שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
השראה

סדרת השראה: שבץ? אתם חייבים לנסות את זה

חוקרת המוח ג'יל טיילור זכתה להזדמנות נדירה: לצלול לתוככי המוח שלה. היא עברה שבץ, איבדה את היכולת ללכת ולדבר, גילתה את נפלאות האונה הימנית והשתקמה כדי לספר. החברה, היא אומרת, הופכת אותנו לעבדים של האונה השמאלית. עכשיו היא מפתחת כלים ש"יתקנו" אותנו באמצעות שבץ מלאכותי

איתי להט 10:4922.01.09

בבוקר שלישי, 10 בדצמבר 1996, התעוררה ד"ר ג'יל בולטי טיילור - נוירואנטומית וחוקרת מוח באוניברסיטת הרווארד - עם כאב פועם מאחורי עינה השמאלית. בתוך דקות החלו תפקודי המוח שלה להידרדר, שווי המשקל ותפיסת המציאות נפגעו, והיא איבדה את התחושה בידה הימנית. את מה שרוב האנשים היו חווים כסיוט של חייהם, טיילור חיבקה בשמחה. "אוי, אלוהים אדירים, יש לי שבץ. זה כל כך מגניב!", היו המחשבות שהתרוצצו במוחה, כלומר בחלק ממנו שעדיין היה פעיל.

 

12 שנים אחר כך, טיילור ממשיכה לייצר לימונדה מהלימון שלה. את ההזדמנות לשבת בשורה הראשונה בהצגת השבץ הפרטית שלה היא הפכה לקריירה: ההרצאה שבה היא מתארת את האירוע המוחי שעברה נהפכה לסרטון פופולרי באינטרנט, הספר שכתבה על החוויה נהפך לרב־מכר, ולפני כחודש היא נבחרה לאחת מ"100 האנשים המשפיעים של 2008" של מגזין "TIME".

 

 

ג'יל טיילור עם מוח אמיתי ג'יל טיילור עם מוח אמיתי

 

נוסף על כל אלו קיבלה את האישור האמריקאי הסופי להצלחה, בדמות שני ביקורים על הספה של אופרה ווינפרי, שבהם נהפכה לחביבת הקהל. בכל מדיום, בכל ראיון, בכל הרצאה, טיילור מספרת שוב ושוב על האירוע המוחי, במסע שליחות שנועד לשנות את חייהם של אנשים. יתרה מזאת: טיילור רואה בשבץ חוויה חשובה ומכוננת כל כך, שבימים אלה היא אפילו עובדת על פיתוח כלים ליצירת שבץ מלאכותי, כדי שכולנו נהנה לפחות כמוה.

 

השבץ: כל היופי הזה

 

"אמריקה מלאה בטיפוסים מסקרנים, אני מקווה שאני אחת מהם", מעידה טיילור על עצמה בשיחה עם "כלכליסט". לא יהיה קשה להתווכח עם זה: היא בת 50, בעלת מראה כל־אמריקאי דרומי מחוספס, מסתובבת בעולם עם רקע מוכח במחקר, גיטרה וכמה שירים, עושה ויטראז'ים של מוח, מעבירה הרצאות מלאות להט על השבץ שלה, מתארת חוויה רוחנית של הארה ורוצה לרתום את יכולותיה המדעיות כדי להפיץ את החוויה הזאת. לישראלים היא עשויה להיראות לרגעים כסוזי סופרייז של מדעי המוח.

 

הבוקר שבו היא יצאה מהקופסה התחיל כמו עוד בוקר רגיל. למרות כאב הראש, עלתה טיילור על האליפטיקל, מכשיר הכושר הביתי שלה, והחלה באימון שגרתי. "ואז התחלתי לראות את עצמי באור מוזר", היא מספרת. "הידיים של נראו כמו טלפיים משונים, התבוננתי בגוף שלי והוא נראה כמו חיה מפתיעה. זה הרגיש כאילו נסחפתי לאיזה חלל אזוטרי שדרכו אני מתבוננת על עצמי לראשונה.

 

"איבדתי כמה פעמים את שיווי המשקל, ואת הזרימה של התנועה הטבעית של הגוף שלי. לא יכולתי לזהות את הגבולות של הידיים שלי. כלומר לא יכולתי להבחין היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת, זאת משום שהאטומים והמולקולות של ידי התערבבו עם אלה של הקיר ושל כל מה שסביבי. כל מה שיכולתי לראות ולחוש היה אנרגיה, ועוד אנרגיה.

 

"באותו הרגע השתתקה גם הפטפטת והקשקשת. בהתחלה זה הרגיש מוזר להיות בתוך הראש שלי כשיש שם שקט מוחלט, אבל מיד נבלעתי אל תוך היופי של האנרגיה שאפפה אותי מכל כיוון, ומכוון שלא יכולתי לזהות את גבולות גופי, הרגשתי עצומה ומתפשטת. הרגשתי אחת עם כל מה שיש סביבי. זה היה כל כך יפה! הרגשתי כל כך קלה, שלווה עצומה אפפה אותי. נסה לדמיין איך תרגיש אם תאבד בבת אחת את כל המטען הנפשי שצברת כל חייך. פשוט הרגשתי אופוריה".

 

בתוך כל היופי הזה איבדה טיילור את התחושה בידה הימנית. רק אז הבינה חוקרת המוח שהיא עוברת שבץ, ואז גם הבהיקה המחשבה: "This is so cool!".

 

בין האונות: קריסת האגו

 

כבר אז הבינה טיילור שהדימום המוחי שעברה הוא בעצם הזדמנות חד־פעמית לחוקר להיכנס היישר אל תוך מושא המחקר שלו, באופן בלתי אמצעי. טיילור הבינה היטב שהאונה השמאלית של מוחה נפגעה (כל אונה אחראית לאברי הצד השני של הגוף, ולכן היא איבדה את התחושה ביד ימין). וטיילור צנחה אל חיקה החם, החדש, המסתורי והמרגש של האונה הימנית.

 

כמי שכבר מורגלת בהסברים הכי פשוטים על אונות המוח, טיילור עוצרת ומבארת: האונות מתקשרות זו עם זו, אבל שונות לחלוטין. הן אחראיות לתפקודים שונים ומתנהלות באופנים שונים. בעוד העיבוד באונה השמאלית הוא טורי וסדור, האונה הימנית מעבדת דברים במקביל. האונה הימנית מתעסקת בעכשיו, בהווה. היא חושבת בתמונות ולומדת תוך כדי תנועה. היא הופכת את האינפורמציה שסביבנו לקולאז' מורכב שמתאר פשוט איך נראה הרגע הזה, מה טעמו, איזו תחושה הוא מעניק ואיך הוא נשמע. האונה השמאלית, לעומת זאת, חושבת באופן לינארי ומתודולוגי, ומתעסקת בעבר ובעתיד. "היא מתוכננת לקחת את הרגע ולפרק אותו לפרטים, עוד פרטים, ופרטים על הפרטים, לארגן אותם, לקשר אותם לעבר ולהשליך אל העתיד. האונה הזו חושבת בשפה, והיא הברבור הבלתי פוסק של המוח שלנו בתוך הראש. היא הקול שמזכיר לך לקנות חלב בבוקר, לאסוף את הילדים מהגן, אבל היא גם הקול הפנימי הזה שמבדיל אותך מהשאר ואומר: אני קיים! זה גם הרגע שבו אני מבדילה את עצמי כאינדיבידואל".

 

לכן כשהאונה השמאלית שלה נפגעה, "במשך ארבע שעות הייתי עדה לתהליך שבו המוח שלי מאבד את יכולתו לעבד אינפורמציה. נהפכתי לתינוקת בגוף של אשה. איבדתי את האינדיבידואליות שלי כאדם".

 

מה היה קורה עם השבץ היה באונה הימנית שלך?

"אז הייתי כולי אגו אחד גדול. האמת היא שיש לי מזל גדול מהרבה בחינות, אבל דווקא מבחינה סטטיסטית נפלתי היישר ללב הסטטיסטיקה. הסיכוי לשבץ באונה השמאלית גבוה עד פי ארבעה מהסיכוי לאירוע באונה הימנית. אני חושבת שזה מצוין, כי זה משאיר אותך עם נוכחות וערנות, ואתה יכול ללמוד בקלות יחסית את הכישורים של האונה השמאלית - שהם הכישורים שהחברה שלנו מתמקדת בהם ומתוכננת ללמד. באותה הזדמנות זה יכול גם להעביר אותך חוויה רוחנית".

 

ההחלמה: ישות ענקית בגוף קטן

 

שמונה שנים נדרשו לטיילור לשקם את כישורי האונה השמאלית שלה. אבל באותו יום שלישי, אחרי ארבע השעות של החוויה המרוכזת, היא התעוררה בבית החולים, עדיין תלויה בין שני מישורי מציאות מנוגדים. גירוי שהגיע דרך המערכת החושית שלה גרם לה כאב עז: אור צרב את מוחה כמו אש והצלילים צרחו באופן כאוטי וחסר משמעות, מעוררים צורך עז לברוח. "לא יכולתי לזהות את המיקום שלי בזמן או בחלל, אבל עדיין הרגשתי עצומה ומשוחררת כמו שד ששוחרר מהבקבוק. הנפש שלי המריאה וצפה על ים האופוריה שבו שייטתי. נירוונה, מצאתי נירוונה".

 

כמה זמן זה נמשך? כמה זמן האונה השמאלית שלך שתקה?

"שבועיים וחצי עד ניתוח המוח שעברתי, ועוד שבועיים וחצי אחרי הניתוח. זה היה נפלא: הייתי חיה, מגורה מסביבתי, הכל היה מעניין. לא היה לי אגו, לא היה לי אכפת מה אנשים אחרים חושבים עליי, היה לי ברור שאני נס נפלא של הבריאה. כשאנשים מסביב הסתכלו עלי הם ראו אותי יושבת ומזילה ריר, אבל אני הייתי מאושרת לחלוטין.

 

"אני לא אשכח את היום שבו פקחתי עיניים והחדר היה מלא באנשים שלא ידעתי פשוט מי הם. פתאום נכנסה לחדר מישהי שיצרה איתי קשר עיניים מיידי. היה לה שם משהו מאוד חם ואוהב בעיניים. היא נכנסה לחדר בלי להסיר את מבטה ממני, הלכה מסביב למיטה, הרימה את השמיכה, נכנסה תחתיה וחיבקה אותי חזק כשהיא מערסלת אותי בזרועותיה. זאת כמובן היתה אמא שלי, אלא שבאותו זמן לא ידעתי מי זאת. שם החלה ההחלמה שלי".

 

ההחלמה לא היתה תהליך פשוט: נוסף על לימוד מחודש של שלל כישורי חיים - ובהם שימוש בשפה ויכולות מוטוריות בסיסיות - נאלצה טיילור לגשר על הפער האדיר בין שתי האונות. "אני זוכרת שחשבתי שאין שום סיכוי שאני אצליח לדחוק את כל הישות הענקית הזאת בחזרה אל תוך הגוף הקטן הזה", היא משחזרת. "אבל אז הבנתי שאני עדיין חיה, ושאם אני עדיין חיה ומצאתי נירוונה, אז כל אחד יכול למצוא נירוונה.

 

"אני ישות אנרגטית שמחוברת לעולם שסביבי דרך ההכרה של האונה הימנית. בעצם, אנחנו כולנו ישויות אנרגטיות שמחוברות אחת לשנייה דרך ההכרה של האונה הימנית, שהופכת אותנו למשפחה אנושית. תפיסת הרגע שלנו דרך האונה הימנית היא מושלמת, שלמה, שלווה ויפהפייה".

 

אז למה האונה השמאלית שלנו הרבה יותר דומיננטית?

"אנחנו מתגמלים את ילדינו ואת החברה על הישגים שקשורים יותר לאונה השמאלית. בתי ספר והמציאות שבה אנו חיים מעודדים יותר הישגים הקשורים לאונה הזאת, לא פעם על חשבון הישגים של האונה הימנית, כמו אמנות, מוזיקה וחינוך גופני".

 

אולי האונה השמאלית פשוט מתאימה יותר למציאות, בעיקר בעידן האינדיבידואלי שבו שאנו חיים?

"ייתכן, אבל העניין הוא שהאונה השמאלית שלנו מתוכננת לראות את השונות, את היחידה הבודדת, בעוד האונה הימנית היא זו שרואה את הדומה. חלק גדול מהפחדים שלנו קשורים לשונות שלנו האחד מהשני, להבדלים שבינינו. החמלה, לעומת זאת, מתמקדת בדמיון בן בני האדם, תוצר ששייך לפעילות של האונה הימנית. ייתכן שזאת ההזדמנות שלנו לשנות את החברה לטובה, לקשור בין הרכיבים שלה באופן חזק יותר, שיוביל לחיים עשירים וטובים יותר".

 

ג'יל טיילור ג'יל טיילור

 

הבשורה: שבץ לכל אחד

 

התובנות האלו, היא מספרת, הן שעודדו את השיקום שלה. "אני אמנם החלמתי מהשבץ, אבל לא הייתי מוכנה לוותר על היכולת לחזור לשקט ולתחושות שחוויתי בו. מאז יש לי יכולת לחזור לאונה הימנית, להתחבר אליה מתי שאני רוצה ולחוש שוב את כל היופי, השלמות והשקט. והנירוונה הזאת נמצאת במרחק של מחשבה מאיתנו בסך הכל. כולנו כבר נמצאים במקום הזה, אבל האונה השמאלית הדומיננטית שלנו מונעת מאיתנו לראות ולחוש את הנירוונה. זאת בדיוק הסיבה שהרגשתי שאני רוצה לחזור לחיים אחרי השבץ, כי אם אני השגתי את זה - כל אחד יכול".

 

האמירות שלך רוחניות מאוד, מה שלא בהכרח מסתדר עם הרקע המדעי שלך. היית אדם רוחני גם לפני השבץ?

"לא ממש. אמנם אבא שלי היה כומר שפרש מהקהילה, אבל אני תמיד נקטתי יותר ברוחניות אינטלקטואלית מאשר מנטלית. לפני השבץ היו לי בעיקר שאלות רוחניות, היום אני מרגישה שיש לי יותר תשובות ושקט פנימי".

 

אפשר בכלל להישאר מדען אחרי חוויה כמו זו שעברת?

"בוודאי שאפשר. מהותו של המדען דורשת ניתוח אובייקטיבי של נסיבות ומידע. החלק האחראי לכך במוח שלי החלים זה מכבר. אני לא חושבת שחוויה רוחנית צריכה לשנות את העיסוק שלך. במקרה הזה אני מביאה איתי מהשבץ ומהחוויה שלי את ההבנה שאדם מתפקד הוא אדם שעושה שימוש בשתי האונות של מוחו ומכבד את המתנות ששתי האונות נותנות לו".

 

ומה השתנה בהבנה שלך את השבץ כאירוע פיזיולוגי וקוגניטיבי?

"היתה לי הבנה קוגניטיבית של שבץ מתוך לימוד עליו לפני שחוויתי אותו. כמדענית חוויית השבץ הבהירה לי טוב יותר מה המשמעות של הידרדרות מוחית, כפי שאנו נוטים להגדיר אותה. זה כמובן גם שינה את תפקודי כחוקרת. בעבר הייתי חוקרת רקמות מוח עם מיקרוסקופ כל היום. כיום אני נוקטת עמדה פעילה יותר ועובדת בהרווארד על פיתוח מתקן רפואי שיעזור לאנשים להתאושש מטראומה נוירולוגית".

 

בצד הפיתוח הזה, טיילור שוקדת גם על פיתוח נוסף. כמי שמתארת את החיבור לאונה הימנית כחוויה מופלאה שכולנו צריכים לעבור, לא פלא שהיא מחפשת דרכים ליצור אותה באופן מלאכותי. היא נזהרת מלהרחיב בפרטים, מדגישה שמדובר במחקר ראשוני, ורק חושפת ש"אני עובדת על שיטה ליצור לנו שבץ מלאכותי בלי לפגוע בצד שמאל של המוח, כך שלכל אחד יתאפשר לעבור לשלמות, ליופי ולנירוונה שבאונה הימנית".

 

המטרה: לנוע בין המוחות

 

בינתיים היא מסתפקת בקמפיין ההרצאות שלה. נדרשו לטיילור כמעט 11 שנה כדי לעבד את חוויית השבץ ולפתח את כל התובנות האלה לכלל בשורה ממשית שהיא מפיצה בשנה האחרונה, יש שיאמרו באגרסיביות יתרה. המפץ הגדול התרחש בתחילת 2008, כשנשאה הרצאה מרתקת בכנס TED, שמרכז את המוחות המבריקים בעולם. ההרצאה נהפכה מאז לסרטון הווידיאו הנצפה ביותר באתר של TED, ובמקביל נצפתה כבר 645 אלף פעם ב־YouTube. באמצע השנה היא פרסמה את "My Stroke of Insight" (שלדבריה יפורסם גם בעברית בקרוב), וסיפור השבץ שלה השתחל במהירות לרשימות רבי־המכר. אכן נירוונה.

 

על פניו, הסיפור של טיילור עשוי לעורר תחושה של אי־נוחות; חשד קל לשרלטנות, אולי, או רתיעה של מתנגדי רוחניות מתיאורי ההארה, האופוריה והנירוונה. ואולם צפייה בהרצאה ההיא של טיילור שואבת פנימה גם ספקנים קשים, ומותירה את הצופים עם "וואו" דומה לזה שהיא חוותה בעצמה. היא מצליחה לעורר השראה, להפיח תקווה. הכריזמה שלה שופעת, ונראה שהיא בקיאה היטב ברזי העמידה מול קהל. הרקע שלה בהחלט עוזר: לפני השבץ היא היתה הדוברת הארצית של NAMI, הברית הלאומית האמריקאית למחלות נפש; היא התגייסה לעניין מתוך רצון לסייע לאחיה, שחולה בסכיזופרניה - אותו רצון שהוביל אותה מלכתחילה למדעי המוח. בשנים האחרונות טיילור נרתמה גם לעזרת Harvard Brain Bank, והיא מופיע כזמרת־עם־גיטרה באירועים שונים לגיוס תרומות של רקמות מוח. גם הפעילויות הללו שלה צבועות היום בצבעים החדשים של האונה הימנית.

 

מי היית לפני השבץ ומי את כיום?

"לפני השבץ בעיקר הייתי מעוניינת לקדם את עצמי בקריירה שבה בחרתי. מאז השבץ אני מתעניינת יותר באנשים ובדרך להפוך את העולם למקום שָלֵו יותר".

 

את באמת חושבת שהוא צריך להיות שָלֵו יותר?

"כשאני אומרת שָלֵו אני מתכוונת לשקט נפשי ועמוק, לידיעה שכולנו מחוברים ואנחנו לא לבד. יכולים להיות לזה ביטויים הרבה יותר פעלתניים בחיים, הם לא מוכרחים להיות שקטים בעצמם. אני מדמיינת עולם מלא באנשים יפים, מלאי חמלה ואוהבים, שיכולים לבחור על פי רצונם, לסור למקום הזה שהאונה הימנית מספקת ולמצוא שם שלווה. הרי אנחנו בעצם כוח החיים של היקום, שצויד ביכולות תנועתיות ובשני מוחות קוגניטיביים המאפשרים לנו את החופש לבחור בכל רגע נתון מי ואיך אנחנו רוצים להיות בעולם. אני יכולה לצעוד אל תוך מוחי השמאלי, שבו אני ד"ר ג'יל טיילור - מלומדת, חוקרת מוח, אינדיבידואלית.

 

"אני יכולה גם לצעוד לתוך ההכרה של מוחי הימני, שבו אני וכל היקום הם אחד, בשלווה. אלה הם האנחנו שנמצאים בכל אחד מאיתנו, השאלה היא באיזה מהם אני בוחרת להיות נוכחת ומתי. אני מאמינה שככל שנבלה יותר זמן בשלווה של האונה הימנית שלנו, כך גם נקרין אותה אל העולם שסביבנו".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x