יוזמה בקרב סנגורים: שימוע בפני שופטים בדימוס

העובדה שעוד ועוד חשודים מתלבטים אם לנצל בכלל אפשרות של שימוע בפני רשויות התביעה, שמוקנית מאז 2001 לכלל ציבור המואשמים, מביאה את בכירי הסנגורים בישראל להציע לקיים שימועים בפני שופטים בדימוס — או לכל הפחות, לא בפני רשויות התביעה. עו"ד יהודה וינשטיין, מוותיקי הסנגורים בתחום הצווארון הלבן, כבר העלה רעיון זה בפורומים משפטיים שונים.

לדברי וינשטיין, בהליך השימוע במתכונתו הנוכחית יש כשל אינהרנטי: "בהליך הזה צריך למעשה לשכנע את המשוכנע, את התובע, וזה מאוד בעייתי. פרקליט הוא לא מלאך, וברור שקשה לשכנע אותו שמה שהוא חשב לא נכון". לכן, בעיני וינשטיין, יש צורך ממשי לקיים את הזכות לשימוע בפני גורם אובייקטיבי ולא בפני מי שיושב בדין. לפי הצעתו של וינשטיין, השימוע יתקיים בעצם במתכונת שבה הוא מתנהל כיום, רק במקום שיהיה זה לפני תובע, יתקיים לפני שופט. "כבר כמה פעמים הצעתי לשנות את ההליך כך שהשימוע יהיה בפני שופט ניטרלי. זה יכול להיות גם שופט בדימוס, מישהו שאינו מוטה ושיכול לשקול את הדברים. הרי ההחלטה על אישום היא כל כך קרדינלית, כתב אישום זה דבר נורא ואיום, שהשימוע חייב להיות לפני גורם ניטרלי".

במצב הנוכחי וינשטיין מדגיש שכל החלטה אם ללכת לשימוע צריכה להתקבל באופן מושכל, לאחר שהיא נשקלת בכובד ראש, וודאי שאין היא אוטומטית: "הלכנו להרבה שימועים אבל תמיד הלכנו לאחר בדיקה מפוכחת של העניין. בגלל הכשל האינהרנטי בהליך, אתה חייב להיות מאוד מסויג ומפוכח. ההחלטה אם ללכת לשימוע היא שאלה של סיכוי לעומת סיכון. אם הצלחת, זכית בכל הקופה. אם לא הצלחת — יש מידה מסוימת של סיכון לתיק".

הדוגמה המתוקשרת האחרונה היא התלבטותו המתמשכת של עו"ד יעקב וינרוט אם להשמיע את טענותיו בפני הפרקליטות, התלבטות שנובעת, לטענת מקורביו, מבעיית אמון במערכת. דילמה דומה באשר לקיום שימוע נרשמה גם אצל עוד נאשמים בכירים, כאשר שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון בחר בסופו של דבר שלא ללכת לשימוע ואילו איש העסקים גד זאבי דווקא כן.

לדברי עו"ד נוית נגב ממשרד שינמן־נגב, הרעיון של קיום שימוע בפני שופט בדימוס יכול לסייע בהיבטים ספציפיים כגון הגדרת המחלוקות וצמצומן, אך הוצאת ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום מידי התביעה היא צעד מרחיק לכת מדי. "ברור שכאשר גורם אובייקטיבי שומע את הצדדים, אז הוא קשוב יותר, ואין ספק שגורם כזה יכול לגשר ביעילות רבה על מחלוקות הקיימות בין צדדים שמאוד מבוצרים בעמדותיהם. הוא יכול לתרום מניסיונו ולהבהיר למשל לאחד הצדדים שעד זה או אחר מטעמם אינו אמין. ואולם, החלטה על הגשת כתב אישום היא מתפקידה של התביעה. כשאתה מוציא ממנה את הליך השימוע, אתה מרוקן אותה מסמכויותיה. גורם אובייקטיבי יכול להועיל לקרב בין הצדדים, אבל אנחנו חייבים להניח שבפרקליטות פתוחים לשמוע, וכך זה אכן בפועל.

"אני חושבת שיש חשיבות לדיבור עם הפרקליטות, וכמעט בכל תיק שבו אני מטפלת אני בוחרת לנצל את הליך השימוע. נכון שהסיכוי נמוך, ואמנם ישנם סנגורים שחושבים שלא צריך לגלות לפרקליטות את השפנים שאולי תרצה לשלוף בהמשך ההליך, אבל אני חושבת שכבר כמעט אין שפנים במשפט הפלילי ואני מאמינה שצריך ליצור הידברות עם הפרקליטות". עם זאת, נגב מוסיפה שישנם מקרים חריגים שבהם רצוי לסטות מהעיקרון של הליכה לשימוע, ומציינת: "בתיק של יעקב נאמן (בפרשת התצהיר הכוזב שהוגש לבג"ץ — א"ה) לא הלכנו לשימוע, משום שסברנו שזה תיק שהיה צריך בו זיכוי של בית משפט".

תלוי בסוג הטיעונים

לעומת נגב מביע עו"ד איתן מעוז, שותף בכיר במשרד מ. זליגמן, עמדה ספקנית במיוחד בעניין ההליך, וטוען שלמרות הנטייה הטבעית של כל סנגור לנסות למנוע הגשת כתב אישום, פעמים רבות ההליך מיותר. "מאז כניסתה לתוקף ב־2001 של הפרוצדורה המאפשרת שימוע לכל נאשם, היא התבררה כבלתי יעילה וחסרת יישום מעשי", אומר מעוז, שגם מחדד את ההבחנה בין סוגי הטיעונים האפשריים בשימוע: "שימוע שמתבסס בעיקר על טיעונים עובדתיים נידון בדרך כלל לכישלון, לעומת שימוע שהמרכז שלו הוא טיעונים משפטיים, שאליו קל יותר ללכת". עם זאת, מעוז מציין: "פרקליט מנוסה עשוי לעתים לגשת לשימוע גם כאשר סיכוייו קלושים, רק כדי לנסות ולהשתמש בטיעוני השימוע כדי לקדם משא ומתן להסדר טיעון בתיק".

גם מעוז מתעניין בהצעתו של וינשטיין לקיים את הליכי השימוע בפני שופטים בדימוס. "זה כיוון מעניין, לקחת שופטים בדימוס שממילא מקבלים פנסיה מהמדינה, חלקם הגדול במלוא כוחם, ולהעסיק אותם בשירות המדינה. אפשר לשבץ אותם בהרכבים מיוחדים, שגם ישמעו את השימועים וגם יפעלו כדי לגשר. אני לגמרי בעד הרעיון הזה. זה קו מחשבה רענן, שיכול לייעל מאוד את ההליכים ולחסוך המון זמן שיפוטי. הבעיה המובנית היא, כמובן, שהתובעים מאוהבים בכתבי האישום שלהם. גם אם אתה הולך לשימוע בפני פרקליטת המחוז, היא ניזונה מהפרקליט שהכין את התיק".

בנוסף, לא במקום

לעומתו, עורכת הדין יעל גרוסמן, המייצגת דרך קבע חשודים ונאשמים בתיקי צווארון לבן מורכבים, מסתייגת מהצעתו של וינשטיין להוציא את הליך השימוע מידי רשויות התביעה: "לקיים שימוע בפני שופט בדימוס יכול להיות רעיון טוב, רק אם מדובר ברצון לגשר בין ההגנה לבין התביעה". לדעתה של גרוסמן, השימוע במתכונתו הנוכחית חשוב לכשעצמו: "אני לא חושבת ששמיעת טיעונים בפני שופט בדימוס צריכה להחליף את הליך השימוע כיום, משום שיש לו היתרונות שלו, שנשמרים רק בהליך שבו הצדדים יושבים זה מול זה. הייתי מוסיפה את השימוע בפני שופט או שופט בדימוס כרעיון נוסף, אבל בשום אופן לא הייתי מוותרת על האופציה של ישיבה מול התביעה כדי לשכנע אותה לרדת מאישומים, לצמצמם או להגיע להסדר טיעון". דברים אלה עולים בקנה אחד עם עמדתה החיובית באופן כללי של גרוסמן בעניין שימועים: "אם אין סיבה מיוחדת שלא ללכת לשימוע, אני הולכת. אני מעריכה שב־75% מהמקרים, בממוצע, אני הולכת לשימוע".

משנת 2000 פתוח ההליך לכל אזרח

עד שנת 2000 לא היתה זכות השימוע מעוגנת בחוק, אולם לפי הנוהג שנוצר זכו אנשי ציבור באופן כמעט אוטומטי לשימוע.

משנת 2000 זכאי כל אדם החשוד בעבירה מסוג פשע (שעונשה מינימום שלוש שנות מאסר) להשמיע את טענותיו בפני רשויות התביעה, במטרה לשנות את ההחלטה המתגבשת להגיש נגדו כתב אישום. על רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה להודיע על כך לחשוד, והוא רשאי לפנות אליה בכתב בתוך 30 יום בבקשה להימנע מהגשת כתב אישום. לאחר קבלת תגובתו הכתובה רשאית התביעה להחליט אם ראוי לקיים גם שימוע בעל פה. בהליך זה, על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לא יתקיים דיון פרטני בתיק ובחומר הראיות, אלא הוא יתמקד בסוגיות עקרוניות המצויות ביסוד טיוטת כתב האישום.

אין מניעה לקיים הליך של שימוע, בכתב או בעל פה, גם בתיקים של עבירות קלות יותר ("חטא" או "עוון") לפי שיקול דעת התביעה.

לפרקליטות אין נתונים

מהפרקליטות נמסר כי אין בידיה נתונים מדויקים לגבי אחוז התיקים שנסגרים לגמרי בעקבות שימוע, או ששימוע מוביל לשינוי ההחלטה שהתקבלה בהם, כמו שינוי סעיפי האישום או צמצום כתב האישום. עם זאת, ציינו בפרקליטות כי בין 15% ל־50% מן החשודים מעלים במסגרת של שימוע טענות נגד הגשת כתב האישום , וכי כעשרה אחוזים מן המקרים האלה נמצאים מתאימים גם לשימוע בעל פה. "באחוז לא מבוטל מן המקרים", נמסר בהודעת הפרקליטות, "ניתן לקבוע שכתוצאה מן הטיעונים המועלים בשימוע חל שינוי בכתב האישום, אף שכאמור אין בידנו נתונים מדויקים בעניין זה. במקצת המקרים, כתב האישום מתבטל לגמרי".

עוד מסרה הפרקליטות, בתשובה לשאלת "כלכליסט", כי "הטענה שאין אמון במוסד השימוע מופרכת. יעיד כל סניגור על שינויים, תיקונים וטיוב כללי של ההליך ומסגרת האישום כתוצאה משימועים — גם אם לא בוטלו כתבי אישום לחלוטין. אם אין אמון, מדוע שימועים הם שגרת עבודתם של סניגורים?".