• תפריט
דעות

אביב הגיע, שנור בא

"לתת זה ישראלי", מתחננות העמותות לרגל פסח. השאלה היא מי אמור לתת: האזרחים או הממשלה

רות סיני 07:5901.04.09

 לקראת אחד החגים לפני כשנתיים התקשר פעיל חברתי אל סמנכ"ל עמותת "ידיד", רן מלמד. "אתה חייב לעזור לי", זעק הפעיל. "איזה חקלאי שלח לי 400 קילו כרוב שהוא לא הצליח למכור והוא רוצה שאני אחלק אותם לעניים. המשאית בדרך. מה עושים?"

 

המצב הקומי שנקלע שאליו הפעיל משקף

מציאות מוכרת במדינות שפע - חוסר איזון בין עודפי ייצור של החקלאים והתעשיינים לבין מחסור במזון בבתיהם של נזקקים. כל קונה במרכול חווה זאת על בשרו, ובהלת הקניות לקראת פסח רק מחדדת את התופעה - בעוד הצרכן פורק עגלה עמוסת כל טוב על המסוע, הקופאית שואלת אותו אם יהיה מוכן לתרום לעמותה שמחלקת מזון לנצרכים. עיקר התרומות מנותבות ל"לתת", ארגון גג שמספק מזון לעשרות עמותות.

 

מאז המשבר הכלכלי של 2002 ו־2003, שלווה בקיצוצים בקצבאות, צצו מאות רבות של עמותות מזון, חלקן חדשות וחלקן שפעלו קודם לכן בצנעה. לפי הערכות מוסמכות, מספרן הוא לפחות 500. ב־2007 מינה שר הרווחה יצחק הרצוג ועדה בנושא, ולפני שנה בדיוק המליצה הוועדה שיש להסדיר את פעילות העמותות ולתת להן מדי שנה 30 עד 50 מיליון שקל כדי שירכשו מזון. הוועדה גם אימצה הצעת חוק שיזמה "ידיד" שמחייבת להקים מועצה ציבורית שתקבע מדיניות לחלוקת מזון, קריטריונים לתמיכה וסוגים שונים של סיוע בהתאם לצרכים.

 

ההמלצות אמנם אומצו על ידי הרצוג ועל ידי ועדת שרים לענייני חברה, אבל משרד האוצר מסרב להקצות את הכסף. זאת אף שבשנה שעברה קיבלה הממשלה החלטה היסטורית המסדירה את יחסיה עם מה שמכונה המגזר השלישי, קרי גופים הפועלים שלא למטרות רווח. וכך, נוצר מצב שבו הממשלה היא האחראית הבלעדית על שירותי ליבה, ועם זאת מפקידה את אספקתם של שירותים חברתיים בידי עמותות במקום שיסופקו ישירות על ידיה.

 

הואיל והאוצר מסרב לממן את שירות הליבה הזה, השנור והפופוליזם פורחים. במיוחד עכשיו, לרגל החגים, שבהם נקראים האזרחים לפתוח את לבם ואת ארנקם במקום האוצר. "הקטסטרופה נמשכת", מבשרת השבוע כרזה של ארגון "פתחון לב" המזמינה את הציבור להפנינג עוני. "800 אלף ילדים לא יאכלו ארוחת חג". המספר לקוח מדו"ח העוני של הביטוח הלאומי, אלא שלפחות מחצית הילדים הם ערבים שאינם זקוקים למצות ולבקבוקי תירוש.

 

מערך אספקת האוכל מבוסס על תרומות ומתנדבים וקומץ מקבלי שכר. לא רק שהמדינה אינה תומכת בו, היא שולחת אזרחים נזקקים אל העמותות. רבות מהעמותות אף דורשות אישור ממחלקת הרווחה המקומית על נזקקותו של אדם כתנאי לאספקת סל מזון או ארוחה. אבל עובדים סוציאליים הם גם הראשונים שמודים כי שיטה זו פגומה ומסוכנת - בהיעדר פיקוח על טיב המזון, נמצא לא אחת כי תוקפם של חלק מהמוצרים פג. ישנם שמקבלים מזון משתי עמותות או יותר וישנם שבכלל לא מקבלים.

 

ההסתמכות על תורמים למימון שירותים חברתיים יוצרת בעיה נוספת, במקרה שהנדבן סוגר במפתיע את הברז, תופעה לא כל כך נדירה בימי משבר כלכלי. סיפורו של בית החולים הירושלמי ביקור חולים ממחיש את הסכנה: בשנה שעברה רכש ארקדי גאידמק את בית החולים, אבל מאז שעזב את הארץ, הפסיק להזרים לו כספים. המוסד מוצא עצמו עתה על סף פשיטת רגל.

 

האם המצב הולך להשתנות בימי ממשלת נתניהו השנייה? לא בטוח. הרצוג, שממשיך בתפקידו במשרד הרווחה, כבר הודיע כי הוא מתכוון לקדם את הדרישה למימון העמותות. נתניהו ידוע כחסיד עמותות, ותומך נלהב של העברת סמכויות לידיהן, אבל בהינתן הלחצים התקציביים, לא בטוח אם גם ייעתר לדרישת משרד הרווחה, ויעביר להן גם כסף.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x