איך מנצחים עורכי דין את הרשויות שעיקלו את חשבון הבנק שלהם
הרשויות המקומיות מנהלות הליכי גבייה אגרסיביים נגד מי שלא משלם דו"חות חניה או חובות ארנונה בזמן. אבל כאשר האזרח שמגלה בוקר אחד כי חשבון הבנק שלו עוקל הוא במקרה גם עורך דין, והוא מחליט להילחם חזרה - מתברר שהוא כמעט תמיד זוכה. "כלכליסט" בדק איך בדיוק מנצחים עורכי הדין את הרשויות
את התופעה הזאת מכירים מקרוב לא מעט אזרחים: יום אחד, לעתים בלא כל התראה מוקדמת, מתקבל טלפון מהבנק שמבשר שעל החשבון הוטלו עיקולים ואי אפשר לבצע בו פעולות. הסיבה הנפוצה: אי-תשלום דו"חות חניה או חובות ארנונה ומים לרשות המקומית, שפתחה בהליכים לגביית החוב. הרשויות המקומיות פועלות מכוח פקודת המסים (גבייה) שמעניקה להם סמכויות נרחבות לשלוח התראות בדואר, לשלוח גובים שמגיעים לבית האזרח ואף מוסמכים לפרוץ את הדלת ולקחת ממנו פריטים שונים, או להטיל עיקולים על חשבונות הבנק.
לאורך השנים נשמעה ביקורת קשה כלפי הפקודה וההליכים הננקטים מכוחה, בעיקר נוכח העובדה שמרבית הרשויות אינן פועלות בעצמן לגביית החובות אלא נעזרות בחברות גבייה פרטיות, שאין עליהן הליך פיקוח משמעותי ומוסדר בחוק.
מעבר לכך, נשמעת הטענה כי אף שננקטים באופן זה צעדים מוצדקים כלפי "סרבני דו"חות" שמנסים לחמוק מתשלום חובותיהם, במקרים רבים הליכי הגבייה הם בלתי מוצדקים. אולם לאזרח שניצב לפתע מול מעקלים שהגיעו לביתו, או שמתמודד עם עיקול על חשבון הבנק שלו, אין למעשה ברירה אלא לשלם מיד את החוב, גם אם הוא שנוי במחלוקת.
חוב שנוי במחלוקת יכול להיווצר כאשר מדובר למשל בחוב ישן מאוד שחלה עליו התיישנות, או כאשר הרשות לא שלחה הודעות בדבר הקנס לכתובת הרשומה של האזרח, כך שהוא כלל לא ידע על ההליכים נגדו, ועד שהוא מגלה זאת הוא נדרש לשלם גם ריבית פיגורים, הוצאות גבייה ושכר טרחת עורך דין, שעשויים להכפיל או לשלש את החוב המקורי.
עד 2006 יכלו אזרחים לערער על צעדים שנקטו נגדם הרשויות המקומיות באמצעות פנייה פשוטה יחסית לבית המשפט לתביעות קטנות, אולם בשנים האחרונות נהפך ניהול הליך נגד מנגנוני הגבייה של הרשויות למסובך הרבה יותר. זאת לאחר שבית המשפט העליון קבע ב־2006 כי לא ניתן עוד להגיש תביעות להחזר כספים ששולמו לבית המשפט לתביעות קטנות, אלא יש לנהל את ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים. הרציונל שנקבע בבית המשפט העליון היה כי עבירת קנס נחשבת לעבירה פלילית, ומי ששילם את הקנס רואים אותו, לפי לשון סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כאילו הודה באשמה, הורשע ונשא את עונשו. לטענת בית המשפט העליון, תביעה לקבוע שהקנסות אינם חוקיים היא למעשה השגה על הרשעה פלילית, ואין כל הצדקה לנהל הליכים כאלה בבית משפט אזרחי, "שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי".
הליך מורכב יותר
מבחינת התובעים, ניהול הליך בבית המשפט לעניינים מקומיים הוא מורכב הרבה יותר לעומת ניהולו בבית המשפט לתביעות קטנות. זאת בין היתר נוכח העובדה שבבית המשפט לתביעות קטנות, בשונה מבתי משפט אחרים, מקובל שהתובעים אינם מיוצגים על ידי עורכי דין, ואף אי אפשר להיות מיוצג בלא קבלת היתר מיוחד. כמו כן, בבית המשפט לתביעות קטנות נהוגים סדרי דין שמזרזים מאוד את ניהול התביעה ובדרך כלל מספיק דיון בודד כדי לקבל פסק דין.
התוצאה - כפי שעולה מבדיקת "כלכליסט" במאגר המשפטי "נבו" - היא ירידה במספר התביעות שמגישים אזרחים מן השורה בטענה ששילמו בעל כורחם קנס המנוגד לחוק. לעומת זאת, אפשר לראות גל לא מבוטל של תביעות שמוגשות על ידי עורכי דין, שמצאו דרך לעקוף את הצורך להתדיין בבית המשפט לעניינים מקומיים על ידי הגשת תביעות אזרחיות. עורכי דין אלה אינם מערערים על הקנס עצמו, הליך שכאמור ניתן לבצעו רק בבית המשפט לעניינים מקומיים, אלא מגישים תביעה נגד הרשות על נזק עקיף שנגרם להם.
אחד היתרונות הבולטים בתביעה המוגשת על ידי עורך דין טמונה ככל הנראה ביכולת להעלות טיעונים שמבוססים לא רק על החוק, אלא גם על תחושת הצדק של השופט. כך, בפסק דין שניתן לפני כשלושה שבועות על ידי השופט אילן דפדי, התקבלה טענתו של עו"ד עמי סביר כי במשך יותר מ־20 שנה נהג לשלם את חשבונות הארנונה שלו בזמן, ועיריית תל אביב נקטה נגדו הליכים אגרסיביים בגין הודעת תשלום אחת ויחידה שלא התקבלה אצלו.
עו"ד סביר הגיש את התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב ולא לבית המשפט לעניינים מקומיים, תוך שהוא טוען נגד הטלת עיקול על חשבון הבנק שלו ולפגיעה תדמיתית, ולא תוקף את דרישת התשלום עצמה.
העירייה התקשרה?
השופט קיבל את טענותיו וקבע כי אף שלעירייה יש סמכות לבצע הליכי גבייה, לרבות עיקולים, "ראוי כי בטרם ייעשה שימוש במכשיר כה דרסטי, העירייה תבדוק שבעתיים אם יש מקום להשתמש במכשיר זה". השופט הוסיף כי "במידת הצורך יש לנסות ולשוחח עם התובע טלפונית בטרם הטלת העיקולים, במטרה לוודא כי קיבל את המכתבים שנשלחו אליו". עוד קבע השופט כי במקרה שבו משולם החוב מיד עם הטלת העיקולים, על העירייה לפעול באופן מיידי להסרתם (במקרה זה ארכה הסרת העיקול שישה ימים). הוא קבע כי התובע יקבל פיצוי בסכום של 2,500 שקל. (תק 1234-09-08)
מקרה נוסף שבו הגיש עורך דין תביעה אזרחית שבה טען לנזק תדמיתי ופגיעה בשמו הטוב היה בתביעה שהגיש עו"ד אלי מימון בסכום של 5,000 שקל נגד עיריית פתח תקווה. מימון טען כי במהלך 2007 התברר לו לראשונה כי לחובתו שני דו"חות חניה שניתנו עשור קודם לכן, ב־1996, בסכום מקורי של 200 שקל, שתפח בינתיים לסכום של 1,638 שקל. טענתו היתה כי הדו"חות לא מוכרים לו, וממילא הם התיישנו.
הצדדים נתנו את הסכמתם לכך שהשופטת נירה דיסקין מבית משפט השלום ברחובות תמסור פסק דין ללא נימוקים. לפי החלטתה, התביעה התקבלה והעירייה חויבה לשלם למימון 1,000 שקל הוצאות בתוספת מע"מ. (א 2893/07)
הכתובת נכונה?
אחת הסיבות העיקריות שבגינה טוענים אזרחים רבים כי לא ידעו על דו"חות שקיבלו היא שהודעות התשלום נשלחות לכתובות לא מעודכנות של האזרח. לפי החוק, על האזרח מוטלת האחריות לעדכן את משרד הפנים על כל מעבר דירה שלו. אדם שעבר דירה ולא עדכן את כתובתו, לא יוכל להתגונן ולטעון כי לא קיבל את דרישות התשלום. עם זאת, ישנם מקרים שבהם אף שבמשרד הפנים נרשמה כתובת מעודכנת, מסיבות שונות נשלחו הדו"חות לכתובת אחרת.
טענה זו הועלתה על ידי עו"ד אלי סעדון בפנייה שביצע לבית המשפט לעניינים מקומיים בבני ברק. עו"ד סעדון טען כי נציגי עיריית בני ברק ערכו ביקור בביתו לשם ביצוע עיקולים, בטענה שלא שילם 13 דו"חות, שעליהם שמע לטענתו לראשונה בעת הביקור.
בפסק דין שניתן לפני כמה חודשים קבע השופט אטדגי כי אמנם גובה הקנס שגובה הרשות המקומית אינו מצדיק הקצאת משאבים מרובים לצורך מסירת הדו"ח ואין להחמיר איתה יותר מהנדרש, אך עם זאת אין בכך כדי לפטור את הרשות המקומית מלהקפיד על המצאת הדו"ח כדין ולהוכיח זאת ברמה סבירה. השופט קבע כי על הדו"חות להישלח בתוך שנה לכתובת הרשומה, ואילו במקרה זה התברר כי הדו"חות נשלחו לכתובת לא נכונה בתוך פחות משנה, או שנשלחו לכתובת הנכונה אך לאחר שחלפה שנה ממועד ביצוע העבירה. השופט קבע כי כל הדו"חות, למעט אחד, יבוטלו, והעירייה תשלם 1,000 שקל הוצאות לטובת סעדון. (ב"ש 320/06)
במקרה אחר הגיש עו"ד שמעון לביא עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים נגד עיריית ירושלים, שביצעה נגדו הליכי גבייה בנוגע לשני דו"חות חניה שלטענתו התיישנו. עו"ד לביא טען כי גילה על קיום הדו"חות רק כאשר חשבונו עוקל, והציג שורת טענות מפורטת. כשהתייצב לדיון התברר כי מטעם העירייה לא הגיע איש, וכך ביקש וקיבל פסק דין הצהרתי במעמד צד אחד, שלפיו העבירות המיוחסות לו "התיישנו, והעירייה פעלה שלא כדין בפעולות הגבייה שנקטה בקשר אליהם". העירייה חויבה לשלם לו הוצאות בסכום של 4,000 שקל. (עת"מ 8871/08)
לא תמיד זוכים
מובן שלא בכל מקרה שבו עורך דין מגיש תביעה הוא זוכה, ובאחרונה דחה בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת השרון טענות שהעלה עו"ד עופר צור, שותף במשרד גורניצקי ותושב העיר, שקיבל שני דו"חות חניה. עו"ד צור הודיע עם קבלת הדו"חות כי ברצונו להישפט, וטען בבית המשפט כי הוא תושב רמת השרון ולכן זכאי לתו חניה שמאפשר לו לחנות בכל רחבי העיר. מסיבה זו, טען, הדו"חות שקיבל לא היו מוצדקים.
השופט ד"ר שאול אבינור דחה את הטענה וקבע כי החניה מותרת רק לרכב שנושא תו חניה אזורי ולא לכזה ש"זכאי" לקבל תו. "לפי שיטתו של הנאשם", קבע השופט, "כל תושבי רמת השרון רשאים לחנות במקומות חניה מוסדרים בלא צורך לטרוח ולהוציא תוויות חניה". (עמ"ק 7540/07)
