה המשק הכי רווחי בארץ", הוא צוחק.

 

כשעזב, שרון הציע לו להיות עוזר שלו. אחר כך מינה אותו ליו"ר עמידר, וכשנפלט משם פנה לעסקים פרטיים בתחום הנדל"ן. ב־1999 שרון מינה אותו למנכ"ל הליכוד. הוא היה מאדריכלי שיקום התנועה והניצחון של שרון בבחירות 2001. שני מונה לראש לשכת ראש הממשלה, ובנה מנגנון יעיל, הדוק וקשוח. הוא היה מנהל כל־יכול, אבל אחרי שנה וחצי עזב, במפתיע. "שרון עלה בסקרים, ולי הספיק", הוא מסביר. "רציתי לצאת למשק, זה מה שעניין אותי". הוא נשאר איש אמונו של שרון ואחד ממקורביו, מה שחייב אותו להתייצב גם במשטרה, "פעמים רבות ותחת אזהרה", בפרשות הקשורות לשרון. "היו תקופות שהייתי הולך לאירועים חברתיים ולחברים שלי היתה אי־נוחות מסוימת בשאלה אם להזמין אותי. זה היה נורא, אבל זה גם מחשל".

 

הקשר עם שרון עזר בתקופות הקשות. שרון, מצדו, נהנה מחבר ואיש ביצוע מהמעלה הראשונה, מי שאפשר להטיל עליו את כל המשימות השחורות והקשות. מניתוק המיקרופון של יצחק שמיר בוועידת הליכוד ב־1990, ועד ההתבוססות במדמנה הפוליטית כדי להרכיב ממשלות. גם ב־4 בינואר 2006 שני היה איש של מעשים, שלא נרתע מהמשימות השחורות. לצד ההלם מהשבץ השני של שרון - "מילדותי הוא היה אצלי כמו טרזן, אכילס, יד הנפץ" - שני ידע מיד מה הדבר הנכון לעשותו. "טסנו להדסה", הוא משחזר איך נקטעה ארוחת הערב שאכל באותן שעות עם שלמה נחמה. "אחרי שבע שעות ניתוח יצא אחד הרופאים ואמר לי: 'תקרא לבנים, תסביר להם שכדאי שידברו איתנו'. הוא אמר שצריך לקבל החלטה אם לגמור את הסיפור, להגיד לרופאים שיסגרו את העסק. אני הבנתי שאריק גמר את חייו. זה מאוד קשה לקלוט כזה דבר, ודאי כשאתה מכיר בן אדם עוצמתי כזה ומדבר איתו כמה שעות קודם. הבנים לא היו יכולים לשמוע את הדבר הזה, עד היום הם חושבים שיש סיכוי. אני לא בא לשפוט, אבל אני חשבתי שצריך היה אז, בלילה, לגמור את הסיפור. אני מעריך שאם היו שואלים את אריק, זה מה שהוא היה רוצה. אני גם לא הולך אליו לבית החולים, לא מתקרב; אני לא מסוגל, לא רוצה"

בטל שלח
    לכל התגובות
    x