הגנת הפרטיות – האח הגדול נגד מיץ פטל

"האח הגדול" מ-1984 של אורוול, הוא הנרטיב המוביל של אבירי הזכות לפרטיות בכלל והזכות לפרטיות במאגרי מידע בפרט. אך 1984 אינו הנרטיב האפשרי היחיד של הגנת הפרטיות. אולי תופתעו, אבל אני רוצה להציע קריאה של "מיץ פטל" של חיה שנהב כנרטיב על הזכות לפרטיות.

הנה הוא מיץ פטל, שרק רצה להסתיר את "נטיותיו הארנביות". אלא שאז "התלבשו" עליו האריה והג'ירפה. האריה הוא בבירור השלטון בחורשה (והג'ירפה, אולי, מייצגת את הסקטור הפרטי). שני אלה עוברים עבירות פליליות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות: הם "בולשים ומתחקים באופן מטריד" אחרי מיץ פטל. הם מתעלמים מהצהרתו הברורה של מיץ פטל לפיה "נטיותיו הארנביות" הן סוד. הם מסתתרים ליד הבית של מיץ פטל (מאחורי עץ גבוה, מאחורי שיח רחב) ומתחילים להטריד אותו בצעקות כל פעם שהוא מוציא אוזן או רגל מהבית ("הנה מיץ פטל!").

אך ראו מה קורה כשפרטיותו של מיץ פטל מחוללת. "הנטיות הארנביות" של מיץ פטל אמנם נחשפות, אך הוא זוכה בשני חברים חדשים – ג'ירפה ואריה – שמשחקים איתו (וגם שותים ביחד "מיץ פטל מתוק מאוד בכוסות גבוהות"). ילדים מבינים מיד את המסר: מעולם לא היתה למיץ פטל סיבה לשמור בסוד את היותו ארנב.

אבירי הזכות לפרטיות מתארים אותה כתכונה אנושית יסודית בעלת ערך אינטרינזי. את 1984 הם קוראים כהוכחה לחוסר היכולת לקיים חיים אנושיים ראויים בחברה חסרת פרטיות. את הפרטיות הם מציבים כתף אל כתף לצד זכויות דוגמת הזכות לחיים, לכבוד, לחירות – כך נעשה אכן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובאמנות בינלאומיות.

אני, לעומת זאת, סבור שהזכות לפרטיות היא עניין תועלתני – הגנה שנדרשת בחברה לא סובלנית ובנסיבות בהן אחרים עלולים להזיק לנו אם ידעו אודותינו פרטים מסויימים. תחושה של חשיפה מלאה, היעדר צורך להסתתר ולהסתיר, היא תחושה משחררת ובונה. דוגמאות יש למכביר. כל אחד מאיתנו יכול לחוש זאת כאשר הוא מוותר על פרטיותו בנסיבות בהן הוא מרגיש מוגן: בשיחה עם חבר קרוב, בקבוצת תמיכה וכיו"ב. הנה לדוגמה יהודים מאמינים שמרו ושומרים "בפרטיות" את אמונתם, אם חיים הם בסביבה שאינה סובלנית לאמונה. אך בישראל – כל יהודי מאמין מסתובב עם כיפה על ראש ונותן פומבי לאמונתו. והנה, אחרון חביב, "מיץ פטל": ארנב שגילה כי בחורשה בה האריה אינו טורף ארנבים, אין שום סיבה לראות ב"נטיות ארנביות" עניין פרטי שיש לשמור בסוד.

במלים אחרות: לא תיתכן חברה שבה קיום אנושי ראוי, אלא אם יש באותה חברה זכות לחיים, לכבוד ולחירות. אך תיתכן גם תיתכן חברה שבה אנשים חיים ללא צורך בפרטיות, פשוט מכיוון שהקהילה סובלנית ואינה מצריכה שמירת סודות. ראיית הפרטיות כעניין תועלתני בלבד, יכולה להבדיל אותה מזכויות בעלות ערך אינטרינזי דוגמת הזכות לחיים, לכבוד ולחירות. אין בכך כדי להפחית מחשיבותה של הזכות לפרטיות ומהצורך להגן עליה. יש בכך חשיבות בהבנת הזכות ובשרטוט גבולותיה אל מול זכויות יסוד אחרות בהן מתנגשת הזכות לפרטיות.