שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
תורת המשחקים

לשנות את הודו

נאנדן נילקאני ייסד את ענקית התוכנה אינפוסיס כשבהודו לא ידעו מה זה מחשב. החזון שלו הפך את תת־היבשת הנחשלת למעצמת הייטק. עכשיו נכנס נילקאני לישורת האחרונה של המהפכה: בתוך שנים ספורות הוא מתכנן להפוך את כלכלת הודו לאחת החזקות בעולם. בספר חדש ובראיון בלעדי לכלכליסט הוא מסביר איך זה יקרה, ולמה סין תישאר מאחור

רחל בית אריה 10:1407.04.09

נאנדן נילקאני (Nandan Nilekani) הוא גורו טכנולוגיה, מיליארדר, סופר. הוא איש תוכנה, פעיל חברתי, מנהיג בינלאומי מבטיח, מהאנשים החזקים באסיה ואחד המשפיעים בעולם. אבל כל אלה תארים קצת ריקים, מסיכות. המהות של האיש שונה לחלוטין: נאנדן נילקאני הוא טרנספורמטור.

 

נילקאני הוא מהאנשים הנדירים שמסוגלים לקחת משהו - מדינה, למשל - ולהפוך אותה למשהו שונה לגמרי. לדעת בדיוק מה צריך לעשות, וגם לעשות את זה. הטרנספורמטורים שונים מאנשי החזון; הם לא חולמים בהקיץ, הם מסוגלים להבחין בכל בעיה. הם לא מפנטזים, הם בונים תוכנית מפורטת. הם באים לעבוד, והופכים את המציאות. הם לא מדברים על שינוי, הם בוראים אותו. לא בכדי התואר שבכל זאת מתאר את נילקאני כמעט במדויק הוא "אבי הכלכלה ההודית החדשה".

 

כבר 28 שנה שהאיש הזה לוקח את הודו - תת־יבשת נחשלת, מפגרת, לא טכנולוגית בעליל - והופך אותה למעצמת מחשוב. חברת התוכנה שלו, אינפוסיס, היא כיום הקטר הראשי של הכלכלה ההודית, ונילקאני הוא נהג הקטר. עכשיו הוא הולך לשפץ את כל הרכבת.

 

כל מה שהודו יכולה להיות

 

לתוכנית העבודה של נילקאני קוראים "לדמיין את הודו", והוא פירט אותה בספר בשם זה, שיצא בשנה שעברה בהודו ופורסם בארצות הברית החודש. היא החלה במומביי ב־1981, כשנילקאני וחבריו החליטו להקים חברה שתספק שירותי תוכנה זולים. כדי לייבא מעבד אחד נדרשו להם חודשים ארוכים ומאבק מעייף בביורוקרטיה ההודית, שלא הבינה מה רוצים המהנדסים הצעירים האלה ולמה לעזאזל הודו צריכה מחשבים. ב־1983 הם עברו לבנגלור, עיר הולדתו של נילקאני, והתחילו לעבוד באופן מסודר עם הקונספט החדשני שנרשם על שמם: מיקור חוץ בתחום התוכנה. "קראו לנו אז 'כלכלה חדשה'", אומר נילקאני ל"כלכליסט", בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי; "והם עדיין קוראים לנו ככה".

 

זאת הבעיה של הודו: גם שמדובר באחת מחברות התוכנה הגדולות בעולם, שמעסיקה יותר מ־100 אלף עובדים ב־50 מדינות ומספקת שירותי תוכנה ל־100 מ־500 החברות הגדולות בעולם - במולדת עדיין מתייחסים אליה כאל סטארט־אפ. מין רעיון משונה, זר לרוב התושבים. כמה רחוק ומוזר הקטר. מה הפלא שנילקאני מרגיש צורך עז לשפץ את הרכבת.

לשם כך כתב את "לדמיין את הודו". הספר, הוא אומר, הוא "על מה שהודו יכולה להיות" - אחת מחמש הכלכלות הגדולות בעולם, מעצמת הייטק שוויונית ומשגשגת. "אני לחלוטין מודע לכך שהדברים האלה עלולים שלא להתגשם, או ללכת בכיוון אחר לגמרי. לכן אני מציע רשת ביטחון של רעיונות שתחזיק אותנו ותאפשר את הטרנספורמציה למדינה מפותחת. רעיונות ואנשים שיצליחו להתגבר על הפערים החברתיים, הכלכליים או הדתיים יוכלו להצעיד אותנו לשם". העיקרון הבסיסי של נילקאני אומר: להשתמש במה שיש. כפי שמעצמת התוכנה שלו מתבססת על היתרונות של הודו - כוח אדם זול ותשתיות זולות - כך גם "לדמיין את הודו".

 

 נילקאני וספרו "לדמיין את הודו". "היא מדינה צעירה ורעננה בעולם מזדקן" נילקאני וספרו "לדמיין את הודו". "היא מדינה צעירה ורעננה בעולם מזדקן" צילום: אי פי אי

 

לאורך כל הספר מסביר המחבר באיזה אופן כל אחד ואחד מהמאפיינים של הודו, שכמעט תמיד נתפסים כחסרונות מובהקים, יכול להיהפך למפתח לצמיחה אדירה שלה. אוכלוסייה גדולה מדי? זה מקור הכוח, הייחוד והחדשנות. כלכלה נחשלת? פוטנציאל צמיחה בלתי נדלה. מדינה מסוגרת יחסית? הבטחה ליצירתיות אדירה, כי היא חייבת לייצר את הפתרונות שלה בעצמה. מגוון אנושי בעייתי? נכס אדיר שמצמיח רעיונות חדשניים. עוני קשה? בסיס לתעשיות מדהימות. טכנולוגיה שמרחיבה פערים? להפך, היא זאת שתביא לשוויון.

 

לסינים יש מה ללמוד מאיתנו

 

פקעת הבעיות ההודיות מבחינת נילקאני היא, אם כן, אין־ספור קצות חוט לעתיד טוב יותר. "בגלל הבעיות הייחודיות של הודו, אנחנו פשוט לא יכולים לייבא פתרונות מבחוץ, ואנחנו חייבים לחשוב בצורה מקורית", הוא מסביר. "את הספר כתבתי בעצם כדי לראות איך אנחנו יכולים להשתמש בחדשנות שיש אצלנו ובמקוריות שצמחה אצלנו כדי לפתור בעיות חברתיות ופוליטיות".

 

מה כל כך ייחודי בחדשנות ההודית?

"המגוון האנושי בהודו, והעובדה שהוא מבוטא באופן דמוקרטי, הם גורמים מעצימים, שמסייעים לאנשים לפרוץ קדימה עם רעיונות חדשניים. במובן הזה אני חושב שיש למדינות אחרות מה ללמוד מהודו: העולם צריך להכיר במגוון ולראות את החוזק שבו, כי מגוון ושונות הם נכס לכל מדינה. אחת הבעיות בעולם כיום היא חוסר הנכונות להכיר בתרבויות שונות, בדתות שונות וכו'. במובן הזה הודו היא הדמוקרטיה האמיתית - אנחנו מדינה עם פערים גדולים, עם תרבויות שונות, שבסך הכל, רוב הזמן, חיות בשלום.

 

 צילום: יורם אשהיים

"כשהודו השתחררה מהשלטון הקולוניאליסטי הבריטי היו בריטים שטענו שהודו לא יכולה באמת להיות מדינה עצמאית, מפני שהפערים והמחלוקות גדולים מדי. האבות המייסדים של הודו העצמאית (בעיקר ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו - ר"ב) עשו צעד אמיץ כשהחליטו לייסד את המדינה הצעירה כדמוקרטיה פרלמנטרית עם זכות הצבעה גורפת, ורבים חשבו שזה לא יחזיק מעמד. הודו לא עברה את שלבי ההתפתחות של הדמוקרטיות המערביות, שבהן הדמוקרטיה צמחה במקביל לתיעוש ולהיווצרות של מעמד בינוני, שתבע זכויות לעצמו. בהודו, עם קבלת העצמאות רוב גדול של האוכלוסייה עדיין חי בכפרים, ורוב מוחלט לא ידע קרוא וכתוב. לכן מתן זכות הצבעה כללית במצב כזה היה צעד אמיץ מאוד, והתפתחות העניינים הזו היא המקור גם ליתרונות שלנו וגם לחולשות שלנו".

 

האמונה הבלתי מעורערת של נילקאני בדמוקרטיה ההודית מפתיעה מעט, בעיקר על רקע תיאורים פסימיים הרבה יותר של השיטה הפוליטית במדינה. סופר הודי אחר, ארווינד אדיגה, צועק את זה בקול רם בספרו "הטיגריס הלבן"; "הבעיה הגדולה של הודו", חוזרת אחת הדמויות ואומרת לאורך הספר, "היא הדמוקרטיה הפרלמנטרית. תראו איפה סין נמצאת ואיפה אנחנו".

 

גם נילקאני יכול לומר "תראו איפה סין ואיפה אנחנו", ולהתכוון בדיוק למשמעות ההפוכה. הדמוקרטיה, מבחינתו, היא בסיס חשוב לזינוק כלכלי. היא בעצם פסי הרכבת. "משטר דיקטטורי עלול להצמיח רוברט מוגאבה (השליט המושחת שדרדר את זימבבואה לסף פשיטת רגל - ר"ב), ממש כמו שהוא יכול להצמיח דנג שיאופינג (האיש שהתניע את הצמיחה האדירה של סין - ר"ב)", כתב ב"לדמיין את הודו". אחד הכישלונות של סין הוא, לטעמו, הדגש על הגבלת הילודה. "עם המדיניות הזאת, סין ניצחה בקרב אבל הפסידה במלחמה", הוא כותב ומדגיש כי האוכלוסייה הגדולה והצעירה של הודו היא כרגע נכס אדיר, שיצר חברה דינמית עם כוח אדם איכותי ומגוון. הגבלת הילודה בסין, לעומת זאת, יצרה חברה מקשישה ולא אנרגטית במיוחד. "הודו היא מדינה צעירה ורעננה בעולם מזדקן", הוא טוען.

 

היית רוצה לראות את הסינים מאמצים את המודל ההודי?

"הצמיחה שלנו מגיעה מלמטה למעלה, והצמיחה שלהם היא מלמעלה למטה. לנו יש קפיטליזם דמוקרטי. אין ספק שלסינים יש מה ללמוד מאיתנו, בעיקר מההתמודדות שלנו עם המגוון החברתי ומהדרך שבה הודו סומכת על האנשים שלה כמקור הכוח העיקרי שלה".

 

הטכנולוגיה שינתה את זירת המשחק

 

הכוח האנושי הזה, טוען נילקאני, זקוק לטכנולוגיה. שלושים שנה אחרי בית הספר להנדסה, הטכנולוגיה היא בעיניו עדיין המפתח לכל - לשינוי, לדמוקרטיה, להצלחה שלו ולתובנות שבעקבותיה. "הניסיון האישי שלי באינפוסיס הראה לי שכשמתחילים לחשוב על פתרונות במונחים של העתיד, ולא של ההווה או העבר, זה משחרר את הדמיון ומכניס אנרגיה לתהליך", כתב בספר האיש שנולד לפני 55 שנה למשפחה לא אמידה, וצבר מאז הון של יותר ממיליארד דולר והשפעה שהכניסה אותו לרשימת אנשי השנה של מגזין "טיים" ב־2006.

 

הטכנולוגיה, מבחינתו, היא מה שהוציא אותו ממעמד הביניים אל הצמרת. והיא יכולה לעשות את זה להודו כולה.

"הטכנולוגיה והגלובליזציה מחקו חלק מהפערים ונתנו הזדמנויות לאנשים שלא היו להם הזדמנויות קודם, הן יישרו את זירת המשחק", הוא חוזר על הטענה הקבועה שלו זה שנים. המשפט הזה, אגב, וציטוטים אחרים של נילקאני על הודו החדשה היו ההשראה של תומס פרידמן כשהתיישב לכתוב את רב־המכר "העולם הוא שטוח". אבל בעוד העיתונאי והסופר חובב הגלובליזציה כתב ממעמקי ארצות הברית השופעת, נילקאני פיתח את הרעיונות האלו מהשטח, מהפינה של העולם השטוח. 

 

נאנדן נילקאני, מייסד אינפוסיס נאנדן נילקאני, מייסד אינפוסיס צילום: בלומברג

"החדשנות שיש בהודו הביאה לייצור של אמצעים טכנולוגיים לצריכה המונית, מכשירים מתקדמים אבל זולים", הוא מדגים את הטענה המוכרת שלו. "למשל, טלפונים סלולריים שעולים 100 רופי ומשפרים באופן ניכר ומיידי את חייהם של העניים ביותר. אז כן, אני בהחלט חושב שאנחנו צריכים לחשוב על טכנולוגיה כעל משהו שיכול להציע פתרונות פשוטים ונגישים לעניים, לא כעל שעשוע ששמור למעמד הבינוני ולעשירים. טכנולוגיה יכולה לשחרר ולקדם דמוקרטיה, אבל היא יכולה גם לעשות בדיוק ההפך ולקדם דיכוי. אנחנו צריכים לנסות לדאוג שהתרחיש הראשון יקרה, לא השני".

 

הקשר בין טכנולוגיה למלחמה בעוני מעסיק את נילקאני בעיקר בהקשר של בנגלור, עיר הולדתו ומעצמת ההייטק ההודית. בנגלור היא אחת הערים עם הפערים הגדולים בעולם, מה שהוביל את נילקאני ועמיתיו להקים את "כוח המשימה של בנגלור" - ארגון שמנסה להתמודד עם הבעיות המקומיות בשיתוף פעולה עם הרשויות. אינפוסיס היא אחת החברות ההודיות שמובילות ביוזמות חברתיות, ו"לדמיין את הודו" גדוש דוגמאות שיוכיחו לכל קונצרן מערבי נאור מה המשמעות האמיתית של אחריות תאגידית. היוזמה המפורסמת ביותר היא ה"טאטא נאנו", המכונית לכל פועל מתוצרת מעצמת הרכב ההודית של ראטאן טאטא.

 

דוגמה נוספת היא השירות שההודים מכנים "קיוסק IT" - אין־ספור חנויות קטנות שנפתחו בשנים האחרונות ברחבי הודו הכפרית, ומציעות שירותי גלישה. נילקאני מסביר ששירות כזה בעצם נותן לעניים כלים שלא היו להם קודם. חקלאים קטנים, למשל, נוהגים לברר ברשת את מחירי התבואה בשוק החופשי, מה שמעניק להם יכולת מיקוח ומפחית את התלות בסיטונאים המקומיים ואת הניצול הנלווה לתלות הזאת. ה"קיוסקים" גם מאפשרים לחוסכים זעירים להשקיע במניות או אג"ח בסכומים קטנים, בלי להיתקל באפליה שסבלו ממנה קודם אצל ברוקרים שמרנים; קל יותר לתת הוראות קנייה ומכירה כשהברוקר לא רואה שאתה לובש מכנסיים קרועים ונועל סנדלים.

 

יוזמה בולטת של אינפוסיס עצמה מדגימה את האופן שבו האינטרס של החברה־התאגיד משתלב עם האינטרס של החברה־הקהילה - ובעצם מוכיחה שנילקאני משפץ את הרכבת כבר כמעט עשר שנים. בתחילת העשור עסקי התוכנה של נילקאני התרחבו בקצב מסחרר, קצב מהיר יותר מהקצב שבו מהנדסי תוכנה מסיימים את האוניברסיטה. במילים אחרות, מוסדות הלימוד בהודו לא הצליחו לספק לאינפוסיס די מתכנתים, והיא נקלעה למצוקת כוח אדם קשה. החברה החליטה לפתור את הבעיה בעצמה ופתחה קורסים אינטנסיביים לבוגרי מכללות, שעברו הסבה להייטק.

 

מאז מתקיימת התוכנית, שנקראת "קמפוס קונקט", בכ־300 מכללות בהודו, ומצליחה לשלב בשוק העבודה גם צעירים שגדלו בערים נידחות ובמוסדות לא מוכרים. הקורסים המרכזיים מתקיימים בחסות הנהלת החברה בקמפוס המרכזי בבנגלור, ואחד מהם מיועד לבני כת "האסורים למגע", שבדרך כלל מתקשים מאוד להשתלב במקומות עבודה גדולים. השינוי שהפרויקט הזה עורר בשוק העבודה ההודי בכלל ובתעשיית ההייטק המקומית בפרט נחשב חסר תקדים, ואת הרווח רושמת קודם כל אינפוסיס, שממשיכה לצמוח כמעצמת תוכנה עם כוח אדם ממוקד ואיכותי.

 

לא רוצים להיות מעצמת־על

 

נדמה שהכוח המרכזי של נילקאני - כמנהל, יזם וטרנספורמטור - הוא בהיגיון שלו. הרעיונות שלו הגיוניים, התוכניות שלו לא יכולות שלא לעבוד. גם "לדמיין את הודו" הוא ספר הגיוני. הוא אמנם מזכיר מאוד את הודו עצמה - שטף מרשים, דחוס ומבלבל של רעיונות, תחזיות, הסברים היסטוריים, מראות וקולות וריחות שמובאים דרך ראיונות עם אנשי תעשייה, אנשי ממשל ואקדמאים הודים ומערביים. אבל לבו של הספר הוא היגיון סדור.

 

נילקאני מחלק את החזון מרחיק הלכת שלו להודו החדשה לארבעה חלקים: רעיונות שהתגשמו, שאותם הוא מציג באמצעות תיאור שלל יוזמות מרחבי תת־היבשת; רעיונות בתהליך הגשמה; רעיונות שעליהם יש ויכוח; ורעיונות שעדיין צריכים להגיע. אין לו כל התשובות, אם כן, אבל הוא משמיע את קריאות הכיוון הנכונות. הדבר היחיד שחסר בספר, למעשה, הוא המציאות של הודו, היומיום הקשה מנשוא לפעמים. נילקאני מעדיף להשאיר אותה בהווה ולהסתכל קדימה, על האתגרים, הבעיות והפתרונות בדרך לעתיד טוב יותר.

 

בקיצור, "לדמיין את הודו" הוא ספר אופטימי, שרואה אור בתקופה הפסימית ביותר של הכלכלה העולמית. האם החזון הזה עומד במבחן המציאות של 2009, בשיאו של המשבר? נילקאני מתעלה רגע מעל ביצועי המניה שלו - מתחילת 2008 היא נפלה ב־40% בנאסד"ק וב־20% בבורסה של הודו - ומסתכל על התמונה הכללית. בדומה לפריד זכאריה (ראו ראיון בעמ' 16), גם הוא סבור שהמדינות המתפתחות יכולות להישאר אופטימיות. בניגוד לזכאריה, הוא לא מסתכל רק על פוטנציאל השווקים שגלום בהן, אלא גם על פוטנציאל כוח האדם, על החדשנות שתמשיך להריץ את הודו קדימה גם במשבר הזה.

 

"הודו כמובן נפגעה מהמשבר, זה משבר גלובלי", אומר נילקאני. "אבל נפגענו פחות ממדינות אחרות, ואני חושב שיש לנו היכולת לזנק חזרה. השווקים הפיננסיים לא היו חשופים במיוחד לתסבוכת שהביאה למשבר, והכלכלה שלנו מבוססת יותר על שוק מקומי חזק ופחות על יצוא. ואני בהחלט לא חושב שהמשבר הזה אומר משהו על ירידת קרנה של הגלובליזציה. להפך - סחר גלובלי נעשה היום לחשוב יותר מתמיד, כי הוא יאפשר למדינות המפותחות שנמצאות במשבר למצוא גם את כוח האדם המתאים וגם את השווקים החדשים במדינות כמו הודו וסין".

 

הודו, הוא מאמין, תצא מחוזקת מהמשבר. אינפוסיס, למשל, לא מפטרת עובדים ורק ממשיכה בגיוסים הרחבים שלה. לדבריו, הצעירים המצוינים ומלאי המוטיבציה והיוזמה רק הולכים ומתרבים, ותמיד יהיה להם הסיפור על אינפוסיס - על המהנדסים הצעירים, נטולי ההון העצמי והקשרים בשלטון, שהתגברו על הביורוקרטיה ויצאו לרדוף אחרי החלום. "לא היה לנו מושג מה אנחנו עושים, אבל היה לנו ביטחון מוחלט. אולי לא ידענו מספיק, אבל לא היה לנו שום ספק שנצליח. אני חושב שעשינו דברים בלתי אפשריים, פשוט כי אף אחד לא אמר לנו שהם בלתי אפשריים".

 

ואם זה מוסר ההשכל, איפה הודו תהיה כשהמשבר ייגמר?

"במקום טוב יותר. אני באמת מאמין ש בעוד חמש שנים הודו יכולה להיות אחת מארבע או חמש הכלכלות המובילות בעולם, גם במונחים של צמיחה, גם במונחים של מעורבות בשוק העולמי (כיום הודו היא הכלכלה ה־12 בעולם מבחינת תמ"ג, וה־136 מבחינת תמ"ג לנפש). אני לא יודע אם אנחנו רוצים להיות מעצמת־על, אבל אנחנו נהיה מדינה מובילה".

ואולי בסוף הצניעות הזאת היא שתעניק להודו יתרון על פני מעצמות העל שבמערב ובמזרח.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x